 |
/images/archive/gallery/111/401.jpg אמנון דנקנר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| מספר שופטים ומשפטנים ומספר לא קטן של עיתונאי-כיס מנהלים בימים האחרונים ציד מכשפות. הם הדביקו לדוח מזוז עובדות שלא היו ולא נבראו, התעלמו בעקשות משונה מעובדות הכלולות בו ועשו ליועץ רצח אופי. מטרתם ברורה: להגן על ארבל, וכל האמצעים כשרים. אבל זה לא יעזור: יותר מדי נזק נגרם לאמון הציבור בפרקליטות. הגיע הזמן לדרך אחרת |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
התיק של ביילין
|
|
|
 |
|
|
|
רוח רעה נושבת בשבועיים האחרונים בארץ, היא עכורה ושורקת ומדיפה ניחוח של חומצה מאכלת והטון שלה נרגן, מתפנק, לגלגני ושונא. על המפוחים עובדים במרץ נשות ואנשי פרקליטות המדינה, כמה שופטים ושופטים בדימוס, כמה משפטנים אחרים ומספר לא קטן של עיתונאים הקרובים לכל אלה, שלא לומר שותפים שלהם לאורך שנים.
אם תעצמו את עיניכם תוכלו לדמיין את חדר המכונות הגדול שבו עובדים המפוחים האלה: המצחים שטופי זיעה, העיניים מביעות בהלה ומשטמה, השרירים דרוכים והאוזניים כרויות: כל בדל שמועה וחצי ספקולציה מתגלגלים מפה לאוזן עד שהם נמסכים לשריקת הרוח הרעה, על יציע מוגבה יושבים האידאולוגים ומנסים במאמץ המכווץ את פניהם להפיק תזות ותורות ואידאולוגיות שגם הן יתמזגו עם הרוח השורקת.
המאמץ מביא אותם עד לצרחות היסטריות ומלמול של דברים חסרי שחר אשר עדיין מתקבלים בתוך ההמולה הכללית בתשואות רמות. אין בודקים בשעת סכנה והכל כשר. שהרי כאן, באולם הגדול הזה שבו הם פועלים, ניטש הקרב האחרון. מה שמונח על הקרב הוא לא פחות מאשר אפשרות של הפסד במערכה כולה והתוצאות הן הרסניות לגבי כל אלה המצטופפים שם מיוזעים, מבוהלים וצורחים בשנאה: אחדים יפסידו את מקומות העבודה שלהם, אחרים את כוח ההשפעה הגדול שלהם, עיתונאים יפסידו את שותפיהם שהזינו אותם בחומרים כה נאים וכולם יחדיו יפסידו את תחושת השלטון המענגת שהיתה נסוכה בהם שנים רבות כל כך. אותה תחושת כוח עצומה, זוקפת גו של מי ששייכים למסדר שהוא הגרעין הקשה של השלטון האמיתי, זה החורץ גורלות, זה שהכוח האמיתי כוחה של המילה האחרונה נמצא בידיו.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
|
התיק של ביילין
|
|
|
|
|
|
|
יוסי ביילין בוודאי זוכר את הפעם שבה מפעל הרוח הזה עבד נגדו, בזמן שמונה לשר משפטים. הוא ביקש לעשות את כל מה ששר עושה, אם הוא רוצה בכך, על פי החוק והנוהג: הוא ביקש למנות מנכ"ל במקומה של נילי ארד. מיד התעוררו צרחות רמות במסדרונות משרד המשפטים. הכיצד זעקו חברות וחברי המסדר, האם אנחנו ככל האדם? האם המשרד שלנו הוא ככל המשרדים? לא.
אנחנו מיוחדים ונילי ארד צריכה להישאר, אם ירצה בכך השר ואם ימאן. במסגרת המאבק יצאה מאותו חדר מפוחים המתגייס לדרכים מגוונות, גם השמועה כי ביילין הוא בעצם הומוסקסואל והמנכ"ל שהוא מבקש למנות הוא בן זוגו לחיים בחטא.
במשך כמה חודשים הילכה השמועה הזאת בארץ, ללמדכם שבאמת לא בוררים שם באמצעים, שהרי כמו שכתב השבוע נחום ברנע על החבורה הזאת "(יש כאן) ניוון. כמו בכל כפר קטן נוצרות חונטות, חיכוכים חברתיים, קנאה, מאבקי כוח, שנאות אישיות, הופכים טפל לעיקר. חבר מביא חבר, אם מביאה בת, אח מביא אח, בעל מביא אישה, אישה מביאה בעל... קליפה של יוהרה, של אני ואפסי עוד עוטפת את המערכת... זוהי קללת המים העומדים".
אבל המקרה של ביילין היה ממש זוטות לעומת מה שמתחולל בימים האלה. אז זה היה מאבק על משלט לא נורא חשוב. היום המדובר במלחמה על כל הקופה. לא רק על משרות, קשרים ועמדות השפעה, אלא על מסורת ומורשת שדומה כי בבת אחת הן עומדות בסכנה של הכחדה. אלו מסורת ומורשת שבמילה אחת אפשר אולי להגדיר אותן כקנאות קיצונית.
זו הפכה את שלטון החוק למכשיר מטיל אימה אשר משתמשים בו באופן מופרז וכוחני, לעתים בלי מחשבה מקצועית מספקת, בחוסר שיקול דעת ממש, בהתלהמות ותוך דיבור גבוהה גבוהה על ערכים, מוסר ומאבק בתופעות שליליות. המסורת והמורשת הזאת נהפכה בעצמה לתופעה שלילית שבעיקר הזיקה לערך הראשי עליו התיימרה להגן: הערך של שלטון החוק.
זאת, משום שהרבה מדי כתבי אישום בעלי פרופיל ציבורי גבוה הסתיימו בזיכוי והיו בהם כאלה שמלכתחילה לא היה בהם כל ממש וגם משום שעלה ניחוח של איפה ואיפה מפלגתית וחברתית מההחלטות של הפרקליטות. כמו שזה קורה לגופים מנוונים שנתקלים בביקורת מוצדקת על כישלונותיהם, לא היתה בדיקה עצמית בעקבות התופעות האלה, אלא התבצרות בעמדות וכיסוי וטיוח של פגמים מהותיים.
בראש המערכת הזאת עמדה אישה בינונית, מניפולטיבית וכוחנית אשר כל אוושה של ביקורת פנימית נראתה לה כאורגיה של כפירה בעיקר וכל דעה החולקת על שלה כפשע מעורר חלחלה. היא קירבה אומרי הן, הרחיקה אנשים מעוררי מחלוקת ומתסיסי מחשבה והנהיגה שלטון עריץ, כראוי למי שמבססת מורשת קנאית. אחרי שבנתה לעצמה חצר שעיקרה פרקליטות מלאות הסכמה עם הבוסית שלהן, צירפה לחצר גם עיתונאיות ועיתונאים.
בעצם, לרובם קשה לקרוא עיתונאי-חצר, משום שאלה נהנים בכל זאת מאיזה מרווח של עצמאות לפחות בגבולות החצר. יותר נכון להגדיר אותם כעיתונאי-כיס. תפקידם בכוח הוא לפרסם נאצות, גידופים ופרטים מהחקירה נגד חשודים או נאשמים, לגלגל אותם בזפת ובנוצות, ובמקרה המצער של זיכוי להסביר שבית המשפט אשם ושהמזוכים הם בעצם אשמים. זאת בנוסף לתפקידם כנערי מקהלה המשבחים, מקלסים, מפארים ומרוממים את צמרת הפרקליטות ואת הגורמים הקשורים אליה.
אלה, שאיימו על היועץ המשפטי מני מזוז בשפע של מאמרים בשבועות האחרונים כי דמו בראשו אם יעז שלא לאמץ את טיוטת כתב האישום של ארבל נגד ראש הממשלה, הגשימו את איומם כמו שהם יודעים לעשות ופתחו בהרעשה מכל הקנים נגד מזוז אשר העז לא רק לחשוב באורח עצמאי אלא למתוח בקורת חריפה על עדנה ארבל וחברותיה. תמיד החרפות המשוננות ביותר מכוונות אל מי שנחשב לעריק ולבוגד והנה מזוז, עצם מעצמיו של הממסד המשפטי העז לומר דברים קשים נגד פרקליטות המדינה ונגד כבוד הפרקליטה עצמה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | עורך "מעריב" משנת 2002, סופר, בעל טור ופובליציסט. בעבר עבד ב"דבר", "הארץ" ו"חדשות". השתתף בתוכניות טלוויזיה רבות , הבולטת בהן "פופוליטיקה" בערוץ 1. נשוי ואב לשני בנים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
