"רות" מתוך "חקירה באפלה", מאת משה פינטו . פותחים רומן.

משה פינטו

רות, פרק רביעי, מתוך הרומן "חקירה באפלה"

לאינה

לפני שאגיע אל אלף תשע מאות ושלוש עשרה, השנה האחרונה לפני מלחמת העולם הראשונה, איני יכול בלי צד אישי. תאמרו הלוא הכול אישי. אמת. אלא שבכל-זאת, אני מביא פרקים הנוגעים לעם כולו. רגע, איני רוצה להישמע יומרני, כוונתי שאני מבקש להאיר נקודות בחיי שיש להן נגיעה להיסטוריה של עמנו. כך הפוגרום בקישינב לדוגמה. וכמו כן אני מבקש להאיר מפגשים שלי עם אנשים בעלי חשיבות, כמו בלקינד וגורדון. ובכל-זאת, אני זה אני, ואיני רואה לנכון שלא לדבר על צדדים אישיים חשובים בחיי. בכל-זאת באתי בברית הנישואין, אישה הייתה לי ושמה רות, וגם אם היא כרותה ממני זה שנים רבות ואינה רוצה ולא רצתה בכל קשר עימי, (נשים הן לפעמים קשות עורף עד מאוד), בכל-זאת באה עימי בברית הנישואין, בכל-זאת חיינו יחד שלוש שנים, בכל-זאת היינו רות וישראל מרגוליס. חייבים לומר כמה מילים. גאווה משונה ממלאת את ליבי כשאני כותב דברים אלו. מעניין מה רות הייתה אומרת. לאחר שנפרדנו עברה לתל אביב. "מדוע לא תישארי ברחובות?" שאלתי אותה. אחרי הכול מושבה מבוססת. נראה שבזה צדקה ממני. בתל אביב חייתה את כל חייה. מעולם לא נישאה שנית. בשנים האחרונות הפסקתי לעקוב אחריה. לא אכפֶּה את עצמי. והיא שם בדירתה הקטנה בשדרות רוטשילד. היו זמנים, כאשר הייתי מגיע לתל אביב, הייתי מתגנב לחצר ביתה ומציץ אל החלון. פעם ראיתיה מכינה את סלט העגבניות האהוב עלי ונדמה היה לי שעוד רגע אכנס הביתה.

את רות הכרתי זמן קצר לאחר שהחילותי להתבסס בכוחות עצמי ברחובות. נדמה היה כי אני בדרך הנכונה. בניתי לי בית קטן ב"מנוחה ונחלה", נכנסתי בשותפות בפרדס, ענף שהחל אז להתפתח ברחובות, ועבדתי כפועל חקלאי ואף כמעין אגרונום. עשיתי שימוש נאה בידע שהקנה לי בלקינד. יכולתי לתת את דעתי לענייני רוח. ביקרתי בספרייתו העשירה של מילר וטיפחתי חלום קטן: לעסוק ביתר רצינות בספרות. אלא שאדם אינו מצוי ברשות עצמו. שניים מאחי הבוגרים השתקעו אף הם ברחובות, (רחובות נחשבה להצלחה גדולה אז), ומשהתחלתי לעמוד ברשות עצמי החלו להשמיע את קולם: "חייב אדם להתחתן", "אין זה יאה שיישב בחור צעיר לבדו", "בחור כה נאה, מדוע אינו נושא אישה?", וכך הלאה. מדוע היו צריכים להתערב, איני יודע. בכל אופן, לי לא היה אכפת. רוצים שאנשא? אנשא. מדוע לא. אין לי התנגדות. שימצאו לי מישהי. ומצאו. בת יחידה להורים חביבים, יוצאי בסרביה. הארצה לפגוש אותה? נו, כן, מדוע לא? ידעתי כמובן במי מדובר, הלוא לא בעיר של מאות אלפים מדובר. מדוע לא ניגשתי להחליף עימה מספר מילים מיוזמתי? נו, באמת. בחור צעיר וביישן הייתי, חסר ניסיון לחלוטין, מה ידעתי בכלל? איך בכלל מדברים איתן? ועל מה? ולמה? בנות, נשים, נראו לי כהפרעה למהלך החיים התקין. איך בכלל מחברים אותן, איתן, זה היה רחוק ממני. ידעתי שיש צורך בנשים ל"פרו ורבו", אך לפרות ולרבות לא רציתי. ידעתי שסיפוק אפשר למצוא בהן, אך איך עושים זאת? ידעתי ורציתי באהבתן, אך לא ידעתי לשלב זאת בחיי. זה איים עלי. ובכל זאת, קסם הרעיון של חתונה. כל השאר כבר יבוא על מקומו בשלום. אינני הראשון שמתחתן.

מתחת לעץ התחתנו. אין זו האופנה הרווחת כיום. אני יודע. עץ תות בחצר ביתם של הורי רות. שולחנות הוצאו אל החצר. מפות לבנות נפרשו. האם חיה לאה על הבישול ועזרו לה חברותיה ולהזמין לא היה צריך. המושבה כולה הגיעה. גם מנחלת ראובן, נס ציונה וראשון הגיעו. נדמה לי שאף היו לנו אורחים מתל אביב וגדרה. נראה לי, (למרות חוסר ההצלחה של נישואי), שזו הדרך הנכונה. אדם צריך לעשות צעדים משמעותיים בחייו במקומות משמעותיים. מה יפה יותר מעץ התות אותו נטע אבי אשתך, המשמש כתפאורה לנישואיך עימה? איזה קשר יש בין כל אותם מתחתנים בסרט נע, כל אותם מתחתני רבע עוף, אולם, תזמורת וחסל. (הייתי לא מזמן בחתונה כזו. אחד מדיירי "חסדי בנים" חיתן את בתו). אבל אני מבין אותם. כשגרים באותם בניינים משותפים, באותן קוביות, היכן יחתנו את בניהם? בחדר האשפה? מה נותר כדי לצאת משגרת הקיום? אך האם הבאנו את המוני בית ישראל כדי שיגורו בקוביות? כיצד נזהה את האדם, אם לא נזהה את ביתו? מאז נפרדתי מרות, לא היה לי בית משלי. האם זה פלא שהמבקשים למוחקני אינם צריכים לטרוח?

