לפני חודש בדיוק, אי שם אחרי הגשת רשימות המועמדים לכנסת פרסם יוסי שריד מאמר אישי, ספק משעשע ספק מריר, בו הוא מקונן על העובדה שאף מפלגה לא חיזרה לפתחו במהלך מחול הרכבת הרשימות לבחירות הנוכחיות ( "למה שכחו אותי בבית", הארץ, 14.12.12) .
התגובות הרבות נעו בין צער על היעלמותו הפוליטית ומילות הערצה, לבין ביקורת אודות העדר הצניעות והיות האיש מזמר כהרגלו, שיר הלל לעצמו.
הטור הזה של שריד כמו גם דברים נוספים הזכיר לי אפיזודה דקה ורחוקה בה הזדמן לי חלושות להתוודע אל שריד כשר חינוך. מדובר בסיטואציה מינורית, אשר יכולה אף להיתפס כשולית, אבל אני דווקא גזרתי ממנה דעה רצינית על האיש.
 
אי שם בשנת 2000, הכנתי כתבת מגזין לאחד ממקומוני העיר תל אביב. לא עיתון ארצי. מקומון של עיתון ארצי. נושא הכתבה היה העובדה כי המענק אשר ניתן לחיילים משוחררים, אינו ניתן למימוש ללימודים ...

  כמה ימים לפני ראש השנה, האזנתי לתוכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל. את הרצועה היומית הנחו בו ביום עירית לינור ואבישי בן חיים.
היות ולא שמעתי את תחילתה של התוכנית, ניסיתי להשתלב בהאזנה לאייטם, אשר עסק בפרסום הצהרות אודות הטבות כלכליות אותן קיבלו חברי כנסת ופוליטיקאים, נושא חמים ופופולארי לפני בחירות.
בן חיים התעכב על הצהרתו של יאיר לפיד, וחזר על אמרתו של האחרון כי "לא קיבל שום דבר מהמדינה" (הציטוט אינו במקור ומסתמך על זכרוני הטוב) וטען כי הדבר אינו מדויק בעליל. לטענת בן חיים, יאיר לפיד כן קיבל מהמדינה - והרבה. הוא שרת ככתב צבאי בעיתון "במחנה", ושירות כזה על פי המגיש, שווה ערך כלכלי רב בעולם התעסוקה המקביל באזרחות.
האבחנה הזו של בן חיים, היא הרבה יותר מנכונה, היא מדויקת. והיא בעיקר נגזרת של מציאות בעייתית מאוד.
בנוף התקשורת המקומי של ...

כמה ימים לפני פרסום הכתבה אודות 'מבצע קינוח', המבצע לכיבוש החרמון הישראלי במלח' יום כיפור נדדה ונידנדה שנתי. תחילה היות ובעיתון התעתדה להתרחש שביתה וחששתי כי הכתבה, אשר עבדתי עליה זמן כה רב, לא תתפרסם במועדה ולאחר מכן, לאחר הידיעה כי השביתה בוטלה - חשתי התרגשות מהולה בחשש טבעי הטבוע בטיפול ובעיסוק בסוגיה כה רגישה ונפיצה.

מכרים וקולגות ניסו לחזק ולהפיג את החשש בטענה כי כל עיתונאי ומי שמבקש לעסוק במיתוסים ובנושאים טעונים כגון זה, חייב לסגל לעצמו עור של פיל וקור רוח. ניסיתי, זה לא תמיד פשוט.

בכל מקרה וכצפוי (מאוד),  בימים שלאחר פרסום הכתבה במוסף יום כיפור של 'מעריב', הגיעו אלי ואל המערכת תגובות רבות על הכתבה. חלקן הגדול לגיטימיות וחלקן רוויות כסילות ושנאה עם גון בולט וגבולי של לשון הרע. רוב התגובות היו של יוצאי חטב' גולני, על חלקן גם ענה ישירות סגן ...

יום הכיפורים כבר אורב מאחורי הקיר, ועוד רגע יחלו לצוץ מאמרים, דעות ופוסטים רבים אודות המונחים סליחה ומחילה.
רבים וודאי יכתבו על הסליחה שהם רוצים לבקש השנה או זו שהם צריכים לבקש וחלקם אפילו יבקשו. חלק אולי גם יתכוונו.

אבל הנה כמה סליחות שלבטח לא יגיעו ליעדן, סליחות שצריך לבקש דווקא מאיתנו עובדי מעריב, וכנראה שלא נשמע בקרוב:

סליחה מאת בעליו של עיתון "מעריב" לדורות, אשר לא ברור האם ולאן הפרישו את כספי הפנסיה של העובדים?!?!
סליחה מאת הבעלים הנוכחי של העיתון, נוחי דנקנר על הלנת השכר ערב ראש השנה, מצב בו מאות עובדים לא קיבלו את משכורתם במלואה ונותרו בחוסר וודאות כלכלי על עתידם בערב החג.
סליחה מאת ממשלת וכנסת ישראל, וכל הגורמים הממלכתיים הזועקים חדשות לבקרים (ולילות) כי חופש הביטוי ועתיד הדמוקרטיה במדינה יקר ללבם, כל ...