X
בן-דרור ימיני

ביבי נגד נתניהו.

18/01/13   |   217 תגובות

ביבי הפוליטיקאי הקטן הוא האויב של נתניהו המדינאי * הביקורת המוגזמת והמופרכת של השמאל נגד נתניהו רק חיזקה אותו * ג'פרי גולדברג, שפרסם ביקורת קטלנית על נתניהו, בשליחות אובמה, איננו עוד איש שמאל ואיננו שליח של ציפי לבני. כדאי לקחת אותו ברצינות


מדובר בשניים. לא אחד. הראשון הוא בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. אדם עם אינטליגנציה גבוהה, בעל תחושת שליחות, שכנוע עצמי, ולא רק עצמי, שמוביל את ישראל גם להישגים משמעותיים. השני הוא ביבי. עסקן פוליטי קטן, שמוכר את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל לרעת קבוצות לחץ פוליטיות, אדם שמבטיח דבר אחד ומקיים את הדבר ההפוך, וכמעט כל פליטי לשכתו וסביבתו מספרים על התנהלות לקויה. בלשון המעטה. וזה נמשך. מצד אחד, נתניהו שהצליח לגייס עולם ומלואו נגד הגרעין האיראני, ומצד שני, ביבי ששבוי של קבוצות לחץ קיצוניות, שהורס כל הישג עם מדיניות קטנונית מול הפלסטינים, ומעדיף את האינטרס המפלגתי והאישי על הלאומי.  

במדינה נורמלית, ביבי היה מצליח להפיל את נתניהו. זה לא בגלל אבי דיסקין או מאיר דגן, ואפילו לא נתן אשל. זה בגלל הסך הכל המצטבר שיוצר תמונה בעייתית. כאשר יש כל כך הרבה עדויות מרשיעות, לא רק על ידי יריבים, אלא על ידי כאלה היו אמורים להיות ידידים ומקורבים וחברים לדרך, אין צורך בהוכחה ברמה הפלילית כדי להבין שמשהו שם לא מתפקד. שאי אפשר להמשיך ככה. שיש צורך בהתנהלות אחרת.


ביקורת מופרכת

אלא שההיזון החוזר והנדרש בין ביקורת לבין פגיעה במעמד - לא קורה. נתניהו, כך נדמה, רק מתחזק. או בעיקר מתחזק. כדי להבין למה זה קורה צריך להביט בביקורת עליו. לפעמים היא הופכת לנכס. יריביו של נתניהו, וזה כולל גם את המחנה השפוי, של העבודה וקדימה, הטיחו בקואליציה שהוא עומד בראשה אינספור כתבי אישום. הייתה ביקורת עניינית ונוקבת, שהייתה יכולה לפגוע בו. אלא שהביקורת המוצדקת נקברה מול שנאה יוקדת בתוספת מכובדת של שקרים והבלים. כבר שנים הם משגרים איומים על "פגיעה בדמוקרטיה", "פגיעה בחופש הביטוי", ושאר ירקות. אין עוד מדינה בעולם שבה המילים "פשיזם", "מקרתיזם", "סוף הדמוקרטיה" נכתבו כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות. וככל שהמילים הללו מושמעות יותר, הן רק מוכיחות שישראל היא דמוקרטיה תוססת, שבה לכל אוויל מותר להפיץ שקרים והבלים. תעשיית התרבות נשלטת, כמעט לחלוטין, על ידי גורמים שהם לעתים ביקורתיים, לעתים עוינים. לפעמים נגד הממשלה, העומד בראשה והמדיניות שהוא מוביל, וזה בסדר, אבל לפעמים זו לא ביקורת, אלא עוינות לישראל, וזה קצת פחות בסדר. אלה אינם סימני היכר של דיקטטורה. אלה סימני היכר של דמוקרטיה, שלפעמים הופכת לקצת מופקרת, עד כדי הסתחררות עצמית של האליטות. 


הפשיזם שלא היה 

הקואליציה של נתניהו ראויה לביקורת. גם הצעות חוק רבות שעלו בקואליציה הנוכחית, היו מיותרות ומוגזמות. היו בערך עשרים הצעות כאלה. רובן לא הגיעו אפילו לסף קריאה ראשונה. חמש הגיעו. ומתוך אלה שעברו – היו אחת או שתיים מיותרות ומביכות. התהליך היה דמוקרטי לחלוטין. לא פשיזם ולא סוף הדמוקרטיה. אבל האליטות מאבדות את הצפון, את המצפן, ובעיקר את השכל הישר. העדר מרוכז תחת עיתון אחד שאין בו כמעט יום ללא צווחנות על פשיזם או סוף הדמוקרטיה, עם קריאות לפעולה מעשית, על ידי הצבעה לאחת מהמפלגות הערביות או האנטי-ציוניות. והמפלגות הללו, שאישים בהן קרובים אידיאולוגית לחמאס, הן הביטוי לדמוקרטיה. וכך, במקום הצגת אלטרנטיבה רצינית וציונית לביבי, המחנה הכאילו חושב מציב בעיקר את חנין זועבי. אין גבול להבלים מתוצרת אלה שחושבים שהם אנשים חושבים. 

 וכאשר זו ה"ביקורת", הרי שלסחורה לא היה שום ביקוש בתוככי ישראל. הם אכן פגעו בישראל, כי לשקרים יש ביקוש אדיר בשווקי דעת הקהל בעולם. אבל הם לא העבירו אדם אחד מתמיכה בימין לתמיכה בשמאל. ועם ביקורת כל כך אווילית, מלאכתו של נתניהו, לא בדיוק צדיק, נעשית בידי אווילים ורשעים. ככל שהביקורת שלהם מקצינה, והיא מקצינה, מצבו רק משתפר. משום שעם ביקורת כזאת אין מנוס אלא מלהתייצב לצד נתניהו.


מתנה ושמה אולמרט

הסיפור הזה חוזר עצמו עכשיו. בדיוק אותו תסריט. עשרה ימים לפני הבחירות, והדבר הטוב ביותר שקורה לנתניהו הוא אהוד אולמרט. פתאום הוויכוח הפך להיות בין השניים. אולמרט מאשים את נתניהו שהוא לקח יותר מדיי ברצינות את האיום האיראני. וואוו. חדשה מרעישה. ומשום שהוא לקח את האיום הזה כל כך ברצינות, הוא הוציא הון עתק, אחד עשר מיליארד, על התקיפה שאולי לא תהיה, ואולי כן תהיה. פקידי האוצר מיהרו להכחיש את המספר שבו נקב אולמרט. אבל לא היה צורך לחכות להם כדי להבין שזה לא המסר. זה השליח. הטפה של אולמרט בענייני כספים והוצאות היא בעיקר סאטירה. המרכז הוא המקום החשוב ביותר בפוליטיקה הישראלית, שמאבד את עצמו לדעת, ושלא לדעת. אולמרט, יותר מכל אדם אחר, הוא סמן הדרך לשקיעתו של המרכז. ואם אולמרט הוא היריב שלפתע מוצב נגד נתניהו, אז ביבי יכול להיות שקט. 

יחימוביץ', לפיד ולבני אמרו הרבה מאוד דברי טעם. אבל הם נגררו. הם נבלעו. יחימוביץ' ברחה לנושא החברתי, שמשום מה נעלם, והיא נותרה שם לבד. לבני אומרת את הדברים הנכונים ביותר על הסכנות שעומדות מול ישראל בהקשר של המשך קיומנו כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית, אבל היא סובלת מתסמונת ה"אבו-מאזניזם", כפי שהגדיר אורי הייטנר. היא לא מבהירה מה התוכנית שלה, אם אבו-מאזן יענה לה כפי שהוא ענה לאולמרט. הרי היא עצמה לא מקבלת אפילו את יוזמת אולמרט. לפיד ידע להשתפר לאורך הקמפיין. הוא לא פוסל קואליציה עם נתניהו, משום שהאלטרנטיבה מסוכנת לישראל. הוא מגלה בגרות ואחריות. גם כך, שלישיית המרכז הצליחה להיאבק בעיקר נגד עצמה. נתניהו יצא מורווח. 

 

אחריו המבול

אבל ההצלחה הפוליטית של נתניהו אינה יכולה להסתיר את העובדה שעוד קדנציה אחת של קואליציה ימנית-חרדית, וישראל צועדת במסלול בטוח להתרסקות. פחות עובדים. יותר משתמטים. מעמד ביניים שמצטמק. מנגנוני רבנות, גיור ובתי דין רבניים שיוצרים מיאוס בקרב יותר ויותר ישראלים. השוויון בנטל רוסק לחלוטין. כך גם בתחום החינוך. הגידול במספר המצטרפים לחינוך החרדי איננו פועל יוצא של גידול דמוגרפי. הוא פועל יוצא של גידול תקציבי. הממשלה הכאילו לאומית יצרה מערכת הזרמות והעברות שגורמת לזרם החרדי להתנפח. ביב יודע שבעוד שנים לא רבות יהיה רוב של לא מתגייסים בגיל הגיוס. אבל זה לא מעניין אותו. אחריו המבול. 

 

גולדברג, אובמה והקרן החדשה

כדי להבין היכן אנחנו מצויים בתחום המדיני צריך לקרוא את המאמר של ג'פרי גולדברג, שפורסם השבוע ב"בלומברג". אנחנו רגילים לביקורות מהסוג הזה. אלא שאת הביקורת הזאת צריך לקחת קצת יותר ברצינות. גולדברג, מקורב לאובמה, איננו פיטר ביינרט, חביב השמאל והקרן החדשה. גולדברג עשוי מזן אחר. כהשתפתח ויכוח, גם בארה"ב, בנושא הקרן, גולדברג היה במצליפים. משום שהוא ידיד אמת של ישראל. הוא אינו מאלה שקונים את הרטוריקה האנטי-ישראלית, גם כשהיא מתחזה ל"ביקורת מתוך דאגה". 

כך שיסלח לי השר ארדן, אבל אי אפשר לפטור את גולדברג ב"ידוע שהוא שמאלני". זה לא ברור אם הוא "שמאלני". זה ברור שהוא אוהב ישראל אמיתי. והדברים שהוא פרסם השבוע הם החמורים ביותר שפורסמו מאז נכנס אובמה לבית הלבן. קל מאוד להפוך את אובמה לאויב. גם זו אופנה מתוצרת לשכת ראש הממשלה. אופנה מזיקה. אובמה עשה טעויות. הפייסנות שלו לעולם הערבי התנפצה לרסיסים. הביקורת נגדו מוצדקת. אבל הדאגה שלו לביטחון ישראל, שהבאה לידי ביטוי בסיוע ובשיתוף פעולה צבאי, הגדולים מאי פעם, הם הוכחה שאובמה איננו אויב. הוא ידיד. והדברים שאמר לגולדברג, על כך שנתניהו מוביל את ישראל לתבוסה - נאמרו מתוך ייאוש. זה לא רק אובמה. גם קלינטון ובוש חושבים על הרחבת ההתנחלויות בדיוק מה שאובמה חושב. כך גם כל מנהיגי אירופה, ובכלל זה אלה שנחשבים לידידי ישראל. אבל יש ישראלים שנוח להם להפוך כל ביקורת על מפעל ההתנחלויות להסתה נגד ישראל. וכך גם אובמה הפך לאויב. אויב קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שהוא מספק לישראל אמצעים להגנתה, יותר מכל נשיא שקדם לו.

איראן, כותב גולדברג, בשם אובמה מן הסתם, היא אויב לטווח קצר. השלטון הנוכחי בישראל, לעומת זאת, הוא אויב עצמי לטווח ארוך. מעולם לא נאמר על ידי הבית הלבן שהשלטון הישראלי הוא איום קיומי. הנה, עכשיו זה נאמר. ביבי יוצר פרובוקציות שמרתיחות כל מנהיג שפוי במערב. מבחינתם, מה שעושים לו פרחחי "תג מחיר" זה בדיוק מה שעושה ביבי לידידיו מהמערב. הוא הכריז על בניית 3,000 דירות ב-E1, כנקמה נגד אבו-מאזן. במקום שינצל את נאום ההסתה של אבו-מאזן באו"ם, הבהיר נתניהו שהבעיה היא ביבי. לא אבו-מאזן. ולאחר שגם נזק אדיר לישראל, מתברר שהבנייה מעוכבת. אם זו אינה אווילות מדינית, לא ברור מהי.  

אובמה מבהיר שאם ישראל לא תנתק את עצמה משליטה בחיי הפלסטינים - היא תיחשב בסופו של דבר למדינת אפרטהייד. הטענה הישראלית נגד עלילת האפרטהייד יכולה לנצח רק כל עוד זו ישראל שמציעה שלום והפלסטינים מסרבים. אבל כאשר הקולות בקואליציה של ביבי מדברים על סיפוח, וכאשר ביבי נגרר לקיפאון מדיני, יחד עם התרחבות בשטח - הוא מוביל את ישראל בדיוק לאותו מקום שאויביה רוצים לגרור אותה. אז אפשר לטעון שאובמה מושפע מקולות אנטי-ישראלים. מעניין, בענייני סיוע לישראל הוא לא שמע להם. אבל ביקורת לא מסוגלים לקבל ממנו.

לנתניהו יש את היכולת להיחלץ מאחיזת החנק של ביבי. הוא אינו נדרש לשום ויתור שהוא אינו מוכן לו. הוא נדרש רק, ואך ורק, להתנהלות קצת יותר רצינית. בשביל מה, לעזאזל, לתמוך ברומני מול אובמה? בשביל מה לנקוט ב"תג מחיר", כשבסופו של דבר אפילו בנייה לא הייתה. בשביל מה לרמוס את השוויון בנטל כשהיו אופציות אחרות? בשביל מה לטפח את החינוך החרדי שהתעצמותו מאיימת על המשק הישראלי כולו?

מצב הרוח העגום של אובמה בנוגע לביבי הוא אחד מציוני הדרך המאיימים ביותר של העידן הנוכחי. ביבי ממשיך לנצח את נתניהו. ישראל משלמת את המחיר.

 

 

תגובות

עד כה: 217 תגובות ב-109 דיונים

הוספת תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר

אין לפרסם באתר nrg תגובות המפירות הוראות כל דין ובכלל זה תגובות גזעניות, תגובות המוציאות לשון הרע, תגובות בעלות אופי מיני, תגובות המעודדות לביצוע הסתה, תגובות הפוגעות בפרטיות, תגובות הפוגעות ברגשות הציבור ותגובות המפירות זכויות קניין רוחני. למען הסר ספק, הנושא באחריות הבלעדית לתוכן התגובה המפורסמת הוא כותב התגובה, ואתר nrg שומר לעצמו את הזכות שלא לפרסם את התגובה ו/או חלקה ו/או למחוק תגובות שפורסמו וכן למסור את פרטי כותב התגובה בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי של האתר

סגור
מעדכן תגובות...
1 2 3  
עד כה: 217 תגובות ב-109 דיונים

כתוב מייל לבן-דרור בן-דרור ימיני

נולד בערב ליל הסדר, ולכן שמו בן-דרור. עיתונאי ומשפטן. פרסם את הספר "אגרוף פוליטי" והיה עורך העיתון הלוחמני "הפטיש" 
 
מאמרים של בן-דרור ימיני מהעבר, וכן מאמרים מתורגמים לאנגלית ולשפות נוספות ניתן למצוא בלחיצה על הקישור כאן.

  • תגובות אחרונות