מרק בשר של רגלי דובים – זו המנה שקפצה לעיניי מהדף, ואז התקדמה לעברי בצעדים מגושמים. המנה המאוד לא ים תיכונית הזו הוזכרה בכתבה מ"הניו יורק טיימס", שסיקרה את סצנת האוכל הנורדי. מאחוריה עמד השף רנה רדזפי מהמסעדה הדנית נומה. נומה בת השבע זכתה זו השנה השנייה ברציפות בתואר המסעדה הטובה ביותר בעולם, והיא פותחת את הרשימה הסופר יוקרתית שיוצרים מדי שנה מאות חברי האקדמיה הגסטרונומית ובכירים בתעשיית המסעדנות העולמית.
בדרך כלל אני נוטה להתעלם מרשימות הכתרה, גם כאלו שמעצבות את שוק התיירות העולמי כמו זו. הרבה פעמים הרשימות האלו מושפעות מגורמים מעצבנים שלא קשורים לצלחת: טרנד קולינרי, עיצוב פנים, עומק מרתף היינות וכל המישלן הזה. אבל משהו ב"נומה" לא נתן לי מנוח. הייתי חייב לטעום את גלידת מחטי האורנים של רדזפי כדי להבין את כל מהומת ...

 
 
בהפגנת האוהלים ביפו פגשתי את רפרם חדד. השיחה שהתחילה על דרכי הפעולה הבאים של המחאה הסתיימה בטיול לילי ברחובות יפו, תוך דיון נצחי איפה אוכלים כאן חומוס טוב. חדד דווקא פירגן ל“מרכז החומוס האסלי“ ברחוב יפת, אבל אמר כי החומוסים הטובים בארץ נמצאים במזרח ירושלים. מצא למי לומר. שלושים שנה בירושלים חשפו בפני את פינות חומוס המופת של העיר. מעכרמאווי הקשוח (פועלים בשש בבוקר עם צלחת חומוס במרקם של מלט) ועד המשחה המתחנפת של לינא המתויירת. מאבו טהאר בשוק הקצבים המדגיש בעדינות את טעמי האדמה ועד החומוס אצל כאמל שהוגש בצלוחיות של חרס ברוך בואך לכנסיית הקבר.
 
ובכל זאת חדד הצליח להפתיע אותי. ”החומוס הטוב במזרח התיכון נמצא בכלל מחוץ לעיר העתיקה“, אמר. ”איפה?“, שאלתי והוא סירב להשיב. ”אתה חוצפן שאתה בכלל מבקש לדעת“, נזף. ...

רציתי לאכול קציצות, כאלו שמוגשות בדרך כלל במסעדות פועלים. כופתאות קטנות שמבושלות ברוטב אדום של פפריקה ועגבניות טריות. ולידן, אם אפשר, אורז לבן, מרגיע. אני לא חושב שהבקשה שלי הייתה מגלומנית. בסך הכל קציצות. שיהיה טעים וזהו. אני לא מתכוון להכין קציצות בבית שלי. זה דורש המון הכנה ואני סחוט. אז אני יוצא החוצה לחפש מסעדת פועלים בה מגישים קציצות.

אני הולך בחלק הצפוני של רחוב בן יהודה ומנסה לאתר ללא הצלחה את הכוך של הזקנים. פעם אכלתי שם גיבץ‘ עסיסי ושוק של עוף צלוי. זה מה שהיה בתוך מגשי הפאיירקס הקטנים. אבל אין עדות למקום. עוד מספרה עם שלט באנגלית. אז אני הולך לפינה של חיים בבזל, ששנים רבות מגיש אוכל ביתי. האוכל לא משהו בכלל, אבל לפחות בסיסי. עכשיו אני נזכר. גם חיים לא נמצא כאן יותר. חנות לבגדי נשים תופסת את הפינה. אני שואל את עצמי מי באמת קונה בה. היא לא מושכת ...

הכל בגלל הויזה. ואולי גם בזכותה. כדי לקבל אותה צריכים לנחות בשדה התעופה של קזבלנקה, אלא אם מצליחים ליצור קשר עם משרד תיירות מקומי במרקש. מה שמעלה את הדילמה האם להמשיך בכביש המהיר (שלוש וחצי שעות נסיעה) או לנסוע בקו הים עד אסווירה (מוגדור) ומשם דוך לעיר האדומה. היו לי עיניים גדולות (ונהגת מיליון דולר) ולכן החלטתי לבקר באוקיינוס האטלנטי, בשפיץ הצפון מערבי של יבשת אפריקה.
תשע שעות נסיעה שחוצות מצוקים שנשברים לים, עשרות אלפי דונמים של שדות גידולי אדמה, ילדים בני חמש שקוטפים צנוניות, להקות כלבים שפורצות לכביש הרעוע וגם תעשיית הסרדינים הגדולה בעולם שבסאפי (אפשר לוותר). רק אדיוט לא לוקח נהג מקומי.

אבל בסוף: אסווירה, אחת מעיירות החוף היפות שיש. אלפי שחקים ושקנאים מעופפים מעל הנמל, ריחות של סנפירים שרופים על האש, רוחות של עשן ובעיקר עשרים דוכני של פירות ים ודגים, שלצידם בחור ...