X
בן-דרור ימיני

הדרך השלישית...

11/01/13   |   266 תגובות
הימין נכשל. השמאל נכשל. הגיע הזמן לדיון על דרך חדשה * עלילת הדם של משה פייגלין נגד אולמרט * מדוע אסור לנקוט שום צעד נגד מנהל בי"ס שממליץ להצביע לרק"ח (חד"ש בשמה החדש) * צביעות, עיתונות וגאולה אבן

 להלן משהו על מה שקורה מאחורי הקלעים של עולם העיתונות. מייד לאחר חילופי הבעלים, זכיתי לטלפון מאורי אליצור, שבינתיים כותב בעצמו במוסף הזה. אנחנו מקווים שתישאר ב"מעריב", הוא אמר לי. השליפה המיידית שלי הייתה: "כל זמן שיתאפשר לי לכתוב נגדך, אשאר בעיתון". עברו חודשים בודדים. אין לי סיבה להתלונן. אני פורע את השטר מדי שבוע, כותב נגד הימין, ובוודאי שגם נגד השמאל.

אלא שעם כל הכבוד לשיחה המוקדמת, אין לי סעיף בחוזה שמחייב אותי לכתוב רק נגד אליצור. ומכיוון שאנחנו בעיקר לא מסכימים, אני חייב להודות שבשבוע שעבר כתב אליצור דברי טעם, שחייבים לאתגר כל מי שמתנגד באופן בסיסי לאליצור ולדרך שהוא מייצג. "מי שחושב שאין פרטנר", כתב אליצור, "חייב להשיב על השאלה מה תעשה אם יתברר לך שיש, ומי שבטוח שיש פרטנר חייב להשיב על השאלה מה תעשה אם יתברר לך שאין". הימין, לטענתו, נתן תשובה בנאום בר-אילן. ואם יתברר לימין שיש פרטנר, הוא מחויב למדינה פלסטינית, ומקובלת על אליצור ההתחייבות של נתניהו, והוא שולל את האמירה של חוטובלי, שטענה שאין מחויבות כזאת. זו בהחלט אמירה אמיצה מצד אדם בעל אידיאולוגיה ימנית מוצקה.

ואז ממשיך אליצור ומעמיד שאלה לשמאל הציוני, או למרכז-שמאל: ואם יתברר שאין פרטנר? מה אז? הוא ממשיך וקובע שיש רק שתי תשובות אפשריות: האחת, הנצחת המצב (תוך התמודדות עם החשש מיצירת מדינת אפרטהייד); והשנייה – צירוף הפלסטינים כאזרחים שווים (תוך התמודדות עם החשש שבהפיכת הישות החדשה לדו-לאומית).

הוא צודק. אבל לא ברור מדוע בא אליצור בטענות לשמאל. לשמאל אולי אין תשובות, אבל הימין מספק אותן. הרי זה בדיוק, אבל בדיוק, המקום שאליו הימין לוקח אותנו. או מדינת אפרטהייד או מדינה דו-לאומית. השמאל, צריך להזכיר לאליצור, רק מדבר שטויות. הימין עושה שטויות.  

נחזור לשאלה של אליצור: ואם אין פרטנר, מה עושים? כל איש מרכז-שמאל (השמאל ההזוי לא רלבנטי) חייב להתמודד עם השאלה הזאת באופן הוגן. זו שאלה חשובה. משום שהמרכז-שמאל מכר יותר מדיי תקוות שווא. כולן התנפצו. הדילמה, למעשה, חמורה יותר. משום שכל מה שהמרכז-שמאל מציע, כבר הוצע. הכל בכל. עד קצה גבול הוויתורים. לפיד, יחימוביץ', לבני לא יציעו לאבו-מאזן יותר ממה שאולמרט הציע לו. אין שום צורך לחכות לתשובה. היא כבר הוגשה. כך שכאשר המרכז הזה מציע בדיוק את אותה ארוחה – שלא יתפלא שהקולות עוברים לימין. משום שמדובר במזון לעוס.

אליצור צודק בנוגע למרכז-שמאל. הוא טועה בנוגע לימין. הימין צודק בראיית המצב, אבל לא במסקנות. המרכז-שמאל טועה בראיית המצב, אבל צודק במסקנות. כלומר, הימין צודק בטענה שאין פרטנר, אבל עושה בדיוק מה שאליצור מזהיר ממנו את השמאל: הימין מוביל אותנו לאחת משתי האופציות: מדינת אפרטהייד או מדינה דו-לאומית. המרכז-שמאל שוגה באשליות בנוגע לפרטנר, אבל צודק במסקנה, שלפיה אין מנוס מהפרדה.

בניגוד לטענה של אליצור, אין רק שתי אופציות. יש עוד דרך. נקרא לה הדרך השלישית (שום קשר למפלגה עם השם הזה משנות התשעים). הדרך הזו אומרת שראשית, אין פרטנר; שנית, שאסור ליצור מדינת אפרטהייד; ושלישית, שאסור להיכנס למלכודת של מדינה דו-לאומית. איך עושים את זה? ראשית, ממשיכים להציע לפלסטינים עולם ומלואו. מסכימים לכל יוזמת שלום, עם קווים אדומים כמובן, כמו אלה שמופיעים הן במתווה קלינטון, הן בהצעת אולמרט, ואפילו ביוזמת ז'נבה. לא רק מסכימים אלא גם יוזמים. הצד הפלסטיני יאמר לא. התשובה ידועה, כי הוא כבר נתן את התשובה. וככל שהצד הפלסטיני יאמר את התשובה הזאת בקול ברור ורם יותר – מצבה של ישראל ישתפר. התמונה רק תתבהר.

הסיפור איננו רק דיבורים ויחסי ציבור. יש צורך גם במעשים. כאן נכנסת לתמונה הדרך השלישית. הסרבנות הפלסטינית אינה יכולה ואינה צריכה לכפות עלינו מציאות דו-לאומית, שהימין כבר יוצר. להפך. אין שום צורך להיכנס למלכודת. יש צורך בהתייצבות מדינית, דמוגרפית וגיאוגרפית על קווי הפרדה לפי תוכניות השלום הקיימות שמקובלות על העולם החופשי (למשל, מתווה קלינטון, או הצעת אולמרט). לשם כך אפשר אפילו להשתמש בהסכמה הפומבית של ערפאת למתווה קלינטון, שהגיעה שנה לאחר שהוא עצמו סירב לה בזמן אמת. אם ערפאת בירך עליה – אז טענות יש להפנות רק לצד שמסרב בזמן אמת למתווה שערפאת תמך בו. למען הסר ספקות, הדרך השלישית אינה מחייבת פינוי של אותם עשרות אלפי מתנחלים שיישארו בצד השני של קו ההפרדה. גם עכשיו הם בצד השני. וגם לעת שלום, כאשר 20% ערבים בישראל אינם מונעים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית, גם אחוזים בודדים של יהודים בצד הפלסטיני לא ימנעו את זכות הפלסטינים להגדרה עצמית.

הצד השני, והלא פחות חשוב, של הדרך השלישית, מצוי בפן הביטחוני. משום שכל הטענות על רקטות מקלקיליה וקטיושות מג'נין – אינן מופרכות. ולכן, התייצבות מדינית על קו הפרדה אינה התייצבות ביטחונית. בעניין הזה הימין צודק. משום שנסיגה ישראלית חד-צדדית תוביל, אפשר לומר בוודאות, להשתלטות החמאס. זה קרה בתוניסיה, זה קרה במצרים, ואין סיבה לאשליה שזה לא יקרה גם בגדה המערבית. ולכן, לצד ההפרדה המדינית יש להשאיר את השליטה הביטחונית. לא שליטה במתכונת הנוכחית (הקרויה "כיבוש"), אלא נוכחות שנועדה רק לצורכי ביטחון, ובכלל זה נוכחות בבקעת הירדן. עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר, אמר השבוע דברים בכיוון הזה.

הדרך השלישית אינה פשוטה. היא מעוררת הרבה שאלות. אבל זו מתכונת שגם משחררת את ישראל מהסכנה הדו-לאומית או סכנת האפרטהייד, מצד אחד, וגם יש לה לגיטימציה בינלאומית, שישראל אינה יכולה לוותר עליה.

הדברים הללו הם רק קצה המזלג. תגובה לשאלות החשובות והנוקבות שהציג אליצור. שאלות שהמרכז-שמאל אינו רשאי להתחמק מהן. אינני מוסמך לענות בשמו של המרכז. בוודאי לא בשמו של השמאל. ולכן, הדברים הללו הם רק הזמנה לדיון. ההמשך, נקווה, יגיע.

 

פייגלין מצטרף לזועבי

אפשר לומר הרבה דברים נגד אהוד אולמרט. בעוונותיי, כתבתי כמה מהם בטור הזה בשנה האחרונה. אולמרט לא רווה מהם נחת. אבל יש דבר אחד שאי אפשר לומר על אולמרט: שהוא יצא למלחמת לבנון השנייה בגלל סיבות פוליטיות. 

הטענה מוכרת. כל מה שתעשה ישראל כדי להגן על עצמה, מול גלי הטרור, יהיה מבחינת השמאל הרדיקלי "תגובה פוליטית לצרכים פנימיים". זה בדיוק מה שאמרו אחדים מראשי המחאה לאחר מתקפת הטרור בגבול מצרים, שגבתה חיי אדם. הם טענו שראש הממשלה עומד לנצל את הפעולה כדי לחרחר מלחמה וכדי לחסל את המחאה. עברו ימים בודדים והפנטזיות של הדוברים ההזויים התנפצו. נתניהו, נאמן לדרכו, עשה הכל כדי להימנע מהסלמה. 

אבל רדיקלים, מימין כמו משמאל, הם רדיקלים. הם תמיד שרויים באפלה של מזימות ותככים. כך שאין שום הפתעה באמירה של משה פייגלין, השבוע, שאולמרט הקריב 120 ישראלים, במלחמת לבנון, מסיבות פוליטיות. זו אמירה מעוררת בחילה.  

לרגע היה נדמה שפייגלין הופך למרוסן משהו. בכל זאת, האיש הוא מועמד לכנסת מטעם מפלגת השלטון. לא מטעם בל"ד או כהנא. אלא שהאיש, מתברר, נאמן לדרכו ההזויה. אף נציג של השמאל ההזוי, מהצד היהודי, לא ייכנס ככל הנראה לכנסת. למעט מרב מיכאלי, שעוד נחזור אליה. אבל לימין ההזוי, מתברר, תהיה נציגות מפחידה. חנין זועבי לא תישאר לבד בהפצת עלילות. פייגלין קופץ על העגלה שלה.

 

בנט נגד שוויון בנטל

הפוליטיקה מזמנת לנו עוד זיווגים מופלאים. לא רק זועבי ופייגלין, אלא גם מרב מיכאלי ונפתלי בנט, המשיח החדש של הימין, מתגייס למען אי-גיוס חרדים. ימין מוזר משהו. "אנחנו נהיה שותף שילחם למען לימוד תורה במדינת ישראל ונילחם נגד חוקים שכופים על שירות". ומיכאלי באותו כיוון: "אני לא בעד גיוס חרדים לצבא. הפוליטיקה הישראלית נותנת לרבנים כוח בזה שאנחנו ממשיכים להתעקש על גיוס. יש עוול היסטורי ואין ספק בזה, אך הוא כבר נעשה". היגיון מוזר משהו. אולי גם נפסיק את המאבק למען שוויון בכלל, משום שזה מעניק הרבה כוח למתנגדי השוויון. מיכאלי קצת יותר חכמה מההבל שהוציאה מהפה. כך שצריך לדייק. זה לא שמיכאלי נגד גיוס חרדים. היא נגד שירות בצבא הכיבוש בכלל. אין שום חדש בעמדה שלה. היא נאמנה לדרכה.

בנט, להבדיל ממיכאלי, איננו נטע זר בימין. הוא בשר מבשרו של הימין הלאומי, הציוני. בדיוק כמו שהרב עובדיה יוסף ביצע פניית פרסה מדרכם של רבני וחכמי ספרד, כך מבצע עכשיו בנט פניית פרסה מדרכם של רוב רבני הציונות הדתית.

במובן הזה בנט מתחבר לנתניהו כמו כפפה ליד, ושניהם מתאימים לרב יוסף. זו הקואליציה שכבר שולטת בנו. זו הקואליציה שתמשיך לשלוט בנו. מה לנו כי נבוא בטענות לרוב הציבור, שתומך בשוויון בנטל. הרי רוב הציבור עומד להצביע לנתניהו-בנט-יוסף, שמתנגדים לעמדת רוב הציבור. 

 


קודם כל הרבנים

בעיתון "הארץ" מתפרסמים בימים אלה מאמרים בעד מפלגות שונות. יום אחד זה מאמר בעד בל"ד, ויום אחד, מטעמי איזון, בעד חנין זועבי. פרופסור שלמה אבינרי (איש הימין קיצוני במושגי "הארץ") חרג מהשורה, ופרסם מאמר בזכות מפלגת העבודה. הוא זכה לתגובה מהירה של פרופסור  אורית קידר מהאוניברסיטה העברית ושל רם כהן, איש חינוך. השניים קראו לתמוך במרצ או ברק"ח.  

כהן זומן לשיחה. משום שמדובר במנהל בית ספר עירוני. הוא אינו אמור לעסוק בפוליטיקה, ויש איום שיודח מתפקידו. יש לי מחלוקות קשות עם אותו כהן, והדברים פורסמו לפני שנים בטור הזה. אבל אוי לו ואבוי לו למשרד החינוך, או לעיריית תל-אביב, אם יעזו לגעת באותו כהן. 

כללי המנהל התקין אוסרים על בעלי תפקידים לעסוק בפוליטיקה. גם העובדה שכהן הוא "עבריין סדרתי" היא בעלת משמעות. ולמרות זאת, אסור לגעת בו. הסיבה היא מאוד פשוטה. יש עוד מקבלי משכורות מתקציב המדינה שעושים בדיוק את אותו דבר. הרי רק לפני שנתיים חתמו שלושים ותשעה רבני ערים על קריאה האוסרת על השכרת בתים לערבים. ויש רבני יישובים שתומכים בסירוב, שמביעים תמיכה פומבית במפלגה כזאת או אחרת - והם מקבלים שכר מהמדינה. מה עשה היועץ המשפטי עם הכללים? הוא גמגם משהו, ובזאת נגמר הסיפור. לרבנים שלום. מדוע שרב היישוב אלון מורה, אליקים לבנון, שקרא לסירוב פקודה, ימשיך לקבל שכר מהמדינה, אבל כהן יודח מתפקידו?

כך שאם מישהו רוצה להתחיל לעשות סדר - שיתחיל עם הרבנים. דווקא משום שהם קרובים לשלטון ולקואליציה. רק אז תהיה לגיטימציה לבוא בטענות לאחרים, מהצד השני של המפה. אם לרבנים מהימין מותר לצפצף על כל נורמה אפשרית, ולצאת בלא כלום, אז לאף אחד אין רשות לבוא בטענות לאחרים.  

 

צביעות, פוליטיקה ותקשורת

יש מי שדורש שגאולה אבן לא תגיש את שידור המהדורה המרכזית בערוץ הראשון בליל הבחירות, משום שהיא בת זוג של השר גדעון סער. יש חשש, כך טוענים, שהמשדר לא יהיה אובייקטיבי. שהרי בן-זוגה הוא איש ליכוד. האם הדרישה צודקת?

ראשית, למשדר בחירות אין שום השפעה על הבוחר. לעשרות משדרי חדשות וסאטירה יש השפעה שהיא בערך פי אלף יותר רצינית. אם מישהו רוצה לצמצם השפעה פוליטית, הוא צריך לעשות את זה במשדרים שיש להם השפעה כלשהי לפני הבחירות. לא בליל הבחירות.

שנית, אין כמעט מגיש חדשות בתקשורת הציבורית, ברדיו ובטלוויזיה, שאין לו אג'נדה פוליטית, שבדרך כלל הוא גם לא מנסה להסתיר אותה. פוטנציאל ההשפעה של הדעתנים-מגישים הללו, לפי קריטריון אבן, הוא בערך פי מיליון. אז מה עושים? סוגרים להם את הפה?

שלישית, יש עוד בני ו/או בנות זוג עם פוליטיקאים. לפעמים מדובר בזוגיות סמויה. וכי נתחיל להפעיל חוקרים פרטיים כדי לדעת על זיווגים כאלה, עם פוטנציאל השפעה? ויש גם בלתי סמויים. כמו ליאור שליין, בן זוגה של מירב מיכאלי. ההשפעה שלו, בתוכנית סאטירה, גדולה הרבה יותר מאיזו הרמת גבה, אם בכלל, של גאולה אבן. אז אולי גם אותו נפסול?

רביעית, היו לנו תוכניות אקטואליה בהנחיית עיתונאים שניהלו רומן גלוי עם הפוליטיקה. למשל מאיה בנגל, לשעבר מ"מעריב", שהייתה דוברת "יוזמת ז'נבה", עברה משם להנחיית "ערב חדש", ולאחרונה חזרה לפעילות במרצ. האם מישהו דרש לסלק אותה?

חמישית, די עם הצביעות. רוב ניכר מאנשי התקשורת הם אנשי שמאל שמזוהים בכל לבם ונפשם עם השמאל. ופתאום כל חסידי האתיקה חוששים מאחת, גאולה אבן, שבניגוד לכל האחרים לא השפריצה את הדעות הפוליטיות שלה ואין לנו עליהן מושג ירוק. היא הבעיה? ובכלל, ממתי זוגיות הופכת את האישה, דווקא אותה, למי שמאמצת את דעת הגבר? וכי אנחנו חיים בעידן שבו בן הזוג קובע את העמדה הפוליטית המשותפת?

ושישית, לא ברור מדוע הדרישה מופנית דווקא לבת הזוג. אם כבר דורשים משהו, אז אולי כדאי להפנות את הדרישה לבן הזוג? מדוע שהאישה, תמיד האישה, צריכה לשלם את המחיר על הזוגיות? הדרישה היא אבסורדית מלכתחילה. אין בה כלום חוץ מצביעות וצדקנות. והכלום הזה רק גדל כשהדרישה היא מאבן ולא מסער.

דף הפייסבוק של בן-דרור ימיני - עדכונים ועוד

 

תגובות

עד כה: 266 תגובות ב-89 דיונים

הוספת תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר

אין לפרסם באתר nrg תגובות המפירות הוראות כל דין ובכלל זה תגובות גזעניות, תגובות המוציאות לשון הרע, תגובות בעלות אופי מיני, תגובות המעודדות לביצוע הסתה, תגובות הפוגעות בפרטיות, תגובות הפוגעות ברגשות הציבור ותגובות המפירות זכויות קניין רוחני. למען הסר ספק, הנושא באחריות הבלעדית לתוכן התגובה המפורסמת הוא כותב התגובה, ואתר nrg שומר לעצמו את הזכות שלא לפרסם את התגובה ו/או חלקה ו/או למחוק תגובות שפורסמו וכן למסור את פרטי כותב התגובה בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי של האתר

סגור
מעדכן תגובות...
1 2 3  
עד כה: 266 תגובות ב-89 דיונים

כתוב מייל לבן-דרור בן-דרור ימיני

נולד בערב ליל הסדר, ולכן שמו בן-דרור. עיתונאי ומשפטן. פרסם את הספר "אגרוף פוליטי" והיה עורך העיתון הלוחמני "הפטיש" 
 
מאמרים של בן-דרור ימיני מהעבר, וכן מאמרים מתורגמים לאנגלית ולשפות נוספות ניתן למצוא בלחיצה על הקישור כאן.