 |
/images/archive/gallery/109/638.jpg דן מרגלית.
יוסי אלוני  |
|
|
|
|
|
|
| השמאל והערבים סבלו מקוצר רוח,
וקיבלו את שרון. אם זה יקרה שוב,
לא תהיה התנתקות וגם לא ניצחון
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יושב ראש יחד-מרצ, ד"ר יוסי ביילין, הזהיר כאן אתמול את שמעון פרס מלהעניק רשת ביטחון לממשלה. היא רעה מכל קודמותיה. אך מה לעשות בהחלטתה שלשום בערב?
צריך להודות, אפילו אם הישגו של אריאל שרון יסתכם בהחלטת-הצהרה בלבד - ויש חשש כבד כזה - היא עדיין אבן דרך חשובה בתנועה לעבר הסדר מדיני.
הדילמה מצויה בהתבטאותו של ביילין. מצד אחד, על האופוזיציה "לתמוך נקודתית בכל הצעה שתביא ממשלתו (של שרון - ד.מ.) ואשר תשחרר אותנו, אפילו חלקית, מהכיבוש". אך מצד אחר, "אופוזיציה אמיתית חייבת לפעול לקיצור כהונתה של הממשלה המכהנת".
אלה ואלה דברי אלוהים חיים, ומה מהם עדיף? הרי שרון לא יוכל לממש את ההתנתקות מעזה אם לא יהיה לו רוב בכנסת. הדחתו בהצבעת אי אמון, שעוסקת בנושא חשוב אחר, תנפץ את הסיכוי לראות בהתגשמות ההתנתקות.
לשרון היו לפחות שני הישגים מדיניים בזירה הבינלאומית, בה מצב ישראל עלול להתדרדר לשפל גורלי. דב וייסגלס חילץ בעבורו מקונדוליסה רייס את מכתביו של ג' ורג' בוש, שיישארו בעלי ערך רב אם יעלה בידי הנשיא הנוכחי להתגורר בבית הלבן בארבע השנים הבאות; והנכונות המצרית למעורבות פעילה ברצועת עזה עשויה להתגלות כמהלך אסטרטגי לקידום היציבות באזור.
האם חבילה מדינית כזאת צריכה לרדת לטמיון בלי לקבל הזדמנות למימוש, רק מפני שהממשלה לא החמיצה שום מוקש בדרך?
איש אינו מציע להעניק לשרון כרטיס אשראי פתוח. יש סבירות גבוהה כי ימוסס וישתהה ויירדם בשמירה, ושמא הוא פונה להתנתקות עם המיאון שהיה בלבו של יצחק שמיר בלכתו לוועידת מדריד? (אפילו כך היתה לה חשיבות כפי שעולה מספרו של איתן בנצור "הדרך לשלום עוברת במדריד" ). אך הוא ראוי להזדמנות רחבה מחמת הספק.
נכון שהסכם שלום כולל, מהסוג המוצע במיזם ז'נבה, עדיף, אך אין לו עדיין בני שיח בישראל ובפלשתין. בוודאי גם השלום הנדיב של אהוד ברק בקמפ-דייוויד, שנענה באינתיפאדה רצחנית מצדו של יאסר ערפאת (אפילו הטענה כי ברק היה חמוץ כלפי ערפאת החלה להיסדק. בספרו "חזית בלי עורף", כתב שלמה בן-עמי כי לאחר מפגש לבבי בין שני המנהיגים בכוכב יאיר, אחרי קמפ-דייוויד אך לפני האינתיפאדה, אמר לרעייתו רות: "ברק כל כך מעוניין בהסכם. . . שהוא גם משנה את אישיותו לשם כך" ).
אין ספק שיש מעלות בדרך לשלום. הסכם כולל נוסח ברק וביילין עדיף על מהלך חד-צדדי מהסוג של חיים רמון ואהוד אולמרט, ודרכם טובה מההתנתקות הזעירה של שרון מרצועת עזה, שאמנם נפרסה לאורך זמן, אך גם היא בעלת ערך. אך גבולות המדיניות הם מה שאפשר.
שוחרי השלום כבר חוו משגה היסטורי ב-2001. בהסתייגותם מהתנהלותו האישית של ברק ובזעמם על אירועי אוקטובר 2000, בהם נהרגו 13 אזרחים ערבים, הם מנעו ממנו את קולם בקלפי (אולי גם לרצונו של סרבן השלום ערפאת). השמאל והערבים שללו מישראל את ההזדמנות להמשיך במשא ומתן, ולחילופין, לממש את תוכנית הנסיגה החד-צדדית תוך הקמת גדר הפרדה, שברק תמך בה כרמון ודן מרידור, והבטיחה אם ייכשלו מאמציו בקמפ-דייוויד.
השמאל והערבים סבלו מקוצר רוח, וקיבלו את שרון. אם עכשיו יסבלו מקוצר רוח נוסף, לא תקבל גם תוכנית ההתנתקות מעזה הזדמנות. יותר מזה, שוחרי השלום יפסידו בקלפי. שרון יתפוס את מקומם כמניף דגל המתינות המדינית מול אביגדור ליברמן ואפי איתם, ופרס וביילין ייראו לא-לעניין, לא רלוונטיים במסע הבחירות.
לפיכך נהגו פרס ודליה איציק ורמון בתבונה ובאחריות בהובילם אתמול מהלך להימנע בכנסת בהצבעות האי-אמון. בעולם פוליטי אידיאלי ראוי היה להכריז על הפסקת אש פרלמנטרית לשישה חודשים כדי להניח לממשלה לממש את הנסיגה מעזה. רצוי שהעבודה תתייצב לכן מחוץ לקואליציה. אבל היכן עלה בידי פוליטיקאים לכבוש את יצרם לכהן בתפקידי שרים? אם ייכנסו לממשלה זה יהיה פחות טוב, אבל מובן, זמנית.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
