 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מרצים בודדים, המקבלים את שכרם מהמדינה, עוסקים בהסתה נגד ישראל. הם משווים אותנו לנאצים, מעלילים עלילות על "טיהור אתני", "ג'נוסייד", ועוד. איש לא פתח נגדם בחקירה. וטוב שכך. הם זוכים להגנה, בשם "חופש הביטוי האקדמי".
אבל מי שחשב שכל התבטאות "אקדמית" זוכה להגנה - טועה. השבוע נפל דבר בישראל. לראשונה מאז קום המדינה נפתחה חקירה נגד מרצה, ד"ר דוד בוקעי מאוניברסיטת חיפה, בגין דברים שאמר, לפי טענות, בגנות הערבים במהלך הרצאותיו. ובכן, רוב הסטודנטים שהשתתפו באותו קורס הבהירו שלא היו דברים מעולם. כך גם קבע רקטור האוניברסיטה, לאחר בדיקה.
אבל נניח, לצורך העניין, שבוקעי אכן אמר את הדברים. גם כך, מדוע דינו שונה מדינם של מרצים מהשמאל הסהרורי? מדוע דברים בוטים נגד הערבים או התרבות הערבית ראויים לחקירה, אבל עלילות שקר נגד הישראלים וישראל זוכות לחסינות מטעם "חופש הביטוי האקדמי"?
פניתי למשרד המשפטים.
ובכן, הסיבה לחקירה היא: "הוגשה תלונה". אכן, תירוץ מאלף. ומה עם האחרים? אז הנה התשובה, בהאי לישנא: "באשר למרצים ואנשי אקדמיה אחרים - לא ניתן להשיב באופן כללי, וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו".
את התשובה המתחמקת הזאת צריך להכניס לספר השיאים של גינס. פוליטיקה בפרקליטות? מה פתאום. שם לא שמעו על "טיהור אתני", "ג'נוסייד" וכן הלאה. הבעיה היא, שפעם נוספת מתברר שמי שרומס את שלטון החוק, לפעמים, הם אלה שמופקדים עליו.
ועוד משהו: תארו לעצמכם שגורם שלטוני היה מחליט לפתוח בחקירה נגד מרצה מהאגף הסהרורי של השמאל. עצומות אינספור היו ממלאות את העיתונים. סופרים חשובים, אנשי רוח ואקדמיה היו מציפים כל תוכנית רדיו וטלוויזיה, כדי להתריע על "הידרדרות הדמוקרטיה הישראלית". מאמרי מערכת ב"גרדיאן" וב"ניו-יורק טיימס" היו מוקיעים את ישראל. אבל כל זה נחסך מאיתנו. החקירה הרי נפתחה נגד איש ימין. שירמסו אותו. מי הוא בכלל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
סדקים בזכות השיבה
|
|
|
 |
|
|
|
השבוע בישר לנו אבו מאזן, בינתיים באמצעות שמועות, על נסיגה מסוימת מהדרישה הקשוחה ל"זכות השיבה". תודה. אלא שאין זכות כזאת. במאה הקודמת הונעו עשרות מיליונים כתוצאה ממלחמות. הכיוון היה, תמיד, של נדידת מיעוטים לאזור שבו שוכן הרוב הלאומי שלהם - טורקיה לטורקים, יוונים ליוון, הינדים להודו, מוסלמים לפקיסטן, גרמנים לגרמניה - ועוד ועוד. כולם נקלטו. ורק הפלשתינים נותרו "פליטים". אצלם זה אפילו הפך לאתוס לאומי, בעידוד רעשני של ישראלים ויהודים, שלדידם הציונות עצמה היא פשע.
על הרקע הזה, השינוי הצפוי במדיניות של אבו מאזן הוא צעד בכיוון הנכון. הוא אפילו יכול להסתמך על ערפאת, שלפני שלוש שנים (ב-3.2.02), פרסם מאמר בעיתון הנחשב ביותר בעולם, "הניו-יורק טיימס". הוא כתב שם, בין השאר: "אנחנו מבינים את הדאגות הדמוגרפיות של ישראל. זכות השיבה תיושם באופן שיתחשב בדאגות אלה". לא בדיוק חזון אחרית הימים, אבל בכל זאת, משהו שאבו מאזן יכול להיאחז בו.
וזה אכן מבחנו הגדול של אבו מאזן. אם ימשיך להשלות את עמו, הוא יזכה לפרק מפואר במצעד האיוולת של הסרבנות הערבית פלשתינית - מהמופתי חג' אמין אל חוסייני, חובב הנאצים שסירב להצעות מרחיקות לכת של ועדת פיל בשנת 1937, ועד ערפאת, שסירב להצעות קלינטון בתחילת שנת 2000.
בעיית הפליטים עדיין מדממת רק בגלל סיבה אחת: כאשר העולם הערבי השאיר את אחיו כפצע מדמם. כאשר הפלשתינים יבינו שמדובר בעניין ערבי, ולא ישראלי, זו תהיה תחילת הדרך לפתרון הבעיה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רפש טלוויזיוני
|
|
|
|
|
|
|
השבוע, ביום שני, פרסמתי מאמר תחת הכותרת: "הזונה של המדינה". סיפרתי שם על תוכנית ריאליטי חדשה שעומדת לעלות לאוויר, בהמשך לתוכנית "הדוגמניות", ובה תיבחר הזונה של המדינה. העליתי שם את כל הטענות בזכות התוכנית, העתק מדויק של הטענות בעד "הדוגמניות". כדי שיובהר שמדובר באמירה צינית לחלוטין, ציינתי בסוף המאמר, שתוכנית הריאליטי הבאה בתור תהיה: "האנס של המדינה", שגם היא תזכה להגנת חופש הביטוי. אבל זה לא עזר לי. קוראים רבים מדי, לפי התגובות, הבינו שאני תומך נלהב של תוכניות רפש שכאלה.
הפספוס היה שלי. רציתי לקלל ויצאתי מברך. או שזה לא פספוס. זה אולי מוכיח, שבמדרון החלקלק של הזבל הטלוויזיוני, יש מי שחושבים שגם תוכנית על הזונה של המדינה, ואפילו על האנס של המדינה, היא כבר לא בדיחה. אז למען הסר ספקות: אני נגד.
yemini@maariv.co.il
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | נולד בערב ליל הסדר, ולכן שמו בן-דרור. בנעוריו נזרק ממוסדות לימוד שונים, פרסם את הספר "אגרוף פוליטי", היה עורך העיתון החברתי הלוחמני "הפטיש", והגיש תוכניות רדיו. עיתונאי ומשפטן. חובב ג'חנון וחילבה. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
