אל תנסו אותי
במסדרונות צרים, מאחורי דלתות עבות, חדרים קטנים בלי חלונות, בלי אוויר, בלי תקווה. עשרות אלפי בעלי חיים בוכים כל יום במתקני הכליאה ואנחנו לא שומעים
אנחנו עולים במעלית לקומה שבע. דממה. זבולון מחוויר ומקמץ אצבעותיו לאגרופים. יוסי עוצם את עיניו ושפתיו רוטטות קלות. הלב שלי הולם בעוצמה. יש איתנו עוד שני אנשים בחלוקים ירקרקים, הם מחייכים אך ניכרת בהם אי-נוחות. המעלית נעצרת. אני מפסיקה לנשום.
אחד הירקרקים מכניס כרטיס מגנטי לחריץ ודלת פלדה עבה נפתחת. מלבישים אותנו בחלוקים לבנים, שמים לנו כפפות ומצנפות ועוטפים לנו את הנעליים בניילון. עוד כרטיס מגנטי ועוד דלת נפתחת וריח חריף של ליזול וצואת מכרסמים מציף אותנו.
שני הירקרקים פוצחים בדיבור מהיר אבל אני לא שומעת כלום. אנחנו הולכים במסדרון שלא נגמר ומשני צידיו חדרים חדרים מלאים בשורות אינסופיות של מיכלי פלסטיק שקופים. עשרות אלפי עכברים, חולדות, אוגרים וארנבונים כלואים בתוכם. אין לי אוויר.
הירקרק הגדול מבין השניים, שהוא מנהל המקום, נכנס לאחד החדרים ויוצא משם כשבידו דוגמית של קו-הייצור הטרנסגני החדש. אני מביטה אל העיניים הקטנות והמפוחדות של הדוגמית וליבי דואב.
ממשיכים במסדרון הארוך ומגיעים לעוד דלת עם כרטיס מגנטי. זבולון נצמד אל יוסי ואני אל שניהם, וכולנו נכנסים לאגף המשאבים הגדולים. אנחנו עוברים ליד חדרים קטנים נעולים בדלתות עבות בעלות חלון זכוכית עגול קטן למעלה ומציצים פנימה.
בחדר אחד רואים שמונה חתולים אפאטיים, בחדר אחר עיזים, באחר חזירים. עוברים ליד דלת אחת ללא חלון ומאחוריה נשמע בכי קורע לב. זהו החדר של הכלבים. הירקרקים לא
הולכים והולכים, עוד דלת ועוד דלת, אין אוויר, אין חלונות, אין תקווה. מגיעים לקופים. בחדר הראשון נמצאים כלובי תינוקות הקופים שעוברים "אילוף" בהצמאה.
קופיף קטן מושיט לי יד מהכלוב. הלב מתרסק. אני לא יכולה לעזור לו. גם חברי-הכנסת שאיתי לא. הירקרקים מדברים המון ומהר. עוד דלת ואנחנו באגף של הקופים הבוגרים עם הגולגולות המנוסרות והמתקנים שתקועים להם שם.
אני מחפשת את מאליש (אזהרה: צילומים קשים) ומזהה אותו מיד לפי העין הפצועה שלו. אני נצמדת לכלוב שלו, רוצה לחבק אותו חזק. הוא מסתכל לי בעיניים וכאילו מדבר אלי. "מאליש שלי" אני אומרת לו בקול רועד, בלחש "אין לך מושג כמה אנשים מכירים אותך ודואגים לך שם בחוץ. אנחנו יודעים עליך הכל. אנחנו נוציא אותך מכאן".
ביציאה מאגף הקופים, במסדרון, אנחנו רואים את "כסאות הקופים". אלה הם מתקני ריסון בעלי חוצצים שמפרידים בין הרגליים, הידיים והראש. יש גם רצועה שמוברגת לגולגולת ומקבעת את הראש ללא יכולת תזוזה. כל יום, במשך שנים, כולאים בכוח את הקופים במתקנים האלה. סימני ההיאבקות של הקופים ניכרים בהם.
בדרך החוצה אנחנו עוברים במשרפה. יש שם כמה גיליוטינות לחיתוך ראשי היונקים הקטנים ויש ארובה שממנה יוצאים בעלי-החיים לחופש. הם יוצאים כסלילי עשן ומתפזרים בשמי עיר הבירה.
נגמר הסיור שלנו ב"בית החיות", המקום בו כלואים בעלי-החיים לפני ובמהלך הניסויים בהם. זהו בית החיות היחיד בארץ שניתן להיכנס אליו, בתיאום של לפחות שבוע מראש, כמובן, ורק אם אתה חבר-כנסת, כמובן.
יש עוד 40 בתי חיות בארץ, רובם במרתפים, אל אף אחד מהם לא נותנים להיכנס, גם אם אתה חבר-כנסת. אלה הם המקומות הכי נמוכים של האנושות. 500,000 בעלי-חיים מוכנסים לשם מדי שנה בישראל.
אנחנו בחוץ. יוסי ואני מדליקים סיגריה וזבולון מתחיל לנשום. הירקרק הגדול, מנהל בית-החיות, הולך למשרדו לבדוק בפקס את ההזמנות החדשות לחיות שהגיעו מהנסיינים באוניברסיטה הזו.
הוא אוסף את ההזמנות, יורד במעלית, פונה שמאלה, הולך מאתיים מטר ונכנס למקום העבודה האחר שלו: "הרלן", חברה שמוכרת לאוניברסיטה את החיות לניסויים.
כן, כן, הבנתם נכון - הירקרק הגדול הוא זה שקונה עבור האוניברסיטה חיות והוא גם זה שמוכר לאוניברסיטה את החיות. אין פלא שהאוניברסיטה הזו משתמשת ב - 80,000 בעלי-חיים בשנה, ואין פלא שחברת "הרלן" מגלגלת 100,000,000 דולר בשנה. (לפי נתונים שהתפרסמו).
יוסי וזבולון חוזרים לכנסת לנסח הצעת חוק להגברת הפיקוח על ניסויים בבעלי-חיים. אני הולכת לשחרר את מאליש ואת כל בעלי-החיים האחרים שאין להם שם. באים איתי?
נא להמתין לטעינת התגובות