הבאתי את רות אל ביתי ב"מנוחה ונחלה". גם לי תהיה המנוחה והנחלה. כך קיוויתי. גם לנו. אני מצטער אם אני נעשה רגשני. זה יעבור. לא ארוך היה זמן התרגשותי בטרם התוודעתי אל כיעורם של החיים. ובכל מקרה יכול הקורא לדלג על פרק זה, אם אינו מוצא עניין. לילה ראשון, אז לפחות, היה אכן לילה ראשון. לא רצנו עם תחתוני העלמה המוכתמים בדם הבתולין ברחובות העיר, כאחינו התימנים, אך האישה הגיעה בבתוליה לחתונתה. כך ניתן היה לצפות. גם הגבר לא היה עתיר ניסיון, אך הוא אמור היה להרגיע את הבחורה, להוביל, לעמוד על שלו ולסיים, תוך שהוא מעניק לה חוויה יוצאת מגדר הרגיל. כך לפחות הבטיחו לה. הכנסתי אותה כמקובל על זרועותי וביקשתי להציג בפניה את הבית. כך על פי התוכנית שערכתי מראש. אך היא מיד הפטירה: "כבר ראיתי". נכון, כבר הייתה בדירתי, כבר ראתה אותה, ובכל זאת לא כאשתי. ניחא, עדיף גילוי הלב. צחקתי. גם היא, דומני, לא ביקשה לפגוע. נדמה שהבחינה בעלבוני וביקשה לתקן. "שטויות", מיהרתי להסות אותה, אך נותרתי פגוע. כבר היססתי אם לשלוף את הפרחים שהכנתי לכבודה; אך אין ברירה. יירקבו להם? החלטתי לעשות את הדברים כבדרך אגב. יצאתי אל החצר וחזרתי בניסיון להיראות שווה נפש. אך היה עלי לצאת ולחזור מספר פעמים שכן הכנתי מספר גדול של פרחים. לא אמרתי מילה ונראיתי אידיוט גמור. היא עקבה אחרי בתימהון גמור ולבסוף פרצה בצחוק, מחללת את ההוד שביקשתי לשוות לדברים. "כל זה קטפת עכשיו?" צחקה. נו טוב לזה לא ציפיתי. האין הבחורה אמורה להתייחס ברצינות לדברים?! מדוע היא לועגת לי? היכן רות השקטה והחייכנית? האם הפילוני בפח ומכרו לי סחורה פגומה? מה פשר התנהגותה זו? היא מבחינה במבוכתי. "מה קורה, שרוליק?" היא אומרת. הכילד אני בעיניה?! מיד אוריד סטירה אחת...נו, זה אולי מה שהייתי צריך לעשות.

"התרצה כוס תה?" איני יודע מה אירע לי ומדוע פניתי אליה בלשון כבוד. כה הביאה אותי במבוכה שכבר לא מצאתי את ימיני ואת שמאלי. "שרוליק, מתוק שלי, מה קרה לך?" ואני עומד לפרוץ בבכי. היא מתנפלת עלי בחיבוקים ונשיקות, ואני איני מצליח להוציא אלא: "נו, רות, למה, למה?". חיבקתי ונישקתי גם אני ומכאן והלאה, כך היה נדמה לי, יבוא רק אושר גדול. מצאנו עצמנו בחדר המיטות. היא דחפה אותי לשם! לי עוד נראה מוקדם לכך, רציתי עוד לנשום והנה היא דוחפת ומתנפלת ומקלקלת את סדר הדברים. תוך כדי שהיא דוחפת ואת מכנסי משלשלת, ואנו מתגלגלים מחדר האורחים לחדר המיטות, ניסיתי לסוב על מקומי כדי להפוך למוביל ונפלתי אפיים ארצה. נדמה היה לי אז שאני יודע את שהרגיש גוליָת. הלוא אני הייתי אמור להיות הזאב שמכניס את הכבש למאורתו והנה מה? מאוד מצא חן בעיני הלהט שלה, אבל רגע, לכל הרוחות, מי מוביל ומי מובל? בסופו של דבר מצאנו עצמנו במיטה.

עוד אנו מתגלגלים במיטה לכאן ולשם, הצלחנו להסיר מעלינו את בגדינו, (הסתבכתי כל כך עם שלי שהיא נאלצה להסתדר עם שלה), ומצאנו עצמנו עירומים בלא שמיכה להתכסות בה ולהסתיר את מבושינו...

"נו, ישראל היה אצלך מנחם?". הוי אלוהים נשמתי פורחת. אני ממהר להסתיר את הכתוב. "מה אתה נבהל כל כך", אומר לי סליבוביץ. הפעם הפתיעני. לא שמעתי אותו מגיע. לא "סליב", ולא "בוביץ", "מה אתה כותב כאן?", הוא אומר, מציץ מעל כתפי, "שנת אלף תשע מאות ושלוש עשרה, מה אתה מבקש לכתוב על השנה הזו", הוא נדרך, "מה כבר קרה בה?". "זו השנה האחרונה שלפני מלחמת העולם הראשונה", אני אומר. "נו, אז מה?! עד כמה שאני זוכר התעתמנת, שילמת כופר ונותרת על מקומך בשלום. החיילים היחידים שראית היו הטורקים הנמלטים והאוסטרלים שנכנסו לרחובות, וגם זה היה באלף תשע מאות ושבע עשרה!". "נכון", אני עונה במבוכה, "אבל לפני המלחמה זכינו לביקור של ברנר", "ברנר, מה?" שואל בלעג קל סליבוביץ, "ומה אמר מנחם?", "שאל בשלומי", אני עונה. "וזהו?", "מה עוד צריך להיות?", "נו טוב, אני בחדר האוכל".

נו, נשארנו עירומים על הסדין הלבן שהכנתי, מסתכלים אל התקרה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא הייתי רחוק מאותו תלמיד חכם בבדיחה הידועה, שבליל הכלולות, החל לטפוח על גוף כלתו במקומות שונים בגופה. "מה אתה עושה?" היא שואלת, "אם הרבי לא שיקר לי", הוא עונה לה, "צריך להיות כאן, באיזשהו מקום, חור". נו, עליתי, עשיתי מה שעשיתי, היא ניסתה לעזור בליטוף גבי, הנאה גדולה לא הייתה לי מזה. זה כל הסיפור? חשבתי לעצמי. גם היא, דומה, לא הבינה על מה כל הרעש. אם זה מה שזה, ניחא. אמרתי לילה טוב והתהפכתי על צידי. בבוקר לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. מיהרתי לקום, לא הסתכלתי בפניה, שטפתי את פני, הכנתי לי כוס תה והסתלקתי.

עטיפת ספרו הראשון של משה פינטו, סיפורים
הוצאת "גוונים", "הסדרה הלבנה"
צילום ועיצוב העטיפה: ורדה גולדבלט

באותם ימים עבדתי כמשגיח בשטחים שהיו שייכים ליהודים מחוץ לארץ. אותו זמן, עונת הקיץ הייתה ורבו הפועלים הספרדים, בני היישוב הישן, שהגיעו אלינו להתפרנס. הם לנו בסוכות שהקימו לעצמם בשטח שליד "בית העם" ובית הכנסת. פעם אחת עברתי שם וראיתי שני גברים מתגפּפים. הם שכבו להם באחת הסוכות, אולי נשארו להשגיח על הרכוש. האחד, הצעיר, מכורבל בתוך רעהו המבוגר. משהבחינו בי הסתכלו בי בחיוך. חיוך שהיה בו שוויון הנפש של ההזמנה אל מעדני החיים. תחילה לא הבחנתי בשום דבר יוצא דופן. לפתע הבחנתי שידו של המבוגר מונחת על מבושיו של הצעיר. מיהרתי להסתלק משם. לא בדיוק הבנתי את מה שראיתי. לא הבנתי את ההיגיון שבמעשה. הלוא ברור ששניהם גברים. הגעתי אל מקום העבודה כולי נסער ומבולבל לאחר "ליל הכלולות". בלא ארוחת צהריים, בלא בגדי עבודה והתקבלתי לקול מצהלות הפועלים שלא ציפו לבואי. אחד הפועלים, מהמבוגרים שביניהם, דוד זכאי שמו, הניח ידו על כתפי ושאל מה קרה. "מה אתה עושה פה?" שאל אותי. נרתעתי וביקשתי ממנו לחזור לעבודה. הוא הביט בי בתימהון. "מה קרה איז'ו מיו", הוא אומר לי. "נו, לילה ראשון, אתה יודע", אני אומר לו. "בטח שאני יודע. אלא מי, אם לא אני, יודע", הוא אומר ומעלה חיוך על פני. "אל תדאג, שטויות. ואל תשים לב לאלה", הוא מחווה בראשו לעבר הפועלים, "תעשה לך יום עבודה מקוצר ותחזור הביתה. האישה מחכה לך. מעכשיו תזכור, יהיה רק יותר טוב". אז חזרתי ומצאתי את השולחן ערוך לארוחת צהריים ובמרכזו סלט עגבניות שכמוהו לא טעמתי.

חלפו להם הימים ונדמה היה שהדברים מסתדרים, ולא כך. איני יכול לבוא בטענות לרות. היא ניהלה משק בית. הייתה לנו גינת ירק קטנה ומספר עופות וברווזים. עשתה כמיטב יכולתה במטבח, זו אמנם לא הייתה מרובה, סלטים טעימים ופשטידות ידעה להכין, אך בכך הסתכם הידע הקולינארי שלה. פעם הבאתי מטעמים שנתן לי דוד זכאי. התבשילים עירבו טעמים שונים, נשאו אופי ירוק מאוד, וחריף. לא התלהבנו ממאכלים אלו, אך הם הטביעו את חותמם. רות הבחינה בכך. בדברים מורכבים יותר נעזרה באמה. אמה של רות הייתה מגיעה לבשל אצלנו פעמיים בשבוע. הייתה זו אישה מלאת חיים, נטולת סיבוכים, ולה בדיחות מפולפלות ביידיש. הדבר היחיד שאולי העיב על חייה, היה היעדרם של ילדים נוספים, במיוחד בנים. פעם, כשישבתי אל השולחן, מורעב כולי, לאחר יום עבודה, הבחנתי שהיא מביטה בי בעצב. כשהבחינה במבטי חייכה וליטפה את ראשי. אהבתי לשוחח עם אמה של רות. איתה לא חשתי בכובד. ומהו אותו כובד? נו, על זה קשה להניח את האצבע. הרגשתי איזושהי ציפייה מצידה של רות. ציפייה שלעולם לא אוכל למלא. באים אנו לעולם בלא כל מחויבות והנה מופיעה לה אישה, אותה לא ראינו קודם לכן, ומבקשת ולנו אין כל ברירה. מילא מבקשת; מה היא מבקשת לעזאזל? זוהי מין בקשה שלעולם לא תתמלא. וחיי המין שלנו? השתפרו ודעכו. הכיצד? הנני ואסביר.

חיי המין שלנו השתפרו מאז אותו "ליל כלולות". כפי שניתן היה לצפות מכל זוג צעיר ובריא. בפעם הראשונה ששמעתי את רות צועקת נבהלתי וחשבתי שפגעתי בה; אך היא הרגיעה אותי, קראה לי "אהובי", והבטיחה לי שהכול בסדר. מה פשר הצעקה סירבה לומר לי וחייכה בביישנות. פעם נוספת החלה לרעוד ולומר לי "אל תפסיק". יחשוב הקורא שבּוּר ועם הארץ לפניו, אך אל ישכח שחינוך מיני הוא מושג חדש. ראיתי בספריית "חסדי בנים", לתדהמתי, ספר העוסק בחינוך מיני לנער ולנערה; נניח לשאלה מה עושה כאן ספר כזה; דברים כאלה בזמני לא היו. בכלל אישה לא הייתה אמורה ליהנות ממין ולכל היותר נעתרה לבעלה החוקי בלית ברירה ולצורך הבאת ילדים לעולם. לקח לי זמן להבין שרות אינה חולה. לא הבנתי את המתנה שמעניקה לי רות כשהיא משתפת אותי בחוויה כה אינטימית. כשהבנתי זאת השתפרו חיי המין שלנו עד מאוד, אך באיזשהו מקום נותרה מחשבה: איך היא מעיזה?! איזה מין חינוך קיבלה?! מה יהיה אם מישהו ישמע?! זכרתי את המקרה של אשת רונין שהרשתה לעצמה צעקות כאלה באחד הלילות ובמשך שנים היו מביטים אחריה בהולכה ביעקב בחיוך כבוש. זו אולי הסיבה שעברו לגור בעזרא. בכל מקרה בעיות בחיי המין לא היו לנו. אלא מה? החיכוכים בינינו הלכו וגברו ואלו השפיעו על חיי המין שלנו. ורות שתאוותנית הייתה, לא השלימה עם דעיכתם. האשימה אותי שאיני אוהב אותה וכך הלאה. לא הבינה את כעסַי, לא הבינה את הקשר לחיי המין שלנו, הרגישה מושפלת ולבסוף מאסה בי. לא שכחה לי את השפלתה.

כאן עלי, אולי, להסביר תכונה מאוד לא אופיינית לבני מיני. בנעורי לפני נישואי חוויתי השפלות רבות מבנות המין השני. דחיות להצעות להתלוות אלי לנשף ב"בית העם" או לרכיבה לראשון או אף נסיעה ליפו למפגש של חובבי הבמה העברית. השיא היה כאשר הסכימה יהודית גינתון (גנטרי), להתלוות אלי לנשף של חובבי הבמה העברית ובסיומו הודיעה לי שהיא נשארת ושאוכל לחזור לבדי למושבה. הדבר גרם לי לחשוב. מדוע, לכל הרוחות, (איני אומר באמת "לכל הרוחות", אלא "יובפיומט", קללה רוסית המורכבת משלושה חלקים שפירושם גס), אני, שמעולם לא רדפתי אחר כלום, אלא דברים רדפו אחרי, משפיל עצמי כך; והחלטתי: לא עוד. הן ירדפו אחרי. הן לא ינצלו את התשוקה המינית שלי. אם לי יש גם להן. השאלה מי יישבר ראשון. וכך רכשתי לי תכונה זו של התאפקות. לא ביקשתי לפגוע ברות והיא לא ביקשה לפגוע בי. אך עלי להסביר גם כאן תיאוריה קטנה שיש לי. ואם אינך מקבלה, קורא יקר, תמיד יישאר לנו השטן. ובכן, איננו מגיעים למפגש עם כל אדם, יהיה אשר יהיה, כלוח חלק, טבּולה ראסָה. עברנו מה שעברנו, עשינו מה שעשינו, למדנו מה שלמדנו. אותו דבר גם בצד השני כמובן. ובכן, בשלב הראשון, כל צד מבקש להראות את צידו הטוב ביותר. את הפרופיל המוצלח שלו. בשלב זה הוא בולע הרבה עלבונות ומסתיר צדדים נעימים פחות שלו. בשלב השני מתחברים הצדדים, פורחת האהבה, נוצרת הידידות וכך הלאה, אך אז בא השלב השלישי, כל צד מתמודד עם עלבונות העבר המשותף, עם עברו שלו, ושוב אינו יכול להכיל אותם בתוכו ומטיח אותם בבן זוגו המופתע שאינו מבין מאין זה הופיע, ודווקא כשהכול כל כך יפה. כאן בא הכיעור, בא הכעס, באה השנאה, בא הגיהינום עלי אדמות. והשטן מרקד.

עטיפת אחד הגיליונות האחרונים של כתב העת "עמדה"
הוצאת "כרמל/עמדה"
משה פינטו הוא ממייסדי כתב העת ומשתתף קבוע בו
פרקים מתוך הרומן הופיעו בכתב העת

נו, יעזרו לי התיאוריות ככוסות רוח למת. מרגע שאתה סופג ומטיח עלבונות אתה נקלע לכף הקֶלע בה אין ראשית ואין אחרית. אתה יודע שבת-זוגך אשמה בדיוק כמוך. כלומר, אינה אשמה. אך המתח, הכעס, החיישנות, כה רבים שאינך יכול לשקוט. חייב אתה להשתחרר מן הרעל הזורם בעורקיך, והנה השתחררת ותוך כדי אתה כבר מתחרט ותוך כדי, כמתוך ערפל, אתה שומע את קולות זוגתך שתחיה, ומתמלא שוב זעם ועברה והשם ירחם על אומללים שכמונו. לא זמן רב, לאחר פרידתנו הסופית, פגשתי את צ'אצ'קעס. זו אולי הסיבה ששפכתי בפניו את ליבי. אולי גם ראיתי בו חבר לדרך. טעות נוראה. נו לדנה. אבל פטוּר בלי עניין אחד אי-אפשר. על השאר אספר אחר כך. גניבות ספרותיות. דומני שהצ'אצ'קעס עשה שימוש בסיפורי באחת מיצירותיו. אמנם בשינוי זמן ומקום ולאחר שנים ובכל זאת גנב. ועכשיו אני שומע שקורצווייל מכין לגאליצינר תיק לפרס נובל. אנבל אנביל את המנוול הזה. ובכל זאת טיפש לא היה ואמר לי כי במקרים כאלו יש צורך בפרידה זמנית. לימים הבנתי ש"זמני" אצלו יכול להיות זמן ממושך. הלוא חי בנפרד מאסתרליין שלו במשך שנים. אך לא רק בנו האשם. עולם חדש ביקשנו ליצור. לא רק אני ורות, אלא כל בני דורי. תשתית חדשה ליחסים בין בני-הזוג נניח, אמרנו. שוויון, חופש והימנעות מניצול גם כאן, אמרנו. ומה נותר מכל זה? כן. גורנישט מיט גורנישט. א זעלבה דרעק מיט א נייע דקורציה.

ביקשה רות ללכת לעבוד בקלוב הפועלים. "הברווזים והתרנגולות אינם משוחחים עימי רבות", אמרה לי. "אם כי בהשוואה אליך, הם דברנים גדולים". ניחא. למרות שגם כאן חוסר נוחות מסוים. יש להבין שבאותו זמן, כך היה נדמה, הייתי בדרכי להתאכּר. כך לפחות רציתי. לא רציתי להיות מזוהה עם הפועלים למרות שאני עצמי, עד לא מזמן, עבדתי כפועל לכל דבר. בין איכרי רחובות הוותיקים לא היה מקובל שהאישה תצא לעבודה. יתרה מכך, איני חושב שהיה מקרה של אשת איכר שיצאה לעבודה. וכי בעלה אינו יכול לפרנס אותה? וכי אין הוא גבר דיו? העבודה נועדה לנשות התימנים שעבדו כעוזרות בית. רות ביקשה לעבוד כמבשלת בקלוב. נכון ששם לא היו מורגלים באוכל טוב, אבל בכל זאת. לא רציתי לפגוע בה, אך הייתי חייב להעמידה על סיכוייה כמבשלת. פרצה בבכי, "נו טוב", אמרה, "אעבוד כמנקה שם!", "אבל למה לך? למה את צריכה לעבוד שם? נסתדר בלי עבודתך". "אין זו העבודה. אינך מבין, אלו אנשים. אותם אני רוצה לפגוש. אנשים מדברים!". "אז לכי לשמוע הרצאות", אמרתי בלית ברירה, "טוב, אלך", הסכימה בזריזות מפתיעה שגרמה לי לחשוד שכלל לא התכוונה לצאת לעבודה. נכלוליות זו שבאִשה שנואה עלי. התחילו אנשים מדברים: "רות הפכה לסוציאליסטית", "נו טוב, הוא לא משלנו", "ידעתי שמהנישואין האלה לא ייצא דבר טוב", וכך הלאה. קטעי דברים, דברים הנעלמים כאשר אתה מתקרב, אך בכל זאת האוזן קולטת משהו והפחד משלים. הגיעו הדברים לידי כך שפעם ולעיתים אף פעמיים בשבוע, מצאתי עצמי לבד בערבים. הזמנתי מספר חברים. עמדה לצאת בדיוק כשנכנסו. הביטה בי, אמרה שלום והסתלקה, משאירה אותי עם האורחים כמי שמוצא עצמו בלי מכנסיים.

ביקשתי לדעת מה היא שומעת שם. אמרה לי: "אלו לא דברים חדשים; מוכרים הם לך. שאלת האישה, שוויון בין הגבר לאישה, האישה במהפכה הציונית וכך הלאה", "ומי המרצים?" אני שואל, "גורדון וסמילנסקי וגם ברנר יבוא", היא אומרת בהתלהבות, "וגם אוורבוך ורוזנר ושוורץ". נו באמת; הרי רוזנר זה הגיב בשערורייה עצומה כשביקשה אשתו לצאת לעבוד ושוורץ פשוט הוריד סטירה ואילו אוורבוך בכלל לא נשוי. ואז הבנתי משהו לגבי "שאלת האישה". איש אינו מתכוון באמת "לשחרר" את האישה. אלו דיבורים בעלמא, לא יעלה מהם מאומה. אלו דיבורים של יוצאי חובת המהפכנות. בשאלה זו אין להם כל עניין אמיתי. מן הפה ולחוץ ותו לא. אמרתי לה: "מדוע את מקשה על הדברים?", אמרה לי: "על אֵילו דברים אני מקשה? אמור נא לי בבקשה". התרגזתי ופלטתי: "לכי לעזאזל". הביטה בי נדהמת ויצאה את הבית. ביקשתי לרוץ אחריה ולבקש את סליחתה ולא עשיתי זאת. שמעתי את שער החצר נטרק.

חשש עמום חודר לליבי שככל שפרק זה הוא שלי מכל השאר גם יחד, הסגנון אינו שלי וחדר בו הצ'אצ'קעס. איני יודע מדוע, הרי לא התכוונתי לעסוק בו בפרק זה, והנה הוא צץ בכל פינה. נו לדנה. יהא הסגנון אשר יהא, את שלי אספר. נכנסת אורה. נדמה כי הוסך בה דם חדש והכול בה נוצץ ומתנוצץ. שואלת אותי על מה אני כותב ואני אומר לה, בנוגות מה, כי אני כותב על אשתי, רות. היא מופתעת. "היית נשוי?" היא שואלת. "כן", אני אומר, בגאווה מסוימת. היא פורצת בצחוק. "כולם פה חושבים שאתה פייגעלע". אני מופתע. "מאין לך מילה זו, מיידעלע?" אני שואל. "נו", היא אומרת, "בכל זאת אני עובדת פה מספר שנים", "מולדייץ", אני אומר. "את המילה הזו, דווקא איני מכירה". "בחורה כארז", אני מסביר. "אצלנו אומרים אחלה גבר", היא אומרת. נו, עוד בסוף תשתלט עלינו הערבית, אני חושב. "מתי היא נפטרה?" היא שואלת ומפתיעה אותי. אני מבין. אחרת הייתה איתי. בחור טוב כמוני...לא יכול להיות שמישהי תעזוב אותו... "אנחנו כבר לא בקשר", אני נאלץ להודות. "אני מצטערת לשמוע", היא אומרת. "לא נורא", אני אומר ומיד מוסיף: "לא צריך למשוך סתם. איפה שצריך לחתוך, אז לחתוך!". היא מחייכת. "אל תדאג, ישראל, לתנעמי אני לא אחזור!". "אני שמח לשמוע", אני אומר. מישהו קורא לה: "אורה, אורה, בואי אצלי", והיא מסתלקת.

עטיפת ספרו השני של משה פינטו, מחרוזת סיפורים
הוצאת "ביתן/עמדה"
צילום ועיצוב העטיפה: ורדה גולדבלט

באותה תקופה הופיע אצלנו הקצין הטורקי שאת שמו לא ידענו. אירוע זה היה תמוה כשלעצמו. מה פתאום? לשם מה? הוא השתכן במלון חרל"פ ונודע כי הוא מתעקש לשלם. לא זה מה שהכרנו מסיפורי הוותיקים. כאשר התעוררה מתיחות בינינו לבין שכנינו, אם זה הבדואים של סטרייה או ערביי זרנוגה, הייתה מופיעה יחידה טורקית במושבה, בכפר זרנוגה או באזור המרעה הבדואי ועל תושבי האזור פרנסתם. זאת עד שתסתיים המתיחות והסדר ישוב על כנו. ברור שתושבי האזור, יהודים וערבים, מיהרו להגיע להסדר, כדי להסיר מעליהם את עול פרנסתה של יחידה צבאית על כל מרכיביה. "רודפי הצדק" שהתעקשו על משפט, הבינו במוקדם או במאוחר שמטרתה של מערכת המשפט הטורקית היא שונה: מזומנים וכמה שיותר. הדבר מזכיר לי ספר של דיקנס ובו, שני צדדים בעלי הון, פושטים את הרגל, בהתדיינות משפטית ממושכת המסתיימת רק עם אובדן ההון. שיטה זו הוצגה כשׂיאה של השחיתות הטורקית, אך היא הביאה להכרח, של שני הצדדים, להסתדר בכוחות עצמם, לשתף פעולה, לבוא לידי הסדר ולהימנע מעימותים. גם הקצינים הטורקים השונים, שהתארחו במושבה, מעולם לא שילמו, ועל דעת איש לא עלה לדרוש מהם תשלום כלשהו. להפך, מיהרו לצייד אותם בחבילת מזומנים קטנה או בחבילות מתוצרת המושבה. אם מישהו מהם סירב, היה זה סימן שהוא רוצה יותר או שהוא מבקש לפגוע במושבה; מכאן אפשר להבין את חרדתו של חרל"פ שמיהר להתייעץ בוועד המושבה. ישבו חברי הוועד ונמלכו בדעתם מה יש לעשות בקצין מוזר זה. מה הוא עושה כאן, לא העזו לשאול. בדרכי עקיפין התברר שהוא כפוף למודיר ברמלה אך אינו שייך לו. וכיצד מתקשר עימו חרל"פ? קצת ערבית, קצת תנועות ידיים וקצת עברית. עברית? כן, עברית. וכיצד אפשר לשוחח עימו ולתהות על קנקנו? בצרפתית. ומי יודע צרפתית אצלנו? ישראל מרגוליס.

ניסיתי להתחמק כמיטב יכולתי. וכי אני היחידי הדובר צרפתית?! הצרפתית שלי היא בסיסית ("אף אחד אצלנו הוא לא בוגר הסורבון", הייתה התשובה). אך מעבר לכל זאת היה החשש מן המפגש עם קצין טורקי. בִּן-רגע אתה יכול למצוא את עצמך קשור לאחורי סוסו, או מתכבד במנת "פָלָקָה" טובה, או סתם כך בבית המעצר ברמלה. בכבודם של חברי הוועד לא יפגע, אך אני, מי אני? ירצה, יעשה בי כרצונו. חברי הוועד לא התנדבו לבחון הנחה זו שלי וכך יצאתי בחששות רבים אל מלון חרל"פ שם התאכסן. חרל"פ קיבל אותי בלי גינונים מיותרים והחווה בראשו תוך שהוא מותח את צווארו, כשנדמה היה לו כי איני מבין, כאילו היה פלמינגו המחזר אחר בת-זוגו, לכיוון חדרו של הקצין. בעוד חרל"פ מאמץ את צווארו בתנועות משונות אלו הופיע הקצין על גרם המדרגות, אוחז בידו את כפפותיו. נראה היה שהוא מבקש לחבוש אותן אך הוא לא עשה זאת. כובעו היה מונח מתחת לבית שחיו. חגורתו ומגפיו הבהיקו בצחצוחן. קו הגיהוץ במכנסיו וחולצתו בלט (חרל"פ מסר את בגדיו לגיהוץ לאשת גבריאלוב. לא מזמן ביקרתי בבית הנטוש ומצאתי שם מגהץ פחמים). עוד תנועת צוואר מצד חרל"פ ואני ניגשתי אל הקצין והושטתי את ידי. תוך שאני מושיט את ידי עברה מחשבה בראשי: מה פתאום, אידיוט, אתה מושיט לו יד? נדמה היה לי שאני שומע את צקצוקו של חרל"פ מאחורי. אך הקצין אחז בידי בשתי ידיו וחייך חיוך רחב. ידיו היו חמות והדיפו ניחוח של מי ורדים. עתה יכולתי לראות את צבע עורו הכהה עד מאוד, את שפמו הדק ואת עיניו החייכניות. כחכוח מכיוונו של חרל"פ ואני פתחתי:"je suis venis a la nom de la roi de rehovot". כך, בטמטומי, לא פחות ולא יותר. כלומר, אני בא בשמם של מלכי רחובות. הקצין חייך חיוך רחב: "vraiment?", הוא שאל; ואני לא ידעתי היכן לקבור את עצמי. הוא הבחין במבוכתי, טפח על כתפי, מבוגר היה ממני כבעשר שנים, וביקש לדעת את שמי. אמרתי את שמי, ישראל מרגוליס. "שרוליק", הוסיף חרל"פ בחיוך רחב. "et vous n`etes vous pas un prince?", שאל. כלומר: האין אתה נסיך? שוב חיוך והוא הציג את עצמו בפשטות: מוחמד חורייה.

דבר הצלחתי נודע מיד במושבה כולה. אפילו מסמילנסקי קיבלתי "יישר כוח". חרל"פ הרחיב בפרטים ותיאר אותי, להפתעת כולם, כאיש העולם הגדול, הבקיא בהליכות ונימוסים. מזלי שלא הבין צרפתית. מיד קראו לי חברי הוועד והורו לי לא לסור מימינו ומשמאלו של אותו מוחמד חורייה. את הוצאותי ואת שכרי ישלם הוועד. היה זה התפקיד הציבורי הראשון שלי. עכשיו כבר שמחתי לקבלו. חזרתי לביתי שמח וטוב לב, נכון לעשות הכול למען רות. מצאתי אותה בחצר, מאכילה את הברווזים. ביקשתי לחבקה מאחור, אך היא הבחינה בי ונרתעה. עלבון קל, שהוציא לי את החשק, אך שתקתי. "היכן היית?" שאלה בעוינות. הופתעתי. הלוא ידעה לאן הלכתי ואף הודיעה לי שלא תבוא לשחרר אותי מבית העצורים ברמלה. ("מן הקישלה", אמרה). ואז הבנתי: היא מקנאת. ודאי כבר נודע לה. "הכול שטויות", אני אומר לה; אך היא מבחינה בהתרגשותי. "נו, נו, לך, לך. אני אשאר פה עם הקצ'קה". ואני: "רות, נו באמת, למה את מתרגזת?". והיא, בקול צרחני, המעורר מיד את חמתי: "אני לא מתרגזת!!!". ברגע זה היא מרגישה שהרחיקה לכת ומבקשת לתקן ואני מבחין ברצונה זה אך שוב איני יכול לגבור על חמתי. "לכי לעזאזל", הוא כל שאני מצליח לפלוט מתוכי. היא עוד מנסה לעוצרני בתנועת יד, אני מסלקה ויוצא את החצר.

עטיפת אחד הגיליונות האחרונים של הביטאון "עמדה"
הוצאת "כרמל/עמדה"
משה פינטו הוא ממייסדי הביטאון ומשתתף קבוע בו
פרקים מתוך הרומן הופיעו בביטאון

"הו מאמה דראגייה", משמיע הרדיו בחדר האוכל. המוזיקה זורמת לה לאיטה במסדרונות בית האבות. משכיבה את הדיירים הזקנים, מזכירה להם נשכחות. "מאמה, מאמה", כך אני, "יה חצ'ו", מה כל כך רצית ישראל, מה כל כך בער?! "יה חצ'ו", אל תנדנד ישראל. שב בשקט. אתה רוצה. מה אתה רוצה? אינך יודע. "מספיק", צועקת אמא והודפת אותי ממנה. אני נופל על ישבני. כולם צוחקים. הנה אבא, הנה שלימה, הנה ראובן. כל המתים צוחקים. אני פורץ בבכי. "נו, פרידה", אומר אבא וחנה אחותי ממהרת להרימני. "למה רות, למה?".

"מה הוא רוצה?" שואל אותי חבר הוועד וילוז'ני. "כמה זמן הוא מתכוון להישאר כאן?", "למה הוא כאן?". "נו, אשאל אותו". "לא, לא, שלא תעיז. עוד יאשימו אותנו בריגול". "אז מה אתה רוצה מחיי?". מביט בי וילוז'ני כמביט בעול ימים. "תנסה לברר בעקיפין". מחשבה עולה בראשי. תמים שכמוני. "ומה אתם יודעים?", "אנחנו", נרתע וילוז'ני, "שום דבר". מה פתאום שיידעו משהו. אני ניגש אל המלון. "אני לשירותך", אני מודיע לו. הוא מחייך. "בוא נסייר קצת במושבה. נו, לסייר, אז לסייר. הרבה מה לראות אין. שני רחובות וחצי. הרחוב הראשי, הוא רחוב יעקב, אליו אנו יוצאים. עולה הוא משני צידיה של דרך הרצל. מזרחה אנו פוסעים אל גבעת הפעמון. משם אל בית הספר, גן הילדים, "בית העם". מכאן נוכל לפנות, צפונה אל "בתי המיליונרים", ביניהם ביתו של מילר או דרומה אל בית הכנסת ורחוב בנימין. פונים דרומה. מראש הגבעה ניתן לראות את כל המושבה. אם נביט דרומה נוכל לראות את הפרדס החוצץ בין המושבה לבין שכונת הפועלים עזרא והלאה משם שכונת התימנים שעריים. מכל עבריה מוקפת המושבה בכרמי זיתים ושקדים ובפרדסים מועטים. עמוֹד והלב מתמלא. האף מתמלא. הנפש גואה. מרחוק הים הגדול. אדמת חמרה, דיונות חול וסלעי כורכר. כה יפה הייתה רחובות. אין זו לוקל-פטריוטיות. מרחוק היו מגיעים לנפוש בה. היום יעורר הדבר צחוק. וכי מי נוסע לנפוש ברחובות?! מי נוסע בכלל לרחובות? "חלוקה ברורה", אומר חורייה. איני מבין. "je ne comprenes pas", אני אומר לו. "הדברים פשוטים", הוא אומר להפתעתי ומצביע לעבר השטח באצבעו: "כאן הקולוניאליסטים, כאן הפועלים, כאן התימנים ושם", הוא מצביע לכיוון צפון-מערב, "הערבים". נו, הכעיס אותי. אנחנו קולוניאליסטים?! אנחנו הלוא מהפכנים. והערבים?! מה הוא מכניס אותם? הוא לא מבין. והפועלים והתימנים? זה מקרי. אני מתאר לו את הנוף... והוא?... כנראה שלמד משהו בזמן שהותו עימנו. "יום אחד", הוא אומר, "יעלו הם על המרכז היפה שלכם", ואז מהרהר, "ואולי כבר עלו". אני מתבונן בו בשאלה. הוא פוטר את מבטי בתנועת יד.

דופקים בדלת. נו, אם דופקים, זה כנראה רשמי. אכן, "יסעור" וסליבוביץ. פנים חתומות. לא מבקשים להיכנס. מבקשים להודיע לי ש... ש... ש... "שמה לעזאזל שלימזלים?!", "יסעור" שולח מבט לסליבוביץ כאומר: אמרתי לך שככה הוא יגיב. סליבוביץ דוחק בו. "בכל לשון של בקשה תקיפה", אומר האדון יסעור, " שיפסיק לכתוב". שיחליט האידיוט, הוא תקיף או שהוא מבקש. "לא אפסיק", אני אומר. "נו באמת. זו בקשה בשם... בשם...אה... בשם ועד דיירי מקום זה", "דיירי מקום זה?" אני מתרתח. "אתה מתכוון, כל הדיירים?!", היסעור נאלם דום. דבר נדיר אצלו. "יהי כך", אני אומר, "מיד נבדוק". "לא, לא". הם מזדעקים כאחד. "אין צורך. לא לכך התכוונו". "אז למה התכוונתם במטותא?", "תראה מרגוליס", אומר לי סליבוביץ, "די זה די". "זה נכון", אני מסכים. "ישראל מספיק. אתה הלוא לא תכתוב שום דבר", "נו, אז אין שום בעיה". "בשם פועלינו", מתערבת הציפור הגדולה, "אני אוסר עליך להמשיך!". אני עונה לו בלי לחשוב הרבה: "ואני, הקונטר-רבולוציה, מכריז עליך כאויב המעמד". יסעור המום. "זה לא צחוק", הוא אומר. "להסתלק ומהר", אני אומר, "לפני שאני מתרגז". מנחם יסעור ממהר להסתלק. "זו כפיות טובה", אומר לי סליבוביץ. "כפיות טובה", הוא חוזר. "לא הפעם", אני אומר, "אני חייב לסגור את זה".

חזרתי הביתה. מצאתי אותה אורזת. מה קרה? "אם אתה מעדיף את חברתו של הטורקי, יבושם לך!". נו באמת. "אני הולכת לאמא", היא אומרת. חוששני שפענחה את מבטי; לא את דברי. הייתה בו שמחה. שמחה שזה נגמר. רות לא הייתה הראשונה לעזוב על מנת לחזור, אך מבטי היה גלוי; לא רציתי בחזרתה. רות שגאוותנית הייתה, לא חזרה עוד.

הוספת תגובה

• שם
• נושא / כותרת
• תוכן

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר