בן-דרור ימיני

מ-ה-פ-ך

25/01/13   |   231 תגובות
 

למרות חלוקת המנדטים, גוש המרכז-שמאל קיבל יותר קולות, ולמעלה מרבע מיליון איש עברו מגוש לגוש * כך התנפצה אגדת הפשיזם שהתנחלה בתקשורת העולמית בעקבות "הארץ" * מדוע ישמחו ראשי ש"ס לחתום על תוכנית "יש עתיד" לשוויון בנטל? * הערה אישית על הכנסת

 

נתחיל עם עובדות. קשה לדבר על גושים. הערבים אינם חלק מהמחנה הציוני, ויש זהות משותפת, למען ישראל יהודית ודמוקרטית, שמתחילה באמצע מרצ ומסתיימת באמצע הליכוד, והזהות הזאת כוללת הסכמה לפשרה מדינית כואבת ו/או היפרדות מרוב  השטחים.

ואם בכל זאת מתעקשים על גושים, אז צריך להביט במספרים (ולא במנדטים) לפי תוצאות האמת כדי להבין שגוש המרכז-שמאל ניצח בגדול. מדובר במהפך. לא פחות. מחנה השמאל-מרכז זכה ב-1,890,986  קולות. המחנה הימני-חרדי, לעומת זאת, זכה ב-1,853,292 קולות. הפרש של 37,964 קולות. הספירה הזאת כוללת את המפלגות שעברו את סף ה-20,000 מצביעים (לפחות באחת משתי מערכות הבחירות), וזה כולל את "עצמה לישראל", "עם שלם", "עלה ירוק", "כח להשפיע" (הרב אמנון יצחק), ו"ארץ חדשה" (יניב אלדד). כלומר, יש פער בין ההצבעה בפועל לבין חלוקת המנדטים, בגלל מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, חלוקת קולות לפי תחשיב "באדר-עופר" וענייני עודפים.

בבחירות הקודמות, לשם השוואה, קיבל הגוש הימני-חרדי 1,770,916 קולות, לעומת 1,543,235 קולות לגוש המרכז-שמאל. כלומר, הפרש של 227,681 לטובת גוש הימין. הפער הזה נמחק. וביחד עם היתרון של גוש המרכז-שמאל, מדובר בשינוי כיוון של 265,645 קולות. כך שבלי קשר לחלוקת המנדטים,  אם לא היה ברור שמדובר במהפך - המספרים מוכיחים שזה בדיוק הסיפור. מהפך.

 

השבט הלבן?

עכשיו צריך לחזור רגע לכמה דברים שהפכו לקונצנזוס. כמו, למשל, ש"הדמוגרפיה פועלת לרעת גוש השמאל-מרכז". הכוונה היא בעיקר למזרחים או מה שעדיין קרוי לפעמים "ישראל השנייה", שנחשבים לגוש החשוך. הם מתרבים, ולדידם של חלק מהעוסקים בעניין, ההצבעה שלהם סטטית, והם מצביעים באופן אוטומטי כמעט לגוש הימני-חרדי. בפועל, המציאות הפוכה. דווקא בני "השבט הלבן", ככל שיש כזה, נותרו בדיוק באותו מקום. ההצבעה שלהם הייתה ונותרה בתוך גוש המרכז-שמאל. לעומת זאת, רבע מיליון המצביעים, שעשו את השינוי, הם בני השבט הישראלי. הם היו בגוש הימני-חרדי. הם עברו למרכז. בגוש יישובי עוטף עזה, למשל, הייתה ירידה דרמטית לימין ועלייה למפלגות המרכז. כך ששום "שבט לבן" לא ניצח. מספיק עם ההבל הזה. השבט הישראלי, לעומת זאת, מגלה גמישות.

בעבר עסק הטור הזה בפער בין נטיות הציבור בענייני שוויון בנטל, נכונות לפשרות ושינוי השיטה, לבין תוצאות הבחירות. הרושם היה שהציבור רוצה דבר אחד, אך מצביע למשהו הפוך. בבחירות האחרונות הפער הזה הצטמצם, וכמעט נעלם.    

 

פנטזיה על פשיזם

יום הבחירות, שעת צהריים, שוק הכרמל. הלב הפועם של תל-אביב. המוני ישראלים מנצלים את מזג האוויר האביבי כדי לשוטט בשווקים. השוק עצמו מתחיל להיראות, אט-אט, כמו שוק מחנה יהודה. עם פינות חמד ומסעדות. השינוי הגדול שרון חולדאי מתכנן ייקח עוד שנים, אבל משהו חיובי כבר קורה. פלאפל, דים-סם, ברוקסטות וקפה משובח דרים ביחד. בכניסה לשוק היה דוכן גדול של מרצ. קצת קטן יותר היה הדוכן של מפלגת העבודה. בצמוד לדוכן מרצ יצרו הברסלבים מעגל מתופפים ותוקעי שופרות, ויחד עם הדוכנים הצמודים זו הייתה אווירת קרנבל. שני צעירים ממפלגת העבודה נכנסו פנימה לשוק, למה שהיה אמור להיות הקסבה של הימין החרדי-לאומני, עם סיסמאות קרב על שינוי, עשירים, עניים ושוויון.

עכשיו, בואו נחזור במנהרת הזמן. בחירות 1981, או בחירות 1984, ואפילו חלק ממערכות הבחירות של העשור הקודם. האם "כניסה" כזאת הייתה אפשרית? חלום באספמיא. ביום שלישי התמונה הייתה שונה. הצעירים מהשמאל לא זכו אפילו לקריאה עוינת אחת. משהו קרה לציבור הישראלי. התבגרות. האלימות היחידה נותרה בזירת הטוקבקים, או נחלת מיעוט קטן בשולי הימין, שאלה שהיו אמורים להיות נציגיו - לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה.

במילים אחרות, בניגוד לרושם שיצרו חוגי שמאל רדיקלי מתוצרת עיתון "הארץ", שמפיצים את דיבת ישראל רעה ברחבי העולם, זה לא רק שישראל חפה מכל הליכה לכיוון הפשיסטי, אלא שהכיוון הפוך. הרבה יותר מתינות, סבלנות וסובלנות. גם כשהימין התחזק - זה לא היה סימן לשום פשיזם. משום שאין צורך להיות תומך ימין כדי לדעת ש-90% מעמדות הימין, ואפילו רוב יוזמות החקיקה שגרמו לצווחות היסטריות, הן חלק מהשיח הדמוקרטי. אלה רק, או בעיקר, הקמפיינים של השמאל הרדיקלי, שקולם רב להם בחלק מכלי התקשורת. הם אלה שטיפחו את העלילה על הדיקטטורה הפשיסטית שאורבת לפתחנו. גם העלילה הזו התנפצה כבר בצהרי יום הבחירות. וזו בהחלט סיבה למסיבה.

 

מפלת העיתונאים

רוב הפרשנים הבולטים בעולם ידעו מראש שישראל צועדת לקראת התחזקות הימין הקיצוני. דייוויד רמניק, עורך הניו-יורקר, הסביר את זה על עמודים רבים. לדידם של רבים מהפרשנים והחוזים וההוזים, הפשיזם עומד לנצח. אין אופציה אחרת. הם כמובן יצאו מגוחכים. זה לא רק שניצחון הימין הוא לא בהכרח ניצחון הפשיזם. זה מה שקורה שהמקור הבלעדי של רוב העיתונאים הללו הוא עיתון אחד ויחיד בישראל, שיש לו מהדורה באנגלית, שמפיץ ומציף את העלילה על הפשיזם. אצל אחד מהבולטים שם הייתה אפילו אכזבה. מתברר שהוא לא רק ציפה לניצחון של הימין הקיצוני. הוא ממש קיווה. אל דאגה. הוא כבר יהפוך את לפיד ואת מצביעיו לא רק ל"כלום", אלא גם לפשיסטים.  

לאלה שמעוניינים, כדאי לקרוא סקירה קצרה וממצה בעניין של העיתונאי והבלוגר תום גרוס, שחושף את אווילותם וקטנותם של העיתונאים הללו.

 

 

שיח מדיני חדש

מאשימים את שלי יחימוביץ' שהיא לא הבליטה את הנושא המדיני. אלה הבלים. לפיד לא אמר יותר מיחימוביץ'. זה לא הפריע לו. אחד מעיתונאי השמאל, כפי שהזכרנו, כבר התחיל במלאכה וכינה את לפיד "כלום". בוודאי. כל מי שאינו מדקלם מראש שישראל אשמה בפשעים ללא הפסקה נגד האנושות הוא "כלום".

לפיד הוא יונה. ספק אם יש הבדל של פסיק בינו לבין ציפי לבני או יחימוביץ'. בדיוק כמו שתיהן, גם הוא יונה ציונית. בהצגת המצע המדיני שלו ב-30.10.12, באריאל, דווקא שם, הוא הבהיר ש"אסור לנו לחזור על הטעות ההיסטורית של השמאל הישראלי, שתמיד מודיע מראש על מה הוא מוכן לוותר וגורם לכך שהפלסטינים רק רוצים עוד ועוד". לפיד אינו חפץ ב"נישואין מאושרים", אלא ב"היפרדות הוגנת". הוא גם נגד חלוקת ירושלים ונגד זכות השיבה, אך בעד חלוקת הארץ, כדי להימנע מהאסון של מדינה דו-לאומית.

לפיד ואנשיו דיברו על שיח אזרחי חדש. ייתכן, מי יודע, שנזכה גם לשיח מדיני חדש.  

 

קואליציה מכוננת

יחימוביץ' לא הצליחה לקלוט, בינתיים, את גודל השינוי. בליל הבחירות היא המשיכה עם אותן סיסמאות על אופוזיציה לוחמת. גברתי היושבת ראש, נא להירגע. המחנה שאת שייכת אליו ניצח. אולי לא במנדטים, אבל בוודאי במצביעים. זה הזמן לסגנון שונה. צו השעה הוא קואליציה מכוננת, על משקל כנסת מכוננת, שתעמיד מתוכה ממשלת אחריות ממלכתית.

כדאי להזכיר נשכחות. החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947 קבעה ש"ה"האספה המכוננת של כל מדינה, היהודית והערבית, תתקין חוקה דמוקרטית למדינתה". הישות היהודית פעלה בהתאם. ואכן, בסיום מגילת העצמאות נכתב: "אנו קובעים, שהחל מרגע סיום המנדט... ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה, שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948, תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית". מועצת המדינה הזמנית אכן הקימה  ועדה לענייני חוקה בראשות ד"ר זרח ורהפטיג. אלא שגם אז היו מחלוקות פוליטיות, שהכשילו את כינון החוקה.

ספק אם אנחנו מצויים במצב שבו אפשר להפוך את הכנסת למכוננת, כדי להשלים את המלאכה. אבל נוצרה הזדמנות היסטורית לשינויים יסודיים. כך שיחימוביץ' יכולה להישאר בחוץ, ולדחוף את נתניהו לקואליציה ימנית. יש אופציה נוספת. להקים מעין קואליציה מכוננת, שתוביל לשינוי בנושאי יסוד עקרוניים כמו שוויון בנטל, שיטת הבחירות ומשילות, חינוך ולימודי ליבה.

נתניהו הוכיח שהוא מסוגל לבצע תרגילים. להבטיח דבר אחד ולעשות דבר הפוך. זה מה שהוא עשה למופז ולקדימה בתרגיל קואליציית האחדות קצרת המועד. זה לא אומר שצריך לוותר. הסיכוי להצלחה גדול עכשיו הרבה יותר. כך שהקואליציה שיכולה להתגבש לא תציע לפלסטינים את קווי 67' עם תיקונים. אבל קואליציה ממלכתית תוכל לבצע שינויים בחלק מהתחומים העיקריים. האם כדאי לוותר על ההזדמנות הזאת?

 

ש"ס בעד לפיד

איזה שינויים? מהו השוויון בנטל? איך מבטלים את העדפת החינוך החרדי? איך משנים את השיטה? יש חשש, ויותר מחשש, שאם לפיד יישאר לבד במערכה, נתניהו וחבר מרעיו יסובבו אותו על האצבע הקטנה. התוכנית של "יש עתיד" לשוויון בנטל, שנוסחה על ידי חה"כ החדש עפר שלח, הייתה יכולה להיות מצוינת במדינה מתוקנת. אלא שיש בה מלכוד. לפי שלב א' בתוכנית, תלמידי ישיבות מקבלים פטור של חמש שנים והם זכאים לצאת לעבודה. שאר השלבים נראים כהצעה ראויה. ובכן, הסכמת ש"ס מובטחת מראש. משום שהיא זקוקה רק לחמש השנים הללו. אחר כך, לפי הניסיון עם מפלגות מרכז, ספק אם "יש עתיד" תהיה בסביבה. למעשה, ככל שמדובר בשלב א', מצבם של המשתמטים רק משתפר. אלי ישי יתקשה למחוק את החיוך מעל השפתיים ברגע שבו ייחתם ההסכם.

אשר על כן, גם בנושא החינוך (לימודי ליבה) וגם בנושא השוויון בנטל, ליהודים כמו לערבים, המפתח חייב להיות לא רק העדפה למתגייסים ולמשרתים (כפי שמציעה התוכנית), אלא גם, ובעיקר, הפסקה מיידית - והדגש על מיידית - של כל הגמלאות והתקציבים וההעברות של כספים ותמיכות באלה שאינם מתגייסים, למעט גרעין קטן של עילויים. ואותו דבר בנוגע לבתי ספר: הפסקה מיידית של תקצוב מסלולי חינוך ללא לימודי ליבה מלאים.

אם הדברים הללו לא יקרו עכשיו, כל ההסכמים הקואליציוניים וכל ההכרזות החגיגיות של נתניהו וכל ההסכמות מתוצרת ש"ס לא יהיו שוות את קוביות הקרח שעליהן יתנוססו החתימו.

 

 

הערה אישית:

תגיד, אתה לא מצטער, שאלו אותי השבוע שוב ושוב. הרי היית יכול להיות חבר כנסת. לא, אינני מצטער. הכנסת היא מקום מכובד. רוב החברים בה עושים עבודה נפלאה, לפי אמונתם. בודדים מוציאים את דיבת הכנסת רעה. חבל שחברי כנסת מצוינים כמו דן מרידור, מיקי איתן, שלמה מולה, עינת וילף, יוחנן פלסנר, ויסלחו לי אחרים שלא ציינתי, לא יכהנו עוד. הם מייצגים איכות שתחסר. מתוך היכרות עם חלק מחברי הכנסת החדשים, הרי שלאחר תקופת התאקלמות, הם ייכנסו לנעליים הגדולות שהשאירו קודמיהם. בואו ניתן להם קצת ימי חסד.

לדידי, בשלב זה בחיים, במגוון העיסוקים שלי, בכתיבה, במחקר, בהרצאות - טוב לי במקום שבו אני נמצא. כך שאינני מצטער. אני רק מברך את אלה שהגיעו לשם. למענם ולמעננו.

  

לקבלת עדכונים על מאמרים חדשים ועוד, 
הצטרפו לדף הפייסבוק של בן-דרור ימיני

 

 

תגובות

עד כה: 231 תגובות ב-135 דיונים

הוספת תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי האתר

אין לפרסם באתר nrg תגובות המפירות הוראות כל דין ובכלל זה תגובות גזעניות, תגובות המוציאות לשון הרע, תגובות בעלות אופי מיני, תגובות המעודדות לביצוע הסתה, תגובות הפוגעות בפרטיות, תגובות הפוגעות ברגשות הציבור ותגובות המפירות זכויות קניין רוחני. למען הסר ספק, הנושא באחריות הבלעדית לתוכן התגובה המפורסמת הוא כותב התגובה, ואתר nrg שומר לעצמו את הזכות שלא לפרסם את התגובה ו/או חלקה ו/או למחוק תגובות שפורסמו וכן למסור את פרטי כותב התגובה בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי של האתר

סגור
מעדכן תגובות...
1 2 3 4  
עד כה: 231 תגובות ב-135 דיונים

כתוב מייל לבן-דרור בן-דרור ימיני

נולד בערב ליל הסדר, ולכן שמו בן-דרור. עיתונאי ומשפטן. פרסם את הספר "אגרוף פוליטי" והיה עורך העיתון הלוחמני "הפטיש" 
 
מאמרים של בן-דרור ימיני מהעבר, וכן מאמרים מתורגמים לאנגלית ולשפות נוספות ניתן למצוא בלחיצה על הקישור כאן.

  • תגובות אחרונות