X
טל לאור

על שואה ותרבות - מדוע חדלה השואה להיות מחצב תרבותי בארץ?

18/04/12   |   154 תגובות
מתוך קטגוריות:   שואה   תרבות

 

נדמה כי בשנים האחרונות, ממעיטה התרבות הישראלית המרכזית-פופולארית מלהתעסק בנושא השואה.

פרט לעשייה הקולנועית-טלווזיונית הדוקומנטרית, השואה חדלה מלהוות השראה לתעשיית הקולנוע הישראלית העלילתית (אם כלל אי פעם הייתה), ספרות עברית חדשה בנושא השואה (אין הכוונה לחוויות דור שני ושלישי) כמעט ואינה זוכה להצלחה ועל סדרות ותוכניות טלוויזיה מקוריות, שאינן מופקות אד הוק ליום הזיכרון לשואה, אין כלל על מה לדבר.

נדמה כי מאז "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד (2000), לא קמה יצירה עברית משמעותית המטפלת בנושא השואה. המחזה "גטו" של יהושוע סובול, המוצג בשנה האחרונה מחדש בתאטרון 'הקאמרי', נכתב כבר בראשית שנות השמונים. בתחום המוסיקלי, נראה כי אלבומו המשובח של יהודה פוליקר "אפר ואבק", העוסק רובו בכולו בשואה ויצא לשוק אף הוא בסוף שנות השמונים, היה האחרון שהוקדש לנושא וכבש את הקהל הישראלי.

מעניין לחשוב על הסיבות לכך.

האם מדובר בנושא מורכב וקשה מדי להתמודדות עבור היוצר ישראלי? נדמה כי התשובה על כך היא שלילית נחרצת. מאז ומעולם, אמנות שואבת מקורותיה מתהומות הסבל האנושי ולאורך השנים היוותה השואה השראה לביטויים אמנותיים מסוגים שונים בארץ ובחו"ל.

האם ייתכן כי מדובר בנושא, אשר להבדיל מנושאים האחרים במציאות הישראלית בת זמננו, אינו מייצר כמעט גילויים חדשים והשראה מעוררת, או במילים אחרות- הגיע לכדי מיצוי ורוויה בהיבט התרבותי? או שמא, 'האשמה' מונחת בכלל על כתפיו של הקהל הישראלי? ייתכן כי השואה הפכה כבר ל- "בלתי מעניינת" מבחינה תרבותית?
האם ייתכן כי שמענו כבר את כל הסיפורים האנושיים, הקשבנו לכל השירים, ראינו כבר את כל התמונות המזעזעות, נחשפנו לכל הזוויות האפשריות בעולם האיום והבלתי נתפס הזה הנקרא 'שואה'?

אולי בכלל המושג המופשט הזה הקרוי 'תרבות', שינה את גבולותיו ואת כללי המשחק והיצירה? אולי אנו כצרכני תרבות מבקשים לעצמנו תרבות קלילה ומרגיעה, משהו קל לצריכה (עיין ערך ריאליטי) המכיל בעיקר הנאה ורוגע ולא זעזוע, התמודדות חשיבתית והתבוננות?

אחד ההסברים ששמעתי לאחרונה לעניין, נוגע דווקא לתחום הסוציולוגיה העדתית בישראל.
פרשנות זו רואה בעובדה כי האליטה התרבותית השלטת בישראל עד לפני שנים לא רבות, הייתה אשכנזית בעיקרה, אך זו כבר אינה מונופול תרבותי.
יש הרואים בפופולאריות הגואה של הזמר הים תיכוני בימינו, את אחת ההוכחות הטובות לכך. שינוי זה ייתכן והשפיע גם על היקף וטיב העיסוק של התרבות הישראלית בנושא 'השואה'.
בהקשר זה, חשוב לציין פעילות חשובה שעורכת בשנים האחרונות תנועת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" בשיתוף גורמים נוספים, העורכת מפגשים העוסקים בתחום (סדרת המפגשים האחרונה נקראת "מפגשים מזווית כהה" העוסקת בהסתכלות חברתית על השואה).



דווקא מחוץ לישראל זוכה השואה לטיפול אמנותי רב.
 לעובדה זו כמובן חשיבות רבה ומובנת.
בין הדוגמאות הרבות אזכיר את תרגומו של הספר הנודע "לבד בברלין" ב- 2010 לשפות האנגלית והצרפתית אשר הביא אותו לפסגת רשימות רבי המכר באנגליה ובארה"ב, כך גם יצירת המופת "נוטות החסד" של הסופר ג'ונתן ליטל, באנגליה ובארה"ב ומחזה העוסק בחייה ויומניה של אנה פרנק זוכה לאחרונה להצלחה אדירה בצרפת. לא ארחיק עד שפילברג ולנצמן, אך בעוד סרטים  כגון "הזייפנים" (האוסטרו-גרמני) ו "בחשיכה" (הפולני) זוכים להכרה והצלחה בינ"ל, הקולנוע בישראל עדיין מעדיף להתמקד בסכסוך הישראלי-ערבי.

כך או כך, השואה באכזריותה הבלתי נתפסת היא אחד מזרעי התרבות הישראלית והעברית.
במקום בו נמחקה כמעט לחלוטין תרבות עשירה ומפוארת, קמה לה תרבות חדשה, צעירה ומגוונת.
ידוע הדבר כי חלק מהזיכרון וההנצחה ההיסטורי-לאומי מצוי גם באכסניה התרבותית של אומה.
יש לצפות ולקוות כי נושאים הקשורים בשואה יחזרו בקרוב לרתק את דור היוצרים והמפיקים העכשווי בישראל ובו בזמן גם את הקהל הישראלי.  

תגובות

עד כה: 154 תגובות ב-89 דיונים

הוספת תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר

אין לפרסם באתר nrg תגובות המפירות הוראות כל דין ובכלל זה תגובות גזעניות, תגובות המוציאות לשון הרע, תגובות בעלות אופי מיני, תגובות המעודדות לביצוע הסתה, תגובות הפוגעות בפרטיות, תגובות הפוגעות ברגשות הציבור ותגובות המפירות זכויות קניין רוחני. למען הסר ספק, הנושא באחריות הבלעדית לתוכן התגובה המפורסמת הוא כותב התגובה, ואתר nrg שומר לעצמו את הזכות שלא לפרסם את התגובה ו/או חלקה ו/או למחוק תגובות שפורסמו וכן למסור את פרטי כותב התגובה בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי של האתר

סגור
מעדכן תגובות...
1 2 3  
עד כה: 154 תגובות ב-89 דיונים

כתוב מייל לטל טל לאור

עיתונאית ודוקטורנטית למשפטים ותקשורת באוניברסיטת בר אילן. מרצה במרכז הבנתחומי בהרצליה. מיוזמות "מכתב הקצינות". שרתה כקצינה בנח"ל, לשעבר דוברת משלחת ישראל באו"ם. גרה במושב, נולדה בתל אביב וחולמת על ירושלים. מכורה לקקאו אבל חושבת שאין כמו מים