X
רן יגיל

רק הגוף זוכר. מין ואלימות בשירת יצחק לאור

21/02/10   |   108 תגובות


 

רק הגוף זוכר

 

זוגיות אורבנית שבבסיסה מין ואלימות בשירה המוקדמת של יצחק לאור

 

אין לשפוט מראש אדם, לא על הטרדה מינית ולא על אונס. בשביל זה יש בתי משפט בישראל. אבל האמת היא שליצחק לאור יש תדמית של איש אלים. זכור לכולנו איך שלוש פעמים התנפל להכות ברוב חוצפתו את המבקר מנחם בן, כיוון שכתב על הרומן שלו "עם מאכל מלאכים" ביקורת קשה והלה נמלט בעור שיניו בזריזות מן המקום. גם אז הוגשה כנגד לאור תלונה במשטרה. כלומר, ריסון, איפוק, תרבות דיון, אינם הצד החזק של לאור, אשר מרבה בשליחות מיילים מילוליים אלימים לאנשי קריית ספר. למשל את יהודה ויזן ועודד כרמלי - משוררים צעירים טובים מאוד ועורכי הפנזין הספרותי המשעשע "כתם" - כינה תוך כדי ציטוט מן הגמרא "זונות המפרכסות זו את זו" והדבר אפילו פורסם בפנזין בגאון.

 

   מה שמדהים עוד יותר הוא שהפואטיקה של לאור, אותה הקצין מן הפואטיקה של מוריו ורבותיו, המחזאי חנוך לוין והמשורר מאיר ויזלטיר, נשענת ברובה על זוגיות אורבאנית המלווה במין ובאלימות. רוצים דוגמה? בבקשה. הנה דוגמאות מתחילת דרכו הפואטית של לאור מתוך הספר "רק הגוף זוכר", הוצאת "אדם", 1985. שיר המתאר מה צריך היה להיות: "אני מוותר הלילה בחדרי החשוך על נשים שלא שכבתי עוד איתן/ אם לא כולן אז אף אחת. שישחטו לי את הזין./ כל כך הרבה נשים מילאתי זרע זול. את געגועיי ניקבתי/  כמו סדין ישן ומלוכלך. את הקדושה צריך היה בשביל/ שלא תיתן לחול לפלוש ואם צריך לשקר אז נשקר ואם צריך היה/ להיכפות, אז". כך מסתיים השיר, אימא'לה!

 

   להזכירכם, זה האיש שכתב את השיר החזק "נערת רוק" שהלחין בשעתו מתי כספי וביצעה נפלא ריקי גל. המתאר ילדת חלומות שהופכת חפץ בגלל מסעות, מין וסמים וכמובן גם גברים: "היא מזדיינת בקלות/ (או כמעט לא זזה כמעט/ כל הדפיקה או מסייעת/ בתנועה קלה של הישבן/ שלה לאקט החדירה וקופאת/ או משתוללת)/ היא לא מוצצת או היא כן/ מוצצת או היא לא גומרת או/ היא כן גומרת או היא לא מדברת/ היא לא נותנת לא מזדיינת לא או כן/ מאוננת אולי רק מבשלת להם...." אני חושב שהעניין מוצה.

   

   אם לאור עשה מה שעשה, הרי הדבר חמור שבעתיים. אין מדובר כאן בעבריין מן העולם התחתון. להפך. לאור נתפס כאביר השוויון והצדק, נושא דגל המאבק החברתי, מי שהעמיד עצמו בקוטב הביקורת כאנטי-ציוני ורואה בנו עם כובש, אלים ואכזרי. הוא שלא יכול לשאת את השפלתם של הפלסטינים ואת דיכוי העניים. אז איך זה מתיישב עם מעשים משפילים מן הסוג הזה שמנסים לייחס לו?

 

   מה שאינני מבין זה איך בעיתון אינטלקטואלי ומכובד כמו "הארץ" חוגגים את הסקופ התקשורתי של הרב מוטי אלון על ימין ועל שמאל, בעיקר על צד השמאל; אבל מצניעים לכת בפרשת יצחק לאור שעבד וכותב בעיתון זה. אני עוד לרגע עלול לחשוב שיש כאן שווים ושווים יותר. הייתכן?








יצחק לאור, צילום ארכיון

 

   ועוד כדאי לזכור, באשר ליצחק לאור, זה את העובדה שהוא משורר מצוין, בעיקר בתחילת דרכו יש לו שירים חזקים מאוד על הגוף, שירים פיזיים, יצריים, ועד אמצע שנות התשעים. פשוט אחר כך הוא הופך למשורר כל כך מוכר ומכובד, וכנראה הוא יכול לפרסם כל מה שיעלה על רוחו ובאות בשירתו נפילות. הנה ארבעה שירים מוקדמים של לאור. שלושה מתוך "רק הגוף זוכר", ספר אהוב עליי; ואת השלישי לקחתי מתוך "עכשיו 43-44 - דור המדינה בספרות העברית, 25 שנות פריצה כרך ב'", בעריכת, אתם ודאי יודעים מי, גבריאל מוקד. אנתולוגיה שהיא ספר חובה בכל בית עברי. הנה:

 

רק הגוף זוכר

 

ורק הגוף זוכר את המעט שייזכר

מתגעגע למנוחה המרוסקת. גוף גוף

כמו דג על חוף הים בחול עוד מעט

כבר לא יכול יותר אבל עכשיו המפגר הזה

עוד מפרפר. הדיבור הכי עמוק שלו

זה לפרפר. לפרפר

 

את המעט. חיבוק עוטף אחד וחום

השדיים הרך וטעם הרוק המלחך

וחדירה אחת לתוך ליבה חמה לחה

והפרפור הזה הגס כמעט בניסיון עילג

לשחזר. שקט שקט, הגוף עכשיו זוכר

 

מחפש מנוחה אבודה תנוחה אחת שבה

יירגע. מתגעגע הגולה כמעט משתגע מחפש

כמו אנטנה קול אחד מתוך מיליון קולות. חירש

אילם עיוור חרמן פשרן ותרן אבל זוכר

זוכר

 

 

לא טלפון

 

כמו לווייתן שקט

שוכב בשקט באפלה, על קרקעית הים

מכאן עד אירופה

יכול הכבל לשדר חיוג לאשה מפעם אפשר הרי

להיזכר הלילה כמו תמונה מלאה איך היינו פעם ערומים.

יכולתי ולא אבחן אותה אפילו אם תזכור את הקול

הבא מפה, לא אשאל מה רואים מבעד לחלון שלה מה

מציגים בקולנוע שאצלה ברובע או אם היא זוכרת, אם רק תתרכז לרגע,

אותי בתוכה. אבל אני לא רוצה לדבר איתה הלילה

 

לא באר

 

הרגעים שבם אני אסיר

מודה על הבדידות. לבד. בלילה. בבית הריק.

אינני יוצא לרחוב. לא לבאר

לא לקפה החם, לא להתבונן מתוך האפלה, מבעד לזגוגית, באנשים המרעידים

פיות. ואינני מטלפן לאף אחת מן הנשים בעיר

הזאת, שאליהן יכולתי בקלות לבוא

להתפשט לזהות בחושך את הריח העולה מתחת לשמיכה

ואת החום העולה מתחת לשמיכה בחושך

ולהיכנס ולצאת כשעוד זקוף ואדום וחם

וללכת תכף שלא לדבר על אהבה או חום

 

 

*

 

גופי הגדול גמר לגדול

מתחיל להתפורר

אני מסתיר את זה בבגדים

בשיכרות

אבל האשה שישבה איתי בלילה יכלה לשמוע

את ההתפוררות

באה דרך כלי הנשימה עד לרמקול הפה הפעור

כמו מת ונושם

מביטה בעיניי העצומות

נחרדת

מביטה באברי האלים המזדקף לי תוך כדי שינה תוך

כדי תמותתי האלימה

רוצה להעיר אותי

מדומת הפלצות הזאת

והולכת לישון בחדר אחר

מתייפחת מפחד

 

1978





על עטיפת הספר תחריט מונוטייפ מאת רונית דברת

"רק הגוף זוכר" מוקדש לרונית. האם זו אותה הרונית?







 

 

 

 

 

תגובות

עד כה: 108 תגובות ב-46 דיונים

הוספת תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר

אין לפרסם באתר nrg תגובות המפירות הוראות כל דין ובכלל זה תגובות גזעניות, תגובות המוציאות לשון הרע, תגובות בעלות אופי מיני, תגובות המעודדות לביצוע הסתה, תגובות הפוגעות בפרטיות, תגובות הפוגעות ברגשות הציבור ותגובות המפירות זכויות קניין רוחני. למען הסר ספק, הנושא באחריות הבלעדית לתוכן התגובה המפורסמת הוא כותב התגובה, ואתר nrg שומר לעצמו את הזכות שלא לפרסם את התגובה ו/או חלקה ו/או למחוק תגובות שפורסמו וכן למסור את פרטי כותב התגובה בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי של האתר

סגור
מעדכן תגובות...
1 2  
עד כה: 108 תגובות ב-46 דיונים

כתוב מייל לרן רן יגיל

רן יגיל, יליד 1968, עוסק בכתיבת סיפורת וביקורת. עורך שותף ב"עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב שבעה ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים.