X
רן יגיל

מתי שמואלוף, שני שירים חדשים ומאמר עקרוני ליום השירה הבינלאומי

29/02/12   |   28 תגובות


 

בחרתי לחגוג את יום השירה הבינלאומי, 29 בפברואר, בקול קורא של המשורר מתי שמואלוף (1972) למען שיפור מעמד השירה בקרב הקוראים והטבת מצב המשוררות והמשוררים כאן בארץ. שמואלוף, שועל ותיק של מאבקים חברתיים, פעיל עתה עם חברים נוספים באיגוד המשוררים הצובר כוח.

 

 

אחת לחודש אשתדל להביא משוררת או משורר פעילים באיגוד, אשר יאמרו כאן את דברם, יספרו מעט על פועלם ויביעו את דעתם באשר למצב השירה בישראל. לצד הרשימה הקצרה אפרסם כמה שירים של המשוררת או המשורר הכותבים. הפעם, שניים של שמואלוף: השיר המסיים והשיר הפותח בספרו החדש המתעתד לראות אור.


 

 

אושר ללא אושר

 

 

 מתי שמואלוף כחלק מ"איגוד המשוררים והמשוררות"

 

 

עכשיו הגיע הזמן לספר כי הספר הרביעי שלי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" שיראה אור השנה בהוצאת "נהר ספרים" הוא בעצם הספר החמישי. הספר החסר ברשימה הוא "אושר מוצק". אחרי הספר הראשון, כתבתי ללא הפסקה. הגשתי למשורר פסח מילין ז"ל את הקובץ "אושר מוצק" לניקוד, אך לא מצאתי הוצאה. לא יכולתי עוד פעם לשלם כסף (10,000 ש"ח שלקחתי בספר הראשון מאחותי ומחברי הטוב) ולחכות לקרנות, לפרסים, אז גנזתי אותו.  היום אני מבין שעשקו אותי. ספר רגיל, בכריכה רכה צריך לעלות פחות, הרבה פחות.

 

 

הפרסים והמענקים שהספר זוכה בהם צריכים לעבור ישר למשורר ולא להוצאה. נקודה. אני זכיתי במענק מקרן רבינוביץ, ובפרס ספר הביכורים מהוועדה האמנותית של מפעל הפיס. אומנם קיבלתי את הכספים של קרן רבינוביץ, אך רק חלק מהפרס של מפעל הפיס. ראו גם בהקשר זה את התשובה של הוצאת ירון גולן לדרישה של עו"ד אורי ברנשטיין להעביר את הפרס שזכה בו המשורר שגיא אלנקווה למשורר עצמו.

 

 

ייאוש עיוור

 

 

הייאוש, המלווה את כתיבת השירה, אינו מבדיל בגיל, מוצא, מגדר, מיניות ולאום. בינות לקפיטליזם האכזרי, השירה הפכה להיות שולית. זאת הסיבה שהקמנו, קבוצה של משוררות ומשוררים את "איגוד המשוררים והמשוררות", שנפגש מדי יום א', בבית העם (רחוב רוטשילד 69) בשעה 18:00.










סמל המאבק של איגוד המשוררות והמשוררים




איני פוחד לגלות שהתביישתי והתחבאתי, כמו כלב שהולך למות בפינה. אך היום אין לי בושה, אני עושה שימוש בבלוג שלי, ובאקטיביזם בכדי לשנות את התנאים של האמנות הנפלאה הזאת. שירה היא הדרך היחידה לגלות את מספר השפות הנסתרות בתוך השפה שנראית לנו אחידה. יש כל כך הרבה סודות בתוך השפה, שמשתנה כל הזמן. מאות כבר צפו בספר וחלקם גם הוריד אותו (ראו למשל מדוע רון דהן הוציא בהוצאה עצמית את ספרו,  או החלוץ בפרסום ספרי שירה באינטרנט, ערן הדס).

 

 

בשנים האחרונות הכרתי את ראובן ושושי מירן שמהווים לי משפחה ספרותית ויוציאו את ספרי הבא בהוצאת "נהר ספרים". עם זאת, איני מוותר על מאבק משולש, כנגד ההוצאות שוויתרו על השירה, הרשתות שוויתרו על דחיפת השירה קדימה וממסדי המדינה שאינם תומכים בה. האיגוד זה האמצעי, ביחד נוכל להשיב בחזרה את החיוך אל פני השירה.




ישראל

 

יִשְׂרָאֵל, מָתַי אֲנִי אַכִּיר אוֹתָךְ?

אֲנִי יוֹשֵׁב, מְחַכֶּה וְרוֹאֶה סְרָטִים עַל מוּסִיקָה מְהַפְּכָנִית.

 

יִשְׂרָאֵל מָתַי תַּפְסִיקִי עִם הַמִּלְחָמוֹת שֶׁלָּךְ?

עָזַבְתִּי אֶת הַצָּבָא וַאֲנִי לֹא בַּחוּר עָשִׁיר.

 

יִשְׂרָאֵל אֲנִי מְחַפֵּשׂ עֲבוֹדָה, דִּירָה וְאַהֲבָה

וּמָוֶת שֶׁיָּבוֹא מִבְּלִי שֶׁאֶגְסֹס.

 

יִשְׂרָאֵל, לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֶפְשָׁר לֶאֱהֹב אוֹתָךְ

רַק מֵרָחוֹק.

 

יִשְׂרָאֵל, אֵיךְ זֶה שֶׁאֵין לָךְ הוּמוֹר? וְאֵיפֹה הֶחְבֵּאת

אֶת הַלֵּיצָנִיּוֹת שֶׁלָּךְ?

 

יִשְׂרָאֵל בָּגַדְתִּי בָּךְ עִם הַמִּזְרָח וְגַם עִם הַתִּיכוֹן,

יִשְׂרָאֵל אֲנִי אוֹהֵב לִהְיוֹת זָקִיף בְּחוֹמוֹת הַמִּין שֶׁלָּךְ.

 

יִשְׂרָאֵל, כַּמָּה תַּעֲשִׂיּוֹת וְכַמָּה צָבָא, אוּלַי בְּכָל זֹאת

תִּתְּנִי לִי עֲבוֹדָה בְּשִׁירָה.

 

יִשְׂרָאֵל אֲנִי בְּעִנְיָן שֶׁל עַרְבִיּוּת וּמִזְרָחִיּוּת,

אֲבָל חוֹלֵם רַק עָלַיִךְ.

 

יִשְׂרָאֵל גָּנְבוּ לִי שׁוּב אֶת הָאַרְנָק וְאֵין לִי

פְּצָצָה גַּרְעִינִית,

יֵשׁ לִי קְצָת חֲשִׁישׁ, וְכַמָּה שְׁקָלִים לְאוֹטוֹבּוּס לְבַקֵּר אֶת נַחוּם

שֶׁבְּחַיִּים לֹא נָסַע מִירוּשָׁלַיִם לְתֵל אָבִיב.

 

יִשְׂרָאֵל, אַתְּ זְקוּפָה מִדַּי, בּוֹאִי תָּנוּחִי, וְתַעַזְבִי

רֶגַע אֶת הָאֲדָמָה, בּוֹאִי אֲנִי מְחַכֶּה בִּשְׁמֵי בַּאקַה אַלְגַרְבִּיַה.

 

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי לְלֹא פֶּנְסְיָה, כּוֹתֵב שִׁירִים עַל פֶּנְסְיָה.

 

יִשְׂרָאֵל, מָתַי נְיַצֵּא חֲדָשׁוֹת שְׂמֵחוֹת?

יִשְׂרָאֵל מָתַי תַּפְסִיקִי לִשְׂנֹא אֶת הַפְּעָרִים

בֵּינֵךְ לְבֵינִי?

 

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי לֹא מוּכָן לְהִתְחַתֵּן אִתָּךְ.

 

יִשְׂרָאֵל, הָיִיתִי פַּעַם יְהוּדִי-עַרְבִי, וְעַכְשָׁו

נִשְׁאָר לִי רַק שָׂפָם לֹא מְסֻדָּר.

 

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יוֹדֵעַ אֵיךְ אִבַּדְתִּי עִנְיָן

בָּעִנְיָן שֶׁלָּךְ, יִשְׂרָאֵל מָתַי תִּתְעַנְיְנִי

בְּעִנְיָנַי?

 

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי רְצִינִי בְּאִי הָרְצִינוּת שֶׁלִּי,

יִשְׂרָאֵל, תְּנִי עוֹד ג'וֹיְנְט וּבוֹא נִשְׁתֹּק בְּיַחַד.

 

יִשְׂרָאֵל מַה יִּקְרֶה אִם תַּחְטְפִי הֶתְקֵף

וְאֶשָּׁאֵר לְבַד, הֲתִתְּנִי לִי לִשְׂרֹף אֶת גּוּפָתֵךְ?

 

יִשְׂרָאֵל, אֶת לֹא יְכוֹלָה כָּל הַזְּמַן לְהִתְגּוֹנֵן,

בּוֹאִי קְצָת אֵלַי, בִּלְבָנָה מְלֵאָה שֶׁל פִּיּוּט לַיְלָה אַלְמוֹנִי

וְנִתְפַּלֵּל בְּרִיקוּד אֶל הַשְּׁקִיעָה שֶׁל הַיָּרֵחַ הַזּוֹרֵחַ פְּלוֹנִי

וּנְבָרֵךְ בִּצְנִיעוּת גּוֹאָה, אֶת כָּל

הָאַשְׁמוֹרוֹת הַלֹּא מֻכָּרוֹת בְּבוֹר הַצִּפִּיּוֹת הַמִּתְגַשְּׁמוֹת.









המשורר מתי שמואלוף. קורא שירה למיקרופון בחנויות ספרים,
אבל גם אל תוך המגפון בכיכרות
צילום: עזרא לוי, צלם פואטי




 

האסון מתחיל בארוחת עסקים

 

וּמִתְכַּנֵּס בַּחֲזָרָה אֶל הַזָּרוּת

מַבִּיט בִּי, מִי אֲנִי, מַדּוּעַ אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה

וְחוֹשֵׁב עַל לִכְתֹּב אֶת זֶה וְאֶת זֶה

וְשׁוּב חוֹזֵר עַל הַמַּחְשָׁבוֹת עִם חֲבֵרָה שֶׁמַּקְשִׁיבָה בְּרַכּוּת

וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נִכְתֹּב, שֶׁלֹּא נִכָּתֵב, אֶלָּא אִם כֵּן

מַחֲנוֹת פְּלִיטַי - יַחַזְרוּ לַשִּׁיר.


 

תגובות

עד כה: 28 תגובות ב-12 דיונים

הוספת תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר

אין לפרסם באתר nrg תגובות המפירות הוראות כל דין ובכלל זה תגובות גזעניות, תגובות המוציאות לשון הרע, תגובות בעלות אופי מיני, תגובות המעודדות לביצוע הסתה, תגובות הפוגעות בפרטיות, תגובות הפוגעות ברגשות הציבור ותגובות המפירות זכויות קניין רוחני. למען הסר ספק, הנושא באחריות הבלעדית לתוכן התגובה המפורסמת הוא כותב התגובה, ואתר nrg שומר לעצמו את הזכות שלא לפרסם את התגובה ו/או חלקה ו/או למחוק תגובות שפורסמו וכן למסור את פרטי כותב התגובה בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי של האתר

סגור
מעדכן תגובות...
  • 12.

    לא הבנתי

    מר שם , 02/03/12 16:21

    את המשפט הראשון.
    בתך הדר ... אומרת משהו? מהו הדבר שהיא אומרת?
    המשפט קטוע.

    וגם את המשפט האחרון ... תמיכה בהוצאה לאור... שאני אתמוך? או שאני אתמך ע"י הוצאה לאור? למה הכוונה בדיוק?

    הגב לתגובה זו

    • הוצאה לאור

      ברבי דוד , 04/03/12 13:15

      שלום מר שם
      עליתי על בעייה בהייפון שמכפיל לי אותיות
      אשים לב יותר לפני שאני שולח
      התשובה האחרונה שלי עסקה בכך שלמעשה פרננדו פסואה כתב בלי סוף וכך נמצאו אחריו נאמר כ-עשרת אלפים של דפים
      למזלינו נמצא המוציא לאור עבור כתביו וקיבלנו ספרים נהדרים שלו
      אני מניח שחלק גדול משירה עתיקה נעלם גם כשנכתב והודפס
      בסופו של דבר אנו היום נהנים ממה שהודפס ושרד
      אז אפשר לבחור בדרך של פסואה ואפשר לבחור בדרך אחרת
      אפשר כמובן להיות ער להוצאות העריכה ולדעת לקבל את הטובים והזולים אבל לא להוציא לאור עם כול מה שנימקת נשמע לי לא נכון
      אבל כול אחד בוחר בדרכו
      אני חושב שאתה כותב יפה וראויי שתעלה זאת על דפוס
      בהצלחה

      הגב לתגובה זו

  • 11.

    לסתוית החורפית והחסומה

    רן יגיל,01/03/12 21:29

    תגובות אלימות לא יתקבלו. הגעת למצב שאת כותבת בשמך וגם בשמם של משוררים אחרים בזעם ובקללות וכל תגובה שלך פשוט נזרקת על ידי המערכת של אן-אר-ג'י, לא על ידיי, אל הקטגוריה - משתמשים חסומים לחודש ימים. את יכולה להמשיך, אבל לא חבל על האנרגיות? אני איני יכול לפרסם את התגובות האלה גם אם ארצה. ואיך אני יודע שהתגובות האלה באות מאותו מקור מחשבי? פשוט מאוד, הן נזרקות (סתוית על שלל פסבדוניה) אל המגיבים החסומים. אולי תנסי להגיב במתינות יתר ממחשב אחר ואז נעלה את התגובות? מה את אומרת? רני

    הגב לתגובה זו

  • 10.

    בנושא החברתי

    מר שם , 01/03/12 21:01

    שירה היא גם תיעוד של הקיים. הרצון לשנות אותו כבר שייך לקטגוריה האחרת.
    כמו בציורי ההוצאה להרג של גויה. חשוב תיעוד הרגע ההוא. המוקפא לנצח.
    אם מתי היה שואל אותי (והוא לא שואל. כי אנחנו לא כל כך מכירים) הייתי אומר לו. אל תניח לנושא שאתה כותב עליו. אבל על כל שעה שאתה פעיל חברתי תיתן שלשו שעות של תיעוד פואטי של מה שאתה רואה. של מה שאתה מרגיש, של מה שאתה רוצה לכתוב בשקט.
    למרות שהמעשה החברתי חשוב. התיעוד, התיאור, והעדות הכתובה חשובים לא פחות. ויש לי הרגשה שאם הייתי שואל אותו, איך הוא ירצה שיזכרו אותו
    כמשורר או כפעיל חברתי. הוא היה עונה לי : אני רוצה את שניהם.



    הגב לתגובה זו

  • 9.

    רבות הדרכים ... אל הלב.

    מר שם , 01/03/12 17:29

    דוד היקר.

    אם יש משהו מכמיר לב. זה קבוצה של משוררים מקריאה שירים אחד לשני. בלי איש אחד בקהל. ולא פעם הייתי עד למחזה כזה.

    אי אפשר להכריח אנשים לאהוב שירה. זה אפילו לא עניין של חינוך. אלא של תרבות. תרבות של חברה. או חברה תרבותית. בין אתונה לבין ספרטה, אנחנו. (כלומר המדינה הזאת) נמצאים בערך בצומת חיזמה שליד רמאללה (סבא שלי לפחות מחזיק שם עד היום אדמות הרשומות על שמו, אפילו שהוא מת כבר לפני חמישים שנה)

    לפני שהומצא הדפוס. לפני שהומצאו אמצעי תנועה מודרניים ותקשורת קווית או אלחוטית. לא הייתה בריריה אלא להקריא את השירה. מי שידע לכתוב, (וכנראה גם מי שהיה לו מה להגיד או לצרוח) השמיע למי שרצה לשמוע. וכנראה היו רבים כאלה, אחרת לא היו בונים אמפיתאטרוניים (אם כי בחלק מהם, גם נטרפו אנשים בידי חיות וחיות בידי אנשים)

    היום אפשר פשוט לקרוא בלי אמצעי תיווך.

    לרוב המשוררים (בלי קשר ליכולת הכתיבה שלהם) אין גרון, קול, דיקציה וכו' והם לעיתים מחרבים לעצמם את היצירה כשהם פותחים את הפה. לעומת זאת יש כמה יחידי סגולה שקוראים נפלא ... אבל השירה שלהם די אומללה.
    המסקנה שלי היא שכדאי לקרוא שירה בלי קול, בלי רעשי רקע, רצוי בחדר אטום או מצופה בשעם(פרוסט כתב בחדר כזה). ובלי שותפים.

    כל מעבר ממדיום למדיום גוזל אנרגיה מהמוליך (פיזיקה טהורה) ומסתיים באובדן רב שהולך ומצטבר ככל שהמרחק בין נקודת המוצא לנקודת המאסף .
    בפואטיקה או בפרוזה המוליך הראשון הוא המחשבה והגורם הנייטרלי ביותר שמאבד את מינימום האנרגיה הוא הנייר (מה באמת??? משלמים עשרת אלפים ש"ח לספר דק של שירה? אלוהים ישמור ... עלי, עליכם, על כל בית ישראל. זאת הסיבה כנראה שאני עדיין לא מוציא. אך נמצא ביתרת תשלום עבור כל מה שפירסמתי וקיבלתי שכר סופרים)

    למה לא להשתמש במדיום הכי זול? האינטרנט. כותבים. קוראים. לא שומעים קולות (מלבד הפנימיים) לא רואים את הקהל. לא צריך להתלבש, להתאפר, להתחתך ... וכו'. אפשר לשבת לא מגולח, עם גופיה לא נקייה, עם כפכפים, ועדיין לכתוב דברים ששווים זהב. (שלא ניתן למימוש)

    גם תחרויות אפשר לעשות בצורה הזאת ... אם בכלל יכולה להיות תחרות במדיום של יצירה.

    השילוב של שירה עם אג'נדה חברתית במיוחד עם פלחים בחברה שנמצאים ברובד התחתון של ההכנסות וברובד העליון של הייאוש. הדבר האחרון שהם צריכים הוא שמישהו יקריא להם שירה, כשהם מאבדים את מקום העבודה שלהם.

    אולי כל משורר לפני שהוא פותח את הפה, צריך לשאול את היושב (ים) מולו, אם הוא מוכן להקשיב, לשמוע , להאזין ... אי אפשר להכריח מישהו לשמוע. משום ששמיעת שירה, דורשת ריכוז (שלפעמים מתקרב לריכוז בו נמצא בן אדם בזמן הכתיבה)


    בסוף ... בסוף ... אם אפשר להגיע לשם בכלל. מה שעולה מכול הזעקה הזאת הוא דבר פשוט ... תנו לנו לעשות קצת כסף (ואולי גם הרבה, בהמשך) כסף מזה. אם לא. אם לא. אנחנו לא יודעים מה נעשה לעצמנו ... כלומר לכם, הרוב המנוול, ששירה בכלל לא מענינית לו את קצה השפיץ.


    אפילו. אפילו התגובות כאן די מייאשות. הייתי מצפה שמי שמיומן בכתיבה. שישקיע קצת. שיפתח איזה חלון למשהו שלא חשבנו עליו עד עכשיו. שלא ישחרר איזו הודעה טלגרפית לאומה (כלומר לתרייסר מאזינים שחלקם יש להם חשבון עם מישהו שאמר להם פעם שהם כותבים חרא), בסגנון פסיקה משפטית קצרה. שמסתיימת עוד לפני שהתחילה.

    ואיזה רעיון זה היה לבחור ביום הולדת שמתרחש רק פעם בארבע שני.ם פשוט אפשר למות בזמן שעובר בין אולימפיאדה אחת לשנייה (שזאת הדרך הכי בטוחה לדעת אם השנה יש 29 ימים בפברואר)


    הגב לתגובה זו

    • למר שם

      .י.ג. , 01/03/12 17:48

      מר שם היקר, רצינותך ותגובותיך המושקעות מעוררות הערכה, כמו גם כתיבתך. אני מסכים בעניין הבעייתיות של הקראות השירה, אבל לחלוטין לא בעניין ההתגייסות של שירה למאבקים חברתיים.ההתגייסות של שמואלוף ואחרים היא משב רוח מרענן בעידת אגוצנטרי, אוטיסטי אסתטית, מיופייף, עידן של משוררי צרכנות ופרסים.


      הגב לתגובה זו

    • צריךדוד איך ללמד לא להכריח

      ברבי דוד , 01/03/12 20:25

      ברור שאין אפשרות וגם אין טעם להכריח
      מדובר בתרבות כמו שאמרת
      ואכן תרבות היא דבר נרכש
      ופה הגענו לחינוך מהגיל הרך ובשביל זה אתה צריך חוק
      לדוגמא אם במשרד החינוך היו לוקחים יותר ברצינות את ענין לימוד השפה הערבית היינו חשופים יותר בצורה חיובית לשכנינו
      לא צריך להטיל דופי בגנטיקה שלנו מר שם
      זכור לי שבילדותי הייתה חשיבות גדולה לשירה ולמשוררים
      משוררים נחשבו וכובדו יותר מבעלי הון חלקם הוזמנו על ידי ראשי ערים לקבל בית רק שיחיו בעירם
      אז הרבה השתנה מאז אבל השינויי הוא תמיד לשני הכיוונים

      ולענין הספרים והאינטרנט
      נכון שיש מעבר אך עדיין הדפוס ימשיך להיות
      אני לא יודע מה איתך אני אומנם כותב באייפון אך מעדיף לקרוא מספר ליד המיטה
      מובן שאני לא אקבע
      נראה מה יקרה
      כרגע מדפיסים אז צריך לתת הזדמנות למי שאין בידו הדבר
      כמובן שכמו שאמרתי מצד אחד לעודד כתיבה אך חשוב מכך לעודד קריאה ואהבת שירה
      אספר לך מר שם על השקת ספרי הראשון
      95 אחוז מהקהל ואני מדבר על אולם שהיו בו כ200אנשים
      היו קהל רגיל שלא היה בערב שירה
      הם יצאו עם טעם של עוד
      וכבר שואלים אותי מתי האירוע הבא
      אתה יכול להכנס לבננות למצוא טעימות
      זו לא הדרך היחידה יש עוד דרכים
      יש ערבים שממלאים אולמות על שירת רחל לאה גולדברג אברהם חלפי ואלתרמן
      לרוני סומק היה ערב בצוותא וגם שם היה קהל רגיל שאהב מאד לשמוע שירה
      אני מדבר איתך על ערבים שבפי נראים שיר סיפור ומוזיקה
      אש מר שם אל תתיאש כי אם יהיה חוק שירה בעוד 20-30שנה יהיה ביקוש גדול לשירה שיחזיר עטרה ליושנה
      וגם אם אז יהיו רק הספרים שלנו אז הילדים והנכדים שיכתבו ישבעו נחת
      נעים לשוחח איתך
      אשמח לקבל התיחסות

      הגב לתגובה זו

      • כחול זה ונוס אדום זה מרס

        מר שם , 01/03/12 21:20

        את הפרוזה אני כותב בעפרון
        ומתקן אותה במחק
        את השירה אני כותב בעט כחול.
        ומתקן אותה באדום.


        אני שנאתי שירה. מה זה שנאתי. ביסודי ועוד יותר בתיכון. לא יכולתי לסבול את האדנות, את הרודנות של ההסברים החד גוניים של מה שנראה לי כה ברור לעין. בין אם זה ביאליק. בין אם זה טשרניחובסקי.
        בקיצור לא הייתי זקוק למתווכים וסרסורים מכל מין שהוא.
        אז המורות ... לספרות ... היו יודעות שאני לא עונה לשום שאלה בעניני פרוזה או שירה. פעם אחת, אחת ניסתה להתקרב יותר מדי לאזור האסור לטיסה, היא חטפה ממני יריקה בפרצוף. יותר אף אחד לא שאל או התקרב יותר מדי. היריקה הזאת הייתה אולי התגובה הפואטית הראשונה שלי למילה הכתובה.

        אחרי חצי יובל הבנתי מה המשמעות של האזור הזה, בו אף אחד לא יכול לטוס, אלא רק אתה. ואם אתה לא תספיק, לא יהיה אף אחד שיספיק במקומך. כי מתי שהוא, בשעת בין ערביים, יגיע השומר משער החוק של קפקא עם משהו שהוא מחזיק מאחורי הגב.
        ויגיד לך שהוא סוגר את השער. כי האזור הזה נועד רק לך.

        וזאת תשובה גם לך, דוד, גם לי.ג. וגם למתי.
        אין לנו מספיק זמן לכול. למעשה אנחנו נולדים כבר בחסר. והחסר הזה הולך ונעשה כבד יותר ויותר ככל שאנחנו מתבגרים... ראיתם פעם איך ילד מסובב את הראש אחורה, בקלילות של מאה שמונים מעלות. ראיתם איך פעם זקן מסובב את הראש לאחור. בכבדות. בחשש. שמה שהוא יראה ימחק לגמרי את הזיכרון שגם כך הולך ונשמט ממנו.

        תכתבו בכחול. תמחקו באדום. זה הדבר היחיד שיישאר.

        ואני אף פעם לא מתייאש או נשבר. אולי בגלל שאני חצי אפגני (למרות השם האשכנזי למהדרין)
        האפגנים אף פעם לא לוקחים את מה שלא שייך להם. אבל לעולם לא מוותרים על מה שהוא שלהם.

        הגב לתגובה זו

        • פרטיות

          ברבי דוד , 01/03/12 21:49

          מהפרטיותנו אתה מציע מר שם?
          אתה אומר שלא אהבת שירה בצעירותך
          גם אני לא התעניינתי בספרות עד גיל 56 זה הגיל שבו התחלתי לכתוב והכול כולל קריאת שירה בא בעקבות
          זמן אין לנו אני מסכים איתך ואולי זו הסיבה שאני כבר סגור על שלושה ספרים ושלושה אלבומי שירה
          נו אז מה בגלל שיש לי אפשרות אני עושה זאת אבל מה עם אחרים מין הסתם כשרונות רבים וטובים שמתבזבזים ויותר מכך ציבור גדול שנכנע לתוכניות ריאליטי זיבליות ביותר
          האם זה בעינך נכון
          מר שם אני למדתי מגיל צעיר בהיותי כול חיי מושבניק עצמאי שכול קבוצה חברתית מתאגדת ודואגת לעצמה
          אז מה אתה אומר השירה צריכה להשאר כאספסוף
          אם אין אני לי מי לי כבר אמרו
          איני מכיר אותך מספיק ואיני מבין עד עכשיו את הדרך שאתה מציע
          ואם כול כוונתך היא שהכתיבה צריכה להמשיך כך שכול מי שיוכל למצוא את דקותיו לאחר שסיים שתי משמרות עבודה יכתוב ואם לא יוכל לממש את כתיבתו זבשו
          ואז אולי יצמחו אותם גרמופונים עשירים ביניהם יהיו גם מין הסתם מוכשרים וכול מי שנאלץ להעביר את יומו בעבודה קשה נדון לכך ששירתו תגנז
          אבל אם זו אכן כוונתך אז הבנתי אותך אך לא אוכל להסכים
          ושוב אומר שמחתי לשוחח איתך

          הגב לתגובה זו

          • אני למשל

            מר שם , 01/03/12 22:59

            כמעט לא ישן.
            אני יכול לישון שעה, שעתיים בלילה
            ולקום כמו פנתר (עם עיניים אדומות, מצחוק)
            אז לי אין בעיה של זמן כתיבה. למעשה אני כותב גם כשאני ישן.

            אני לפעמים מתחיל לכתוב בחצות וגומר בחמש ומתעורר בשבע. מי שהדבר חשוב לו. יעשה את זה גם בתום שתי משמרות. גם בינהן.

            השירה לא צריכה להיות אספסופית, אלא סופית, אינדיבדואלית עם מיזנתרופיה במינונים עולים ויורדים.

            הייתיהלא מזמן ערב שבו כל היושבים לא היו כל כך בעניני שירה... כלומר בכלל לא.
            היו שם שני עורכי עיתון שירה. הם דיברו. האנשים הקשיבו. היה אפשר לראות שהקהל מתחיל להתמתח ... מסקרנות.
            באתי עם סל. מלא ספרים, שירים, חלק שלי. הרוב לא. ... הם ישבו נינוחים. גם אני כאילו. הוצאתי ספר של סילביה פלאט והתחלתי לקרוא את "דדי".
            כשגמרתי לקרוא הרמתי את העיניים. הייתה דממה כזו. מתוחה. אנשים הסתכלו אחד על השני. הם לא דיברו. אישה אחת שמה את כף ידה על שפתייה. היא בטח עצרה משהו שהיה כמעט חזק ממנה. את זה שירה יכולה לעשות.

            ובכלל הם באו לרקוד, לאכול, להתחיל, להתמזמז אולי איזה קטע של סרט מ"עץ החיים" הם לא ידעו שיחטפו מכה כזאת בראש.

            הייתי מאושר.

            הגב לתגובה זו

            • אהבתידודא בתי

              ברבי דוד , 02/03/12 12:20

              נהדרבתי הדר מר שם שכך הקראת oפרות
              תמשיך
              כול אחד בדרכו
              לגבי נדודי שינה
              כפי שאתה יודע אין לצעירים נדודי שינה
              הרבה עונים לשאלתי שאין להם זמן לכתוב
              אני לא חושב שהם משקרים
              לשמחתי אין לי נדודי שינה אבל יש לי זמן לכתוב

              אני שמח לקרוא שאתה כותב הרבה
              אז למה לא תשתף אותנו בספרים שתוציא
              אתה ודאי מכיר את פרננדו פסואה שהשאיר אחריו ארגזים עם כעשרת אלפים עמודי שירה
              כולנו נהנים ממנה היום כי נמצא מי שגאל אותה מהארגזים
              אז למה לא תוציא ספרים
              ואם יש תאמר לי אפוא אוכל להשיגם
              אתה כותב יפה אמרתי עוד ביום הראשון שקראתי תגובה שלך באנרגי
              אז נכון אתה מאלה שלא צריך תמיכה בזמן לכתוב אבל אולי צריך אתה תמיכה בהוצאה לאור?
              שבת שלום

              הגב לתגובה זו

  • 8.

    שמואלוף איש אשכולות

    יובל גלעד , 01/03/12 14:32

    פרט לפעילותו הציבורית המבורכת, הוא משורר אמיתי. השיר ישראלי מאוד, כמו כל השירה של שמואלוף. טוב להיות מושפע מגינסברג, אבל אני מזהה בשיר הארוך, בנוסף לשירת ביט, דווקא ישירות וסמלים בסגנון השירה הערבית, ניזאר קבאני ודרוויש, למשל.

    הגב לתגובה זו

    • הו, הו, צדיק בסדום!

      רן יגיל,01/03/12 15:58

      מסכים עם כל מילה שלך. ניסחת זאת באופן מדויק מאוד. אגב, בניגוד למה שחשבתי, הפוסט ההוא המדובר, כן יעלה מחר. רני

      הגב לתגובה זו

  • 7.

    אני מצטערת מר יגיל אבל זו פשוט אפיגוניה

    סתווית , 01/03/12 10:15

    אני מצטערת מר יגיל אבל זו פשוט אפיגוניה של גינסברגתקרא את השורות הללו ותשווה עם יללה של גינסברג. מתי שמואלוף גונב בלי רחמים את הליקירה ומשתפש אף באותם המילים עצמם.

    הגב לתגובה זו

    • משטרת הספרות בפעולה

      רן יגיל,01/03/12 12:37

      לא. זו לא. יש כאן פרפראזה, יש כאן השפעה, אבל זאת לא אפיגוניה. מתי שמואלוף מודע לחלוטין לטייק-אוף הזה. לא בכל שיר שלו הוא עושה פרפראזה על גינסברג. הגדרת אפיגון היא אחד מבאי-הכוח האחרונים של זרם או אסכולה, שאין ביצירותיהם משום חידוש או כוח-יצירה עצמאי רב. זה ממש לא מערכת היחסים בין שירי גינסברג ושירי שמואלוף. צר לי. השימוש במונחים מפוצצים בנוסח: אפיגוני, גרפומן, משורר דריבטיבי, באים הרבה פעמים להאדיר את יכולת האבחנה של הדובר ולהראות שהוא מומחה ובעל מקצוע ושהוא מכיר את אלן גינסברג כמובן, ולא כדי לדייק ולאפיין את המושא השירי.

      הגב לתגובה זו

    • לסתווית היקרה

      הפוזל , 01/03/12 17:45

      אנא התמקדי בעריכת "דחק" והניחי למשורר
      ואדם טוב ממך. בגיליון מספר אחת לא היתה
      שורה אחת טובה של שירה עברית, פרט לקטע משיר של ע. א.

      הגב לתגובה זו

  • 6.

    מרשמלו

    מר שם , 29/02/12 23:58

    שירה כותבים בחושך
    שירה כותבים לבד
    עם צמר גפן באוזניים
    כנגד רעשי הרקע
    של הקוסמוס ושל מכוניות אשפה
    שדוחסות כל בוקר את הבוקר
    לשירה אין חברים
    היא החבר של עצמה בעצמה
    עצם מעצמה.
    שירה במיטבה היא מיזנתרופית
    ומאוהבת בעיקר בעצמה.
    אין לה חברים, אין לה אלוהים
    ואין לה איגודים
    מי שרוצה לעשות ממנה כסף
    ימצא את עצמו בסוף עם ראש
    או לב שבור בסימטה ללא מוצא
    שדוד ומכויס עד לעצמות.

    מכיוון שהשירה היא הראי הכי מדויק
    של המציאות. אין מה לשפר את מצבה
    כי היא המצב בעצמו.

    אורי ברנשטיין (ד"ר, עו"ד, ממשפחת אמקור
    איש די מבריק. לטעמי לפחות) אמר פעם כי שהאדם (להלן המשורר, נאשם מס. 1) כותב.
    האני הרגיל שלו ניתק ומשקיף על האני הכותב (נאשם מס. 2 )

    (את הגדרת הנאשמים, אני הוספתי. למרות שאני לא עו"ד. אבל הייתי נשוי פעם לבת של שופט. אם זה נחשב ...)

    לפיכך אותו כאב, כה מוכר של המשוררים, הוא האכזבהה בו האני היוצר מתאחד שוב עם האני הרגיל. מה שנקרא הנגאובר של היקיצה הפואטית. אצלי היא מסומלת תמיד ברעש מכוניות הזבל (מצד אחד בא לך למות מהריח, מהרעש, מהחרחור של המנוע. מ -ה c02 מצד שני אתה מתנחם. העולם עדיין קיים. שום פצצה גרעין, מימן, נוטרון - מה שבא לכם - עדיין לא נפלה. זאת גם השעה הנפלאה בה הילדים הולכים לבית הספר. עם ילקוטים מלאים בתקוות על הגב. תקוות כל כך גדולות, אז לא פלא שהגב שלהם מתעקם כשהם מגיעים למשבר גיל הארבעים.

    והערה אחת לגבי הסמל ... הסמלללל הנורא הזה.
    גיליתי שמשוררים וסופרים לא מבינים שום דבר במורפולוגיה, בצבעים, בסימנים שאינם אותיות או מילים. מי שבחר את הסמל יש לו בעיות של זיכרון (מה שבמצבים רבים גורם לאושר חסר גבולות)
    הצבעים הכתומים והצהובים מסמלים עוינות, איבה, שריפה. החיצים האפורים המוטים כלפי מטה משדרים תוקפנות. האגרוף הוא אגרוף. לא פחות. גם לא יותר. ביד שלו העט הופכת לסכין
    בל בעיות. ולמי שלא יודע (או כבר שכח) עיפרון מחודד הוא כלי נשק די מסוכן. מעבר לכך התנועה הזאת עם הזרוע היא הרבה פעמים סמל לפשיזם (כהנא עם אגרוף צהוב, כתום של מסדר אורנאג' וגם של החמר רוז' ושל סאלות סאר הידוע בכינויו פול פוט) ודרך אגב יש גם כמה סמלים של יחידות בצה"ל של כף יד שמחזיקה ברק או חץ או שפיץ מכל סוג אחר.

    רוצים לחזור למצב השירה שהייתה פעם? תקנו מכונת זמן וכרטיס הלוך ולא שוב.

    המצב לא כל כך גרוע. כדי שהוא יהיה יותר טוב. צריך נחישות, עקשנות והתמדה ... וגם לעבוד בעבודה נוספת שלא תהיו תלויים כל כך בקרנות, בכיבודים, בפרסים, באותות ובמופתים.

    ואם לי מישהו יש ספק ... אני תמיד בעד השירה. משום שהיא הדבר הכי מדויק. הכי מזוקק ומתומצת של המכאובים והכיסופים האנושיים ... אבל אם אפשר, אז בלי כל כך הרבה רעש מסביב, או כמו שגתה היה אומר ... לא בין שתיים לארבע ... ולא בין ארבע לשתיים.
    כלומר אף פעם לא. כלומר תמיד כן.



    הגב לתגובה זו

    • יש גם דרכים אחרות

      ברבי דוד , 01/03/12 08:23

      שלום לך שם היקר
      אז ראשית בלי לסטור את דבריך גם על הצבעים
      עבורי הכתום הוא 30.04 כול שנה הוא יום הולדת של מלכת הולנד הצבע האהוב עליה באותו שבוע נמכרים הפרחים הכתומים
      אוסיף את התפוז הנפלא שאני אוהב לקלף במיוחד עכשיו באמצע החורף ישר מהעץ
      והצהוב הצהוב הוא סמל האביב הנפלא שקרב עם פריחת החרדל והחרדיות
      אבל למרות מה שכתבתי ועוד אכתוב אודה שנעים לקרוא את מה שכתבת ולשוחח איתך
      אני בגילי המופלג לא צריך את החוק אך הכרתי הרבה משוררים שנדונו להיעלמות אם לא יעשה דבר
      צריך זמן לכתוב ומי אמר שצריך לכתוב רק כשאתה סובל
      ובכלל למה צריך לסבול?
      אני לא נגד שירי כאב אבל אני לא בעד רק שירי כאב
      לי יש זמן ואני כותב הרבה האם אנו לא מאבדים כשרונות שפשוט
      צריכים לעסוק רוב שעות יומם בעיסוקים שהם לא כתיבה
      והאם בכך שנקבל אותם ממורמרים כועסים וכואבים נשיג את המטרה
      אז המצב בשירה כמי שבא אליה בשנתיים האחרונות רע מאד
      ערבי קריאת השירה מאוכלסים ברובם על ידי משוררים
      משוררים קוראים למשוררים
      והגיע הזמן להרחיב מעגלים
      ובלי סיפורים על שירה לאליטה חברתית
      ואם אנו רוצים להרחיב את קהלה אז כן צריך חוק
      צריך שילמדו שירה מהגיל הרך
      לפני חודש נתתי ספר שירה לילדה בת עשר שתמסור לאמא של חברתה
      נודע לי מאוחר יותר שהיא השאירה אצלה את הספר קראה אותו והוציאה מתוכו שני שירים כתבה בכתב ידה ושמה במעטפה אחד לאבא ואחד לאמא
      רק בשביל זה היה שווה לי להוציא ספר
      ומי שלא יכול מה יהיה איתו
      אז אם יהיה חינוך לקריאת שירה מצד אחד ומצד שני עידוד לכתיבה ולא רק ללימוד תורה נמצא עצמינו במדינה טובה יותר לחיות בה
      נודע

      הגב לתגובה זו

  • 5.

    תודה

    מתי , 29/02/12 19:00

    לכל המגיבים והמגיבות ובמיוחד לבמה הספרותית המיוחדת, הניקוד המוקפד, העריכה ורוח הגבית של רני יגיל.



    הגב לתגובה זו

  • 4.

    מה לא יפורסם...

    רן יגיל,29/02/12 17:26

    תגובות ביקורתיות, רצוי מנומקות, בבקשה. כל תגובה שתכיל העלבה אישית כלפי איזשהו פרט - לא תפורסם. אבל, איך אומרים, אם בא לכם על זה אתם מוזמנים לשלוח. רני

    הגב לתגובה זו

  • 2.

    שירה חופשית

    ברבי דוד , 29/02/12 14:32

    יופי מתי
    שיר מדהים
    מסר חזק שאני חופן בשתי ידיי

    יִשְׂרָאֵל אֲנִי בְּעִנְיָן שֶׁל עַרְבִיּוּת וּמִזְרָחִיּוּת,
    אֲבָל חוֹלֵם רַק עָלַיִךְ.

    יפה כתבת על המאבק החשוב
    ומי ייתן ובקרוב נצליח להביא את השירה לבמה המרכזית
    היום הוא יום חשוב יום השירה הבנלאומית ואנחנו היהודים שבכול מקום באלפיים שנות גלות נחשבנו עם הספר
    האם פה בישראל לא נוכל?

    הגב לתגובה זו

  • 1.

    יוצא מן הכלל!!!

    א"ב , 29/02/12 14:10

    יישר כוח למשורר מתי שמואלוף ולחבריו!!! זו שליחות שהיא מצווה.

    הגב לתגובה זו

1
עד כה: 28 תגובות ב-12 דיונים

כתוב מייל לרן רן יגיל

רן יגיל, יליד 1968, עוסק בכתיבת סיפורת וביקורת. עורך שותף ב"עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב שבעה ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים.

  • תגובות אחרונות