אורהן פאמוק - מוזיאון התמימות, מאמר מאת תלמה פרויד

קורבן האהבה

תלמה פרויד

על 'מוזיאון התמימות' מאת אורהן פּאמוּק
מטורקית: משה סביליה-שרון. הוצ' "כנרת, זמורה-ביתן"

אם ביקרתם אי פעם באיסטנבול, נשביתם בקסמיה ואתם מתגעגעים, אך נרתעים מקבלת פנים עוינת, לכו אצל ספרו של אורהן פאמוק, הסופר הטורקי חתן פרס נובל - 'מוזיאון התמימות'. הקריאה בו היא הדבר הקרוב ביותר לביקור בעיר המרתקת שעל גדות הבוספורוס.

יש סופרים שגדולתם בחדירה אל נבכי נפש גיבוריהם, על נפתוליה, פיתוליה, רבדיה, לבטיה, הסתירות שמאכלסות אותה, הדקויות והניואנסים, הדֶמוניות והטוהר, רגעי השיא והשפל שממפים אותה. גדולתו של אורהן פּאמוּק היא בעיקר בהבאת ריח השדה. פאמוק הוא במיטבו כשהוא מצייר בדיוק תיעודי הווי, ארץ, עיר, מקום, מנהגים ומסורת. התמסרו לו וטיילו על פני דפי 'מוזיאון התמימות' באיסטנבול ומובטח לכם שמן הדפים תוכלו ממש לחוש בריח הדונֶר (השווארמה הטורקית), לחלוף באיסטיקלל, לבקר בביאולו ובנישֶנטָשי וגם ללמוד קצת טורקית. תוך כמה דפים תתערו כמי שנולד אל העיר שרגלה האחת במזרח והאחרת במערב. אסיה מימין, אירופה משמאל או להֵפך.

"הרגע המאושר בחיי" הוא שמו של הפרק הראשון בספר ובו אנחנו מוצאים את קמאל, המספר והדמות הראשית בספר, במיטה עם אהובתו היפה, פוסון. עוד נמצא אותם רבות במקום החביב עליהם ביותר, המיטה.

"היא הייתה בת שמונה עשרה, קרובת משפחה רחוקה וענייה, שמקיומה כמעט שכחתי עד שגיליתי אותה מחדש. אני הייתי בן שלושים ועמדתי להתארס עם סיבל. כולם אמרו שאנחנו זוג נפלא". כיאה לספר ראוי, מצוי גרעין העלילה כולה בקליפת אגוז של הפרק הראשון: בן למשפחה מיוחסת ומבוססת עומד לארס לו לאישה בת למשפחה ראויה עם נתונים דומים - יפה ומשכילה ומודרנית במידה הראויה, כלומר לא יותר מדי - דבר חשוב במושגים טורקיים.  המפנה בחייו חל כשהוא פוגש בפוסון, פגישה הרת גודל שסוחפת את שניהם באהבה ובתשוקה שאין לעמוד בפניה. תאמרו: נו, אז מה? הוא הרי עדיין לא נשוי, אפילו לא התארס, רק עומד להתארס. יעזוב את זו וייקח את האחרת. אלא שאז לא היה ספר בן 527 עמודים, אם לא נפסח על מפת רובע באיסטנבול ומפתח השמות המאכלסים את העמודים האחרונים.

הסופר אורהן פאמוק. לא נראה תמים. צילום: רויטרס

קמאל הוא תוצר הכלאיים של הסוסייטי האיסטנבולית המתמערבת. משכיל, נאה, בעל נימוסים טובים, נותן כבוד לאבא-אמא ולמסורת, פונה לכל מי שצריך בתואר הכבוד המתבקש, וכאמור, גם עומד לשאת את האישה הנכונה.

יום אחד כשהוא נכנס לבוטיק בעל השם המתיימר והקרתני 'שאנזאליזה',  כדי לקנות לאשתו לעתיד תיק יוקרתי של מעצבת מערבית (המתגלה כזיוף) במחיר שערורייתי, הוא פוגש בפוסון היפהפייה ומשם חייו עוברים תפנית משמעותית.

קמאל נמשך כאבן שואבת אל קסמיה של שארת הבשר הרחוקה המשיבה לו באהבה ובלהט בוער. הוא הופך את הדירה הריקה מאדם והזנוחה שמחזיקה אמו בעיר, לקן האהבים שלו ושל פוסון. פוסון מתגלה למן המפגש האינטימי הראשון כבתולה לוהטת, שבאופן מפתיע ובניגוד גמור לחינוך שקיבלה ולדעות השמרניות הרווחות בעירה ובארצה, דומה כאילו היא ששה אלי איבוד בתוליה והיא נפטרת מהם במהירות כאילו היו מטרד מעיק, ולמן הרגע הראשון מתמסרת בהנאה חושנית גלויה להנאות המין והאהבה - ומתמכרת.

קמאל נהנה מפוסון ונהנה מהנאתה ממנו, מה שלא מפריע לו להמשיך באושר ואף בשביעות רצון בהכנות למסיבת אירוסיו לסיבל, אירוע חברתי יוקרתי מפואר ומתוקשר בחוגים הגבוהים של איסטנבול. אמו ואשתו לעתיד מפטפטות בדבקות על הפנינים שיעטרו את שמלת הכלה של סיבל, חָמִיו של קמאל מתכנן מסיבת אירוסים מפוארת "לא פחות מחתונה", (עמ' 17) ו"זה מצא חן בעיני אמי".

ומוסיף קמאל: "גם אבי היה מרוצה מכלה כסיבל שלמדה בסורבון" ובסוגריים מוסיף המספר שקולו מתאחד כאן עם קולו של הסופר "באותם ימים, הבורגנים של איסטנבול נהגו לומר 'למדה בסורבון' על כל הבנות שלמדו משהו בפריז".

אירוניה דקה זו ולא היחידה בספר, שמורה מאת המחבר ל'בורגנים' כהגדרתו.

בין שלל ההתרחשויות, הטעמים והריחות והארומה המיוחדת של איסטנבול המרתקת שמעלה הספר הססגוני הזה, יש בספר מוטיב בולט גם כשהוא מובלע. מוטיב הקורבן, נכנה אותו לצורך הדיון.

בהבזק לאחור, מעלה המספר, קמאל, זיכרון ילדות שלו ושל פוסון - מן התקופה שמשפחתו ומשפחתה עדיין שמרו על קשר והיו נפגשים באירועים משפחתיים. שם הפרק הרלוונטי לענייננו הוא "חג הקורבן" וככל שמתגלגלים עם העלילה קדימה, מבינים כי זהו פרק טעון יותר מן המצטייר בתחילה. "היא הייתה בת שתים עשרה ואני בן עשרים וארבע. זה היה 27 בפברואר 1969, היום הראשון של חג הקורבן..." (עמ' 45). המשפחה התכנסה בבית הוריו של קמאל, כולם בבגדי חג הדורים. "אני זוכר שהנוכחים קמו ממקומותיהם בכל פעם שאורח חדש נכנס, לחצו ידיים והתנשקו בזה אחר זה" בעוד פטמה, העוזרת, מגישה ממתקים בצלחות.

עטיפת הספר בהוצאת "כנרת זמורה-ביתן"

לא היה אלכוהול בסביבה, אך הדוד ה'חופשי' התעקש לשתות. "איך אפשר לשתות אלכוהול ביום חג דתי?" תוהה אמו של קמאל לנוכח הדוד "שהיה קמאליסט (מנאמני מורשת אטאטורק), חילוני קיצוני" והשניים פוצחים ב"וויכוח ארוך ומייגע על דת, השכלה, השפעת המערב והרפובליקה" (שם).

קמאל ופוסון הקטנה משולחים בחשאי על ידי אביו למבצע השגת ליקר עבור הדוד החילוני. בדרך הם רואים שחיטת כבש כנהוג בחג הקורבן - לצורך חלוקת בשרו לעניי העיר. "אילו היה לי השכל שיש לי היום לא הייתי מרשה לפוסון להתקרב למקום מחשש שהמחזה ישפיע לרעה על נפשה הצעירה", יתוודה קמאל הבוגר במבט לאחור. אולי כאן נרמז הקורא כי באותו מעמד  לומדת פוסון קורבנוּת טוטאלית מהי.

"הקצב קרא 'אללה אכבר, אללה אכבר'. הוא הזיז את הסכין קדימה ואחורה ונעץ אותה באחת בגרונו הצחור של הכבש. כשמשך את הסכין, פרץ מהחתך דם סמיך ואדום. הכבש פירפר וגסס. איש לא זז..............." (עמ' 46), אם לא די בתיאור הריאליסטי הקשה הזה, מתחוור למרבה הזוועה לקמאל הצעיר בהמשך, כי הכבש הוא "הכבש שלנו שנקנה לקראת החג ועמד קשור שבוע בחצר האחורית" (מזכיר את סיפורו של מ.ז. פייארברג 'העגל').

הנער והילדה מפתחים בהמשך שיחה על משמעות הקורבן:

"... הכבש המסכן" אמרה

"את יודעת למה מקריבים קורבן, נכון?"

"בבוא היום הכבש יעביר אותנו בגשר המוביל לגן העדן" עונה פוסון הקטנה.

"הפרשנות הזאת של מעשה הקורבן הייתה שגורה בפי ילדים ובורים"  מפרשן לנו, הקוראים, קמאל או שמא הסופר. ואז, "בנימה של מורה לתלמידיו" - מרביץ קמאל בפוסון, הילדה שלימים תיהפך לאהובתו והוא למאהב והמנטור שלה כאחד - את הסיפור שבו נעוצים שורשי חג הקורבן. וזהו לא אחר מן הסיפור התנ"כי על עקדת יצחק בגרסתו האיסלאמית. אברהם אבינו הלוא הוא איברהים הנביא, שהיה חשוך ילדים עד שאללה נענה לבקשתו ונולד לו בנו, איסמעיל (ישמעאל). הילדה בת ה-12 מתקשה להבין הכיצד מורה אללה לנביאו לשסף את גרונו של בנו האהוב והיא תוהה האם לולא שלח לו את הכבש הגואל, היה אכן מקריב את בנו. שאלותיה מעוררות בקמאל, שבין השורות ניתן לקלוט כי גם עליו קשה סיפור העקדה - אי נוחות. האווירה השוררת באיסטנבול שהופכת לבית מטבחיים ענק בחג הקורבן, כשבכל פינה נשחטים כבשים - קשה. שתיקת הכבשים זועקת. קמאל מתפתל בהסברים מלומדים, מנסה לשכנע את פוסון, לשכנע את עצמו בצדקת המעשה של איברהים, בצדקת הציווי האלוהי 'קח לך את בנך'. "אם אנחנו אוהבים מישהו מאוד מאוד, אם אנחנו מוותרים למענו על היקר לנו מכל, אנחנו יודעים שאותו אדם לא יפגע בנו לעולם" פורש קמאל את משנתו בענייני אהבה. והפעם הוא מניח לרגע לאלוהות ועובר לאהבת בשר ודם. האם משנתו תעמוד במבחן המציאות שתתרגש עליהם בעוד כמה שנים?

קמאל מתקשה לסבר את אוזנה של פוסון, השה לעולה העתידי שלו עד להיפוך התפקידים ביניהם, והוא פונה לתנא דמסייע בדמותו של צ'טין אפנדי, נהג המשפחה שהסיע את הילדה ודודנה הרחוק למצוא ליקר ברחבי איסטנבול (הניגוד בין נסיעה חתרנית זו למצוא את האלכוהול האסור לעומת מראות חג הקורבן האיסלאמי, ממחיש מאוד את השניות שבה חיה איסטנבול). וזו השיחה שבדיעבד נטענת בדו-משמעות, שהתקיימה שם, ברכב:

"הקורבן אומר שאנחנו מוכנים להקריב אפילו את היקר לנו ביותר למען אללה. אנחנו כל כך אוהבים את אללה, גברתי הקטנה שאנחנו נותנים לו את הדבר שאנחנו הכי אוהבים. בלי לצפות לשום תמורה"

"'מה, אין גן עדן בסוף הדרך'? שאלתי בנימה חתרנית"

"רק אם אללה קבע כך... זה יתברר ביום הדין. אבל אנחנו לא מקריבים את הקורבן כדי להגיע לגן עדן..."

בעוד צ'טין מייצג את עמדת המאמין התמים, מכניס קמאל את הנימה החתרנית וכן מסב את הדיון באהבה לאל, לדיון באהבת בשר ודם. ודווקא צ'טין הוא שאומר את הדברים הטעונים האלה: "... כדי לדעת את הדברים האלה לא צריך דת ולא צריך מסגד. הרי תמיד אנחנו מוכנים לתת דבר שהוא יקר לנו ביותר למישהו שאנחנו אוהבים מאוד ואנחנו עושים זאת רק למען האהבה, בלי לצפות לתמורה" (עמ' 49).

 גם פוסון לא ציפתה לתמורה שש שנים מאוחר יותר כשהפכה לאהובתו הסודית של קמאל. דיברנו על מוטיב הקורבן ופוסון היא הקורבן בהתגלמותו ומתת האהבה שאיננה מצפה לתמורה מעבר לדבר עצמו. היא השה לעולה על מזבח האהבה האסורה בחברה השמרנית הטורקית, החברה המקדשת - על פי עדות הסופר - את הבתולים והמטביעה אות קלון על נשים שאיבדו את בתוליהן למי שלא הפכו לימים לבעליהן - רצוי בליל הכלולות. פוסון מודעת למחיר שיהא עליה לשלם לציוויי החברה שבה גדלה, לכך שסיכוייה למצוא חתן בכלל ובעיקר חתן ראוי, ירדו פלאים, אך הדבר אינו עוצר בעדה מלממש את אהבתה לקמאל. היא מודעת לאירוסיו, אינה מייחלת ולו גם בחלומותיה הפרועים לכך שיעזוב את סיבל ויישא אותה לאישה. פוסון עם כל נועזותה והאמת הפנימית המוליכה אותה אחר צו הלב, גם היא תוצר החברה הפטריארכלית המיטיבה והסלחנית כלפי הגברים והנוקשה והתובענית כלפי הנשים. והיא איננה מערערת על ערכיה. פוסון של אותם ימים היא הקורבן שאינו מערער על ה'צידוק' לקורבנותו. הקורבן שהפנים את התפישה הגברית ללא עוררין. מין תסמונת הלסינקי כזאת.

המציאות שואבת מן הספרות. "מוזיאון התמימות" של פאמוק באיסטנבול

צילום: AFP

רשימת הקורבנות איננה מסתיימת בפוסון. כלום סיבל, האישה המיועדת, הנבגדת עוד בטרם אירוסיה, איננה קורבן? וקמאל עצמו, האם תישמר שאננותו לאורך ימים והוא יצליח ללהטט בין שני הערוצים - סיבל ופוסון, ובין שתי מערכות ערכים סותרות, או אף יותר משתיים אם נמנה גם את ערכי החברה שבה הוא חי לעומת ערכי המערב אותם מאמצים (ולו חלקית) צעירי איסטנבול, את החילוניות לעומת השמירה על הדת? ואולי זוג הנאהבים ושאר צעירי העיר הם קורבן לעולם החצוי בין שמרנות שקיימת גם אצל 'המתקדמים' והמתמערבים ביותר, לבין קידמה ורצון להיות אירופאים, רצוי נוסח פריז? ושמא הם כולם קורבן לצביעות החברה המתקדמת והמשכילה לכאורה שקובעת לו לאדם במי ראוי לו להתאהב ואיך לנהל את חייו.

אצל הזוג הלא לגיטימי פוסון וקמאל חל מהפך. חגיגת האירוסים של קמאל וסיבל מהווה נטל רגשי כבד מדי על פוסון, שהייתה בין המוזמנים, והיא נעלמת מחייו של קמאל. והוא, כמו שקורה לרבים וטובים, לומד להכיר בחשיבות המוחלטת של פוסון בחייו, ללא כל שיקולי מעמדות וממון - לאחר שהוא מאבד אותה. דווקא פוסון השברירית לכאורה מתגלה במלוא תעצומות נפשה כשהיא לוקחת את גורלה בידיה בהחלטיות ואילו קמאל שנולד עם צרור כפיות כסף בפיו, הופך לנע ונד בחיפוש נואש ואובססיבי אחר אהובתו האבודה ומתמכר להקמת 'מוזיאון התמימות' המכיל מלאי חפצי פֶטיש המנציחים את אהבתו הטראגית. קמאל אף הוא קורבן לציוויי החברה שמחאה כפיים בהתלהבות לאירוסיו לסיבל 'הנכונה', אך לא הייתה רואה בעין יפה את הבחירה בפוסון. "אם אנחנו נותנים את היקר לנו מכל למישהו שאנחנו אוהבים מאוד מבלי לצפות לתמורה, העולם נעשה יפה יותר", אמר צ'טין, הנהג, לפוסון הקטנה בחג הקורבן ההוא. ואם אכן פוסון נתנה את כל אהבתה לקמאל מבלי לצפות לתמורה, מה השתבש? מדוע הם לא היו מסונכרנים בנתינה ובבחירה האולטימטיבית של זה בזו? כל אלה הן שאלות המבצבצות בין השיטין. מותר לומר 'סרט טורקי' ללא תחושת אי נוחות. גם הסופר, שבעברו היה גם תסריטאי,  מייחד מקום לז'אנר ועוסק בעשייה הקולנועית הטורקית במעין קריצה לקוראים ובהומור עצמי ראוי להערכה. ואולי אף הוא תוצר או שמא קורבן של ההתמערבות ובתור שכזה מצטרף למלעיגים על הז'אנר? תלוי את מי שואלים.

המשוררת והמסאית תלמה פרויד

אורהן פאמוק, יליד איסטנבול 1952 הוא חתן פרס נובל לספרות 2006 ונחשב לבכיר הסופרים בארצו. בצעירותו למד אדריכלות וציור ועיתונאות. בין היתר למד באוניברסיטאות איווה וקולומביה בארצות הברית. ה'גארדיאן' הבריטי כלל אותו ברשימת '21 הסופרים החשובים ביותר במאה ה-21'. "דוסטויבסקי הוא דוגמה מצוינת לסופר נפלא שכותב דרמה. אני מנסה לצייר תמונה", מעיד על עצמו פאמוק בריאיון. ואכן, במהלך הקריאה עוד לפני קריאת הריאיון איתו, הרהרנו: "דוסטויבסקי הוא לא". ומצד שני, כמה דוסטויבסקים כבר יש? מצד שלישי נוסיף כי אכן, ב'ציור תמונה' ניכרת גדולתו של פאמוק.

פרט מעניין: פאמוק לא רק הגה את 'מוזיאון התמימות' בספרו רחב היריעה אלא הפך את הבדיון למציאות. אמנותית. הוא אכן הקים הלכה למעשה את 'מוזיאון התמימות' באיסטנבול והוכיח כי החיים לפעמים מדדים אחר הבדיון ומממשים אותו. ואולי קמאל הוא פאמוק? והייתכן שפאמוק הפך בתהליך היצירה לקמאל? עם יד על הלב, לא הייתם רוצים כמונו גם לדעת האם הייתה או לא הייתה פוסון או שמא רק פאסון? כך או כך, על אהבת פאמוק לאיסטנבול, כוכבת הספר, אין עוררין.



הבלוג של תלמה פרויד באתר "בננות"

הוספת תגובה

• שם
• נושא / כותרת
• תוכן

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר