X
רן יגיל

ירושלים בשירה העברית החדשה, מאמר מאת יובל גלעד

19/05/12   |   4 תגובות


 

לכבוד יום ירושלים, מאמר של המשורר יובל גלעד על ירושלים בשירה העברית החדשה


 

 

ירושלים עיר האור

 

 



הרסו לי את היהדות, קיבינימט. מערכת החינוך, המשפחה החילונית שלי, קלקלו לי את הדבר היפה הזה. לימדו אותי להגדיר את היהדות שלי דרך הקורבניות ודרך השואה, שזה שייכות על דרך השלילה, שאי אפשר להתחמק ממנה, אבל זאת הגדרה צרה. השניאו עליי את התנ"ך בבית ספר, כמו על דורות של תלמידים, עם לימוד פורמליסטי חסר נשמה. אחר כך היה הבר מצווה, שינון עקר שגרם לניכור נוסף. ואז המשפחה עם השנאה לחרדים, ל"דוסים", שאינם כופים דבר, וכל חטאם הוא שהם רוצים ללמוד תורה. אני שונא את שנאת החרדים. עכשיו אני רוצה קצת להתקרב, אבל יש לי מחסומים משל עצמי, רתיעה מהנהירה לבתי מדרש חילוניים, מנותקים מהמסורת. מה גם שאינני אדם מאמין, לצערי.

 

 

הרסו גם את החנויות יד שנייה לספרים. היתה לי חנות כזאת "לנדסברגר" ז"ל, עבדתי בה כל חיי, עד שלא יכולנו יותר וסגרנו. חנויות נוספות נסגרות עכשיו בתל אביב (בוק ג'אנקי, נ.ב.) מקדשים של זיכרון פתוח לדפדוף בהיסטוריה של הספרות העברית, מקור ותרגום. בחנויות כאלה יכולתם למצוא ספר כמו זה אליו אתייחס הפעם, - "צפור האבן - ירושלים בשירה העברית החדשה", אנתולוגיית שירים על ירושלים שערך נפלא הסופר חיים באר, ושיצאה ב-1983 בהוצאת "שבא", הוצאה קטנה.

 

 

אין מקום בעולם כמו ירושלים. אני הקטן לא אוכל להסביר זאת, אבל אפילו חילוני כמוני מרגיש שם התרוממות רוח דתית, רליגיוזית. אולי זה המבנה הטופוגרפי עם ההרים, אולי זה האוויר הלא ייאמן (המגיע מהשפלה לירושלים חוטף מכת חמצן, לא רואים לנשום שם בגוש דן..). ואולי זאת באמת נוכחות אלוהית כלשהי.






 

הסופר חיים באר. בחירות מעולות. צילום: יוסי אלוני

 

 

האסופה "צפור האבן" מכילה שירים של משוררים ידועים יותר ופחות, משוררי שירה עברית במאה העשרים, אסופה המוכיחה את יפי ירושלים ואת יפי השירה העברית גם יחד. אי אפשר לתפוס את יפי ירושלים: אפשר רק לגרד את המסתורין. נצא לטיול קצר בין כמה שירים, טיול מעט מקרי בבחירות ציטוטי השירים, אבל זאת דרכו של טיול.

 

 

הספר נפתח בשיר קטן של אמיר גלבֹּע:

"לירושלים עירי רציתי לומר בקול/ מילים שאני לוחש על ליבה/ שתשמענה גם אוזניי אשר רוחש לה ליבי".

כמעט שירי הייקו, פשוט ונוגע.

 

 

גבריאל פרייל, משורר נפלא בעברית שחי כל חייו בארצות הברית, מתחיל להישכח. מנחם פרי הוציא אותו לאור בארץ, משוררים אהבו אותו, קוראים לא מספיק. הייתה בו איזה יכולת התבוננות אסתטית מיומנת, מלאת אהבה וזרות:

"...עם זאת שמיים שקוראים להם נבואיים/ כמו פולשים בתוך דימויים מיובאים./ כל מילה רחובית נזרקת באבן מלך./ סגול הררי מזנק בליטוף מוזר אבני... הייתה הפוגה לכמיהה".

הבאתי רק חלק מהשיר, בשביל שורת הסיום הנהדרת שלו. ירושלים אכן מרגיעה את הכמיהה, אותה נהייה למשהו מעבר שאין לו מילים. היופי של ירושלים מרגיע מעט את הנהייה. האם זה מקרה שדתות צמחו כאן? ודאי שלא.

 

 

קוראים עוד את זלדה? אני מקווה וחושב שכן. בשירתה אין ציוני מקום מדויקים של ירושלים, זלדה כולה מטאפיזיקה ונהייה לבורא, אישה דתייה צנועה, מלכת הצניעות:

"הבית הקטן שותף/ להילולת השמיים/ השמש משליך אל תוכו/ את זהבו הבוער/ והלילה/ מציף אותו באפלת כוכבים.// שם, מעבר לבית,/ באופק,/ חיים את חייהם האילמים/ ההרים הנִשפּים, העוטים/ את סודם בצעיף אפור,/ ומתחת לרצפת הבית/ חי את חייו הטמירים,/ את חייו המיוחדים,/ העפר/ וכל מה שטמון בתוכו -/ זרעים, שרשים, מעיינות...// ואין הבית הענו/ שר שירים על קרבת התהום,/ על שלטון האין,/ ואין הבית השותק מתנודד,/ ואין הבית המשונה - שיכור./ ארשת של סתמיות שפוכה/ על פני אבניו הכהות -/ והרי זה כמעט ביטחון".

מטאפיזיקה עם איזכורים מתורת סוד, צניעות מלכותית, ההרים ה"חיים את חייהם האילמים" - הנוכחות הזאת של ההרים, העתיקים, החכמים, המתבוננים בנו. ולסיום - מכת אגרוף בפרצופו של הניהיליזם, הציניות המפתה כל כך של תקופתנו - מי את, יא זונה, בעולם כל כך יפה? "שלטון האין" קוראת לזה זלדה.

 

 

שיר ראשון של עמיחי, מלך ירושלים, שהפך כל בקבוק ריק זרוק בסמטאותיה לזהב:

"עצוב הוא להיות/ ראש העיר ירושלים/ נורא הוא./ איך יהיה אדם ראש עיר כזאת?/ מה יעשה בה?/ יבנה ויבנה ויבנה.// ובלילה יקרבו אבני ההרים מסביב/ אל הבתים,/ כמו זאבים הבאים ליילל על כלבים/ שנעשו לעבדי בני האדם".

עמיחי היה אוהב אדם גדול, אבל גם ידע לשנוא בני אדם, אם תקראו טוב את שיריו. פוליטיקה לא עניינה אותו, אבל היה לו מבט על על המין האנושי, כמעט תמיד מלא חמלה, אבל לא פעם מלא גם זעם, ובעיקר ייאוש. שירים לא מעטים של ייאוש, של חוסר טעם, קיימים בשירת ה"אמצע" שלו, בספרים כמו "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" וכו'. ירושלים שלו הייתה נוכחות, מקום במובן האלוהי של המילה, והחיבור שלו בין היומיומי לעל-ארצי היה גם בעל משמעויות תיאולוגיות. כאן מוגחכת הבנייה האנושית על רקע נצח ההרים ואבני ההרים, ומועדפים הזאבים החופשיים על הכלבים "עבדי בני האדם".

 

 

כולם מכירים את אורי צבי גרינברג, מצבו טוב ובצדק. אבל כמה מכירים את אשתו, המשוררת עין טור מלכא? משוררת הגונה וטובה מאוד, את שמה הספרותי העניק לה אצ"ג:

"להצמיד את לחיינו אל האבן/ החמה בהר ירושלים:/ האבן הזאת רכה מן רכות./ שבתוך נוקשותה גלים של קולות/ העולים בדמיונה של האוזן./ שבתוך קשיותה מושכים תהומות...".

לעיתים לאבנים רוך וחמלה גדולים יותר מהאנושי, כמו שמוכיח הכותל, למשל.

 

 

עוד משורר נשכח הינו יהודה קרני, שמיטב שירתו הייתה על ירושלים. מעט רגשנות יתר מציפה את שיריו, אבל ישנם גם יפים כמו זה:

"...מה טוב וידעתי, כי אבן אני ככל אבני ירושלים,/ ומה טוב אושרתי בהתקשר עצמותיי עם החומה/ לה יִדַּל גופי מנפשי, אשר באש ובמים/ הלכה עם העם בזעקה או דמומה.// קחוני עם האבן הירושלמית ושימוני בכתלים/ וטווחו עלי טיח/ ומחומת הקיר ירננו עצמותיי הכלים/ לקראת המשיח".

סיום מעניין: ראשית הצניעות של ההזדהות עם האבן, ואז ההפיכה לאבן ממש, הרצון לחכות למשיח בתוך חומה.

 











עטיפת האנתולוגיה בהוצאת "שבא", 1983

 




 

אני משוגע על אורנים. גם יצחק שלו, אביו של מאיר:

"אורנים הצומחים בסמוך לחומה/ אינם סתם ארנים,/ ...מה שלוחשת צמרת לאבן/ - נפלא מכל סוד ואוושה.../ אדע עצי אורן בגן הארמני/ אהבתם שרף".

האנשה, תרגיל ספרותי עתיק, משמשת יפה את המשורר, ויפה גם ציון המקום המדויק - הגן הארמני. כל כך הרבה מקומות יפים יש בירושלים, שלפעמים ההליכה בה נדמית להליכה במוזיאון. לא עיר שקל לחיות בה, ולא בגלל נוכחות של חרדים או מיעוטים (להֵפך!) אלא בגלל הרצינות הגדולה, הקודרת, המתחלפת באור המסמא הקיצי.

 

 

את יעקב פיכמן שכחו כמו פצוע בשדה קרב ספרותי. למה? כל חטאו שהיה משורר טבע ונוף מופלא, ואילו כיום השירה האירונית העירונית השתלטה על המקום, כמו גוש דן על הפרדסים.

"יש הוד לאילנות, אשר מִקֶּרֶב/ סלעים צמחו לאט, ובזעף רב/ מאז היכו שורשם בגולמי ארץ/ עם איתני עולם עמדו בקרב/ ...כה מוצקים, כה זוהרים/ ישגו בך אילנות, קריית הרים -/ כה עִלְעוּלָם כבד בנקיקי סלע.// פרוצים לחורב יום, בשחור חיקם/ כבאר אצור חוסנם, ולמודי פלא/ ירונו על התהום מול סער קם".

ועוד שיר נהדר של פיכמן:

"בלובן יום העיר נמחקת. על פני גגות/ אפורי כיפה יונים רק בוצצות ומהגות./ ודקל כהה ראש לתכלת בדד ירים,/ אות חיים אחרון על עירום נוף הקברים./ אך זע האור, ומרפרף הכול באד נגוהות./ כל כיפה כמו נישאת. גל חום כמו בזרועות/ ענוגות צחור... יש הוד בעולם זה שכוח, רב כוונה,/ וברגע כי יתגל, עצבתו הנושנה/ כמתנת אל תהי, כפיוס, כשילומים."

ההוד שלך ירושלים, מההרים ועד הסמטה הכי קטנה. יש שם משהו על-ארצי, המעביר בני אדם על דעתם במה שמכונה "סינדרום ירושלים". פיכמן אהב את צורת הסונטה, והיא אהבה אותו חזרה. שפה אינטנסיבית, תיאור מדויק, אפל משהו, ויפה גם תיאור האור הירושלמי "פרוצים לחורב יום".

ביבי, זרוק לשירה העברית כמה לירות כדי שאפשר יהיה להוציא מחדש משוררים כפיכמן, מה אתה אומר?

 

 

יוסף צבי רימון, משורר דתי רליגיוזי מעולה, נשכח כמו חתול רחוב מת. מעט קשה לקרוא את הרגשנות הזאת בימינו, אבל כדאי, אפשר עוד למצוא מספריו בספריות:

"טור מלכא! - אנו עולים/ עייפים ממעלות למעלות;/ מה תרהב הטבע מסביב!/ מה הדור כל חזון!../ מֵי השילוח רוגעים תח תאש השחקים...".

אנחנו במזרח התיכון, במדבר, על שפת הים, בארץ האבות. צריך לכתוב מתוך המקום.

השירה העברית הצעירה נכתבת מתוך פצע האני, סיפורים אישיים, שלעיתים עוברים טרנספורציה אמנותית וממריאים (יחזקאל נפשי, חגית גרוסמן) אבל ההתבוננות זרה לשירה העברית הצעירה. עליה ללמוד לקרוא אחורה, י" צ רימון למשל, ולא רק את בני הדור. עליה ללמוד לחיות במקום הזה, מזרח תיכוני ובלתי מערבי ככל שיהיה. ועליה לנסות לעסוק בפצעים כלליים יותר.

 

 

הנה אסתר ראב, כל שירתה התבוננות, אולי זה לא מספיק טוב למבקרי השירה של "תרבות וספרות" ב"הארץ", שכל חלומם כמו גם חלומו של המוסף הינו לעוף מפה לאן שלא יהיה, לפריז בימי הקולוניות, אסתרק'ה רק רצתה להיות כאן:

"סבתות קדושות בירושלים,/ זכותכן תגן עליי/ ריח סמדר ופרדסים פורחים/ עם חלב אֵם השקיתי;/ שבע אטבול בים התיכון/ לקראת דוד אלופי המלך/ ואעל אליו בהרי ירושלים/ איומה הדורה...".

כמה אהבה למקום ולסבתות, כן גם לסבתות זכות לשירים, ואיזה צירוף יפה - "איומה הדורה".

 

 

עזרא זוסמן, הקדשתי לו סדנת קריאה בעבר, משורר אנין ומבקר תיאטרון. מדינת ישראל יושבת טוב, אבל לא מדובר על טייקונים והייטק, מצטער, אלא על השירה העברית החדשה, הון תרבותי יורד ליוון מצולה:

"עלֵה בהר הצופים. ראיתי את הארץ/ בערפל שרב, בערפל דמעות./ הנה המחנה, בודד נלחם בפרץ,/ המשמר האחרון על החומות.// כבה מכבר ברקו של ים המלח/ תלויה העיר כדמעת הלוחמים/ ערב נפילתם. וכקמע פלח/ הלבנה המואדם והרחים."

 







ירושלים העתיקה, צילום: ראובן קסטרו

 

 

דוד רוקח היה אחד המשוררים האנינים ביותר בחצי השני של המאה העשרים. מה לעשות ובקריית ספר שלנו קינאו בו, כי היו לו חברים ידועי שם כאליאס קנטי, וכי תורגם לגרמנית, בין השאר על ידי פאול צלאן. משורר מופשט, המתיך את הערטליאי במקומי, משורר מאוד ירושלמי, מחפש, עדין עדין, גם הוא בדרך למזבלת השכחה:

"להיות אורן בירושלים, משושה/ לקולות החוזרים מן החלל. להיות/ עמוד של אש ירוקה במרחבי גיר. / להיות אורן. לאגור שרף לימות צוקה/ ולהסתמרר כקיפוד. להיות אורן/ בהר הצופים ולצפות מדרגות מדרגות/ בואך ים המוות".

המשורר נצמד לתיאורי הנוף, אבל כל מילה היא כמובן בעלת משמעויות אנושיות. להיות אורן - כלומר להיות הוויה, להקשיב לרגע. להיות אורן בהר הצופים - ולצפות על ים המוות - כלומר: להיות אנושי, לדעת מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, ולהרגיש את החיים לפני שהם חולפים.

 

 

טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל, משורר עדין אף הוא, אירופאי משהו:

"אבן רוצה לזרום/ עץ הזית מבקש להתאבן// כנסיות שואלות את לִבן לעוף/ ענן יושב על הר הבית// שמשות סבבו בחוצות, היו לקוצים// מלחמות שעברו בה לחלומות// צללים מהלכים במאור פנים// דממתה פעמונים פעמונים// אבניה זורמות/ עץ הזית אבן/ הישֵן ולבו ער יודע בלילה/ עיר כבדה זאת עולה לשוט בלבנה".

מכרה זהב יש לנו, המשוררים הישראלים. מטיפים לנו לקרוא שירה, ואנשים אין להם חשק לקרוא שירה, כי מערכת החינוך הרסה להם. אנשים חושבים שצריך "להבין" לְמה התכוון המשורר, איזה מהלך תבוני של פיצוח חידת היגיון, ולא דובים ולא יער. שיר צריך להרגיש, לחוש את המילים, להתעכב. שירה טוב המאפשרת לנו להתבונן מחדש בעולם, כמו ילד שהולכים איתו לגן (הילד שלי) והוא מסתכל על האביב ואומר "כיף, אה?", ואני, שכבר ראיתי ארבעים אביבים, פתאום מסתכל ואומר לעצמי, נכון, הוא צודק, צריך לשים לב.

 

 

יוכבד בת מרים, עוד נשכחת אחת. בשיריה טוהר דומה לזה שבשיר זלדה, השתתקה לאחר מות בנה במלחמת השחרור. מכשלה מסוימת, לדעתי, היא החריזה (האלתרמנית) הנוקשה, שאיננה מאפשרת לשיריה לנשום כמו שירי זלדה, אבל עדיין:

"חקוקה בנקיק וסלע/ חרותה בצור ונקרה/ רשומה בנוף ועל צלע/ הר, גיא וגבעה מוריקה - // את עולה, הוגה ומגששת/ בבתי מדרשות עתיקים./ אימת הזִכרונות הלוחשת/ תוך דמדומי ימים רחוקים.// וזרה את פונה, מעוטפת/ צליל פעמון מנזרים מצטלבים/ דמות סהר מן הצד שולפת/ כחרב ממסתור האורבים... שמך כי אלחש ירושלים/ כרוצה בגבולות לסגור/ כל היקר הסמוי מן העין/ שעיצב מלכותך רבת האור".

היהדות מעולם לא הייתה מיסיונרית כמו הנצרות. יש בה משהו גאה, קשה, כמו סלעי ירושלים. ירושלים יכולה לאהוב, אבל היא נשארת זרה, מעולם לא מסתחבקת. והאור הירושלמי, מטורף אמיתי, בקיץ, מרביץ כנביא זעם.

 

 

מרדכי טמקין. עוד נשכח מוחלט, עוד עדין אחד חסר סיכוי בימי הריאליטי שלנו. אבל גם שירה היא ריאליטי, היא מציאות:

"אל המערה אט ירדתי/ בלב האבן האטומה. /פתילה עשנה בכף ידי/ אפלה עבה וקדומה.// במסגרות המועמות,/ בתוך הכוכין והמשקעים/ פני קדושים ומדונות/ לאור הפתילה חוורים זעים... / הה, אֵם מכאובות זרה!/ אליך אצעד בחרדה:/ על פני גוויות של מעונים/ ברעד אצעדה".

מעניין פעם לעשות מחקר על ייצוגי נצרות בשירה העברית. אותי האקדמיה פלטה כמו קיא של שיכור, לכן לא אעשה, אבל מעניין איך העברית המדודה, הקפוצה, המדויקת והמקצרת, מתייחסת להדר של יופי נוצרי.












המשורר יובל גלעד, חי ונושם ספרות. צילום: קשת שובל

 



 

נֹחַ שטרן, הת. ס. אליוט שלנו, משורר כביר, נשכח כלא היה. בעל בלוג זה כתב עליו רומן - "נקישות ורמזי אור - מדינת ישראל נגד נַֹח שטרן". שילב ליריות מטפטפת עם שורות אפיות והרהורים הגותיים. הלוא, תרבות? תרבות זה לא רק פסטיבלי "תל אביב העיר הלבנה" כשמביאים (זה היה לא מזמן) שעטנז של מוזיקאי ג'אז, מוזיקת עולם ורוק מתקדם, עוטפים בבובי מקפרין והשד יודע מה עוד לנמל תל אביב שתמיד מסריח מגוויות בשר בעיר נהנתנית. תרבות כאן זה שפה עברית, מר שטייניץ, וכתב העת "עיתון 77" מפרפר מחוסר תקציב. אכפת לך?

קטע מתוך שיר המופת של שטרן, "מכתב ביניים":

"פה בירושלים, קצה יישוב ועל גבול נוכרים/ סך הכול שקוף נרשם, בשתיקת נעילה לב זוכר./ ...פעימת הבאר מספרת על אלף ימים, מרגיעה./ בחלל חדר אוכל אדים יבלעו הזיות שהבאת.../ אך הלב הסורר עוד פונה לשביל בדידות מנוסה./ האין לו אמון בקרבה - רק 'אמונה באדם'.../ בעיר זו, איתנה בבדידות, העבר הענק נותן/ אותותיו בסילוף. החומה, אפורה, מזדרחה מכסיפה/ ביום רוח מול שמש וכחול מחווירים. פה קיבוץ עמים/ ב'קו רקיע' נראה מגבעה, צירוף לא טהור,/ רק רומז לפגישה  טהורה. נוף הרים כגוף מנותח/ שאובן. עמקים משחירים לפני סערה ובחיקם/ האפל מאירים הכפרים באימת חיוורון... יעשה רצונך, עולם./ ויכלול נא את רצוננו. עולם, רצונך יעשה".

כמעט גאוני, פשוט. הרהורים על המקום, על קיבוץ גלויות ישראלי אליו לא הצליח להשתייך שטרן על אף ציוניותו, רגשות אשמה של אוהב אדם כרעיון, אבל מתקשה להסתדר איתם מעשית, הזדהות עם הבדידות האיתנה הגאה של ירושלים, נוף הרים כמנותח - קור וחום, רגש ואינטלקט. חסרה לנו בעברית שירה הגותית כזאת, משולבת בקונקרטי, בסגנון אליוט. אליוט שהשפיע כל כך על המודרניזם העברי של שנות החמישים והשישים, היה דתי אדוק. לא כך זך ואבידן וויזלטיר. אני אינני דתי, אבל הקיום כל כך צחיח בלי אמונה.

השירה העברית החדשה חסרה את המקום. משוררים גדולים יש לנו עכשיו, אבל לא מספיק מחוברים למקומות בהם נכתבת השירה. אם אי אפשר להיות דתי, ושירה לא דתית מצויה בעמדת נחיתות, לפחות להיות מקומי, לאהוב את המקום.

 

 

תש כוחי להקליד, אפשר היה לצטט את כל הספר, אין בו כמעט שירים לא טובים. אסיים בבעל הבית, ביהודה עמיחי, כמובן:

"רועה ערבי מחפש גדי בהר ציון,/ ובהר ממול אני מחפש את בני הקטן./ רועה ערבי ואב יהודי/ בכישלונם הזמני./...החיפושים אחר גדי או בן/ היו תמיד/ התחלת דת חדשה בהרים האלה".

כמה יפה ירושלים, וכמה יפה יותר יכלה להיות אם רק היה כאן פיוס. כמה יפה הר הזיתים, כמה יפה החלק המזרחי של ירושלים, הכפרים הערביים המוארים בלילות. מקומם של שני בני אברהם כאן. כמה יפה ירושלים, כמה יפה הערב רב של תושביה: יהודים וערבים, חילונים וחרדים, תיירים וזרים, כולם קטנים כל כך למול יופייה. ההרים הירושלמיים ופחד המוות כסיבה ליצירת דתות, עמיחי החילוני היותר דתי מרבים, חוכמת נביא זקן שרואה מעבר לסכסוך הפוליטי.

תגובות

עד כה: 4 תגובות ב-4 דיונים

הוספת תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר

אין לפרסם באתר nrg תגובות המפירות הוראות כל דין ובכלל זה תגובות גזעניות, תגובות המוציאות לשון הרע, תגובות בעלות אופי מיני, תגובות המעודדות לביצוע הסתה, תגובות הפוגעות בפרטיות, תגובות הפוגעות ברגשות הציבור ותגובות המפירות זכויות קניין רוחני. למען הסר ספק, הנושא באחריות הבלעדית לתוכן התגובה המפורסמת הוא כותב התגובה, ואתר nrg שומר לעצמו את הזכות שלא לפרסם את התגובה ו/או חלקה ו/או למחוק תגובות שפורסמו וכן למסור את פרטי כותב התגובה בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי של האתר

סגור
מעדכן תגובות...
  • 4.

    מאמר מרשים. (ל''ת)

    מעוז , 22/05/12 08:58

  • 3.

    מאוד דיבר אלי הקטע של אסתר ראב

    תודה על הסקירה , 21/05/12 13:45

    "סבתות קדושות בירושלים,/ זכותכן תגן עליי/ ריח סמדר ופרדסים פורחים/ עם חלב אֵם השקיתי;/ שבע אטבול בים התיכון/ לקראת דוד אלופי המלך/ ואעל אליו בהרי ירושלים/ איומה הדורה...".



    הגב לתגובה זו

  • 2.

    ירושליים בירה משותפת

    ברבי דוד , 20/05/12 09:02


    תודה לך יובל על הריכוז המקסים של השירה שהבאת על ירושליים

    העיר היפה המסמלת יותר מכל את הכיעור של אדם בהשוואה ליופיה

    בימים ההם כשעלינו לירושלים לבקר את סבי וסבתי במלחה לא ידעתי אלא את התום והנה היום קצרה עיני מלראות

    ואולי השיר הבא מסמן את תחושתי על העיוורון 



    עִוָּרוֹן

     

    בְּעָצְמוֹת הֶעָבָר

    הַכָּאוּב

    אֶל רֶדֶת יוֹם אִלֵּם

    הוּא עוֹמֵד שָׁם וּמַזְכִּיר

    לָהֶם אֶת עִוְרוֹנָּם

    יִזְעָקוּ וְיִתְפָּתְלוּ

    שׁוּב וָשׁוּב

    בְּנִסָּיוֹן לְהָגֵן עַל

    תִּפְאַרְתָּם

     

    אוהב אני את הנוף ההררי ושנתיים של שירות סדיר באיזור סבסטיה

    שכללו מסעות מופלאים בנחליה ואבניה הקסומות שצבען הלבן אפור מסמם ביופיו ועמעם את הקושי להוריד את המתנחלים מהגגות



    כן. ככל שהזמן עובר אראה כי נשאר רק החלום לשוטט במרחבי יהודה ושומרון בואכה ירושליים 

    קרב היום בו לא אוכל לצעוד יותר במסלוליה ולכופף ראשי אל הנחל לשתות



    ואתה יובל האם רוצה אתה להיות שייך למאמינים ואם כן אז במה להאמין?



    שוב תודה ליובל ולרן שמביא את מאמריו המופלאים


    הגב לתגובה זו

  • 1.

    ירושלים עיר הדמים

    מר שם , 20/05/12 00:45

    חשבון שלא נגמר יש לי עם העיר הזאת.
    על שלושה פשעי ירושלים ועל ארבעה לא אשיבנה...

    אחד ליעקב
    אחד ליפה
    אחד לאסתר
    ... ואחד ליהודה.

    כך אימי הייתה מברכת על נרות הנשמה לזכר אחיה ואחיותיה. חללי העיר הזאת. עיר הדמים.



    פיסה מהחשבון מפורטת בשירו של אצ"ג.

    רז הוא יעקב רז, דודי. המופיע בבית השישי. אצ"ג ורעייתו עליזה טור מלכא הקדישו לו שירים נוספים.

    חלק מהמשוררים המוזכרים לעיל, כנראה שלא כל כך הבינו שמתחת לרגליהם האדמה של ירושלים ספוגה בדבר הרחוק ביותר מאור.


    אצ"ג
    שיר מימי המרתף בירושלים

    הביאני חברי סיקרקין חדריו
    בירושלים שלו : במרתפו של בית ...
    סמוך לחלון גדל עץ כהסבך
    בו האייל נאחז .. והמזבח - בבית:

    מזבח הכנה לעלומים הנכונים
    להקריב את עצמם לשחרית ירושלים
    הם ציוו על עצמם האפלה גם ביום
    ולכאן הם יורדים כמתחת למים - -

    הנה הם גופי היוקדים לעמי
    שבשרתי בואם בשירים שבכתב
    ובשיר ששרתיו - ולא - יצא- מדמי ..
    הם מיטב השיר שבנייר לא נכתב!

    אני הגעתי הלום כמנהרות בבל
    וירושלים-שלי נתקפלה במרתף ..
    בלילות האפלה נאספים הבחירים:
    -מלחמה בעולם .. כבדמינו נשב

    לאור מנורת נפט תמהונית, שהיא פה
    כפנס הכורים במכרה לפחם ..
    מגופרית- האוויר פה גם טחב הקיר.
    אך עיני לזיוום ונחירי לריחם - -

    מכאן ומאלה גופים יצא רז
    בן גולת פרס כיהודי מן חבר
    לבוש כערבי העמיס סל על שכמו
    ובו רימונים .. שחנטו בביתר - -

    כאן ישבו מפקדים סיקריקין כבעת רומי:
    שבעים מזעמם ולנקם רעבים
    וקבעו להפר תורתם של פרושים
    נרפים ושלווים .. על מימי הגבים ..

    לכאן באו לשתות פקודה - ושתוה
    וסגרו בשפתיים %u2013 והיא באה בדמם ..
    ומכאן הם יצאו בכוחה שתויים
    שנאה לאויב אהבה לעמם!

    היו שזכו וחזרו
    לסף זה המרתף והוצת האוויר
    ממילים המספרות את מלוא השליחות ..
    וירגז אלביון בירושלים העיר - -

    והיו שלא חזרו, והם בנצח השיר.
    נתפסו ונתלו .. הם בקברות העיר
    אשר לצלעות הר הזיתים האדיר ..
    והם גם כאן במרתף : צל לטיח הקיר - -

    יש נוקפים שבועות ואין זעם רועם.
    מונח דינמיט בשקטו כעובר ..
    אך יש הגופים וישנו המאוי
    שבקשר של תפילין למוקש יחובר %u2013

    אני בינתיים הגעתי לכאן ואני גר
    בירושלים שלי .. היא בזה המרתף!
    לילות האפלה : הבחירים נאספים:
    - מלחמה בעולם .. כבדמינו נשב - -



    הגב לתגובה זו

1
עד כה: 4 תגובות ב-4 דיונים

כתוב מייל לרן רן יגיל

רן יגיל, יליד 1968, עוסק בכתיבת סיפורת וביקורת. עורך שותף ב"עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב שבעה ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים.

  • תגובות אחרונות