עלי באבא מת
בראשם של הקופים בניסויים עוברים דברים איומים, ומה עובר בראשו של המדען שמבצע אותם? ענת רפואה ממש התאמצה להבין
הוא מתאר בפני כיצד הוא מזריק להם הירואין וגורם להם רעידות כמו שיש לחולי פרקינסון. הוא מספר על עשרת הקופים פעורי המוחות שכלואים כרגע במעבדתו, והוא מתעניין בשלום הבנים שלי ותוהה מתי ייפסק הגשם.
הפרופסור שיושב מולי הוא גבר חביב עם חיוך מתוק מלפנים וצמה מאחור. הוא לא סדיסט וגם לא אחד שקם בבוקר ושואל נפשו להתאכזר לקופים. אני מסתכלת עמוק בעיניו הכחולות, מחפשת את המשהו הזה שמאפשר לו להיות בחברת קופים חודשים רבים, שנים, לגעת בהם, להכיר אותם, ובאותו זמן לצפות בייסוריהם כשהוא כולא אותם בבידוד בכלובים קטנים או כובל אותם בכח בסד ריסון בזמן הניסוי.
אני מנסה להבין מה עובר לו בראש כשהוא מחזיק בידו את זריקת הרעל מולם בתום הניסוי, ומה, לכל הרוחות, הוא חווה כשמוחותיהם מונחים מולו על צלחות סטריליות.
"אני אוהב את הקופים שלי," הוא קוטע את הרהורי "אני נמצא איתם יותר מאשר עם הילדים שלי". מה שלא מצאתי בעיניו אני מחפשת כעת במילותיו. "אין להם מודעות, לקופים. כשהם מסתכלים במראה הם לא מזהים את עצמם" מסביר חוקר המוח שאיתי.
מתפתח בינינו ויכוח שבמהלכו אני קולטת, להפתעתי, כמה מעט הוא יודע על קופים. מסתבר שקופים לא ממש מעניינים אותו.
בסיבוב ההייניקן השני הוא מספר לי שבשנים האחרונות משמשת מעבדת הקופים שלו כ"מקפצה" לדוקטורנטים לפרסום מאמרים ולקבלת תארים. "האמת היא שנמאס לי מזה. אני רק רוצה להגיע בשלום לפנסיה" הוא מתוודה באוזני.
אני מנצלת את מומנטום גילוי הלב שלו: "מי הרג את ושתי?" אני שואלת אותו בשקט, "שנה שלמה אילפתם אותה, היא עשתה כל מה שביקשתם ממנה רק בשביל שתתנו לה כמה טיפות מיץ. למה לא נתתם לה לשתות כשראיתם שמצבה מידרדר? למה נתתם לה למות מצמא?" הוא מסיט את מבטו הצידה.
הוא
"הצמאה היא עינוי קשה. אתה בטוח שאין דרך הומאנית יותר לשכנע את הקופים לבצע את הפעולות שאתם דורשים מהם?" אני שואלת. "דווקא יש," הוא עונה "אנחנו בודקים אפשרות של הרעבת הקופים במקום הצמאתם".
אני בולעת שקית סוכר חום. עם הנייר. מזמינים סיבוב נוסף. שולחן בקוטר חצי מטר מפריד בינינו פיזית. מיליארד קילומטרים מפרידים בינינו רגשית, ערכית.
הוא יזם את הפגישה בינינו. לא ברור לי למה אבל נראה שהשיחה ההזויה הזו לא מגיעה לשומקום. אני מנסה לסיים את הפגישה במשהו טיפה אופטימי: "תגיד לי, למה לא חוקרים כיצד למנוע את מחלת הפרקינסון?" אני שואלת.
הוא נועץ בי מבט מחוייך ונבוך, כמו אבא שבתו בת השמונה שואלת איך נולדים ילדים, ואומר: "מדענים לא חוקרים מניעת מחלות, אלא איך להקל על סימפטומים של מחלות". "אבל למה?" אני מתעקשת בשארית כוחותי. הוא מדפדף בסלולרי שלו וגומר: "אף אחד לא ישקיע גרוש במחקרים למניעת מחלות כי אין רווח מאנשים בריאים. יש רווח מאנשים חולים".
הגשם פסק. אני מלווה אותו לג'יפ המצוחצח שלו, מלקטת את רסיסי הנאיביות שלי ומביטה בו שועט בחשיכה ונעלם.
נא להמתין לטעינת התגובות
