לאט מדי, מעט מדי
למרות שהוא כבר בן עשר, לחוק צער בעלי חיים טרם צמחו שיניים. ענת רפואה מתקוממת נגד הסבל שיכול להימנע בהינף חתימת יד
לפני עשר שנים, בעקבות לחץ ממושך שהפעילו הארגונים למען בעלי-החיים, נסלל תלם קטן להגנתם - נחקק חוק צער בעלי-חיים. החוק הוא תשתית הצהרתית ראויה, אולם ה"שיניים" שלו, שהן למעשה מהותו, אמורות להיות תקנות ספציפיות שצריכות להיקבע ע"י שר החקלאות, האחראי בארץ על בעלי-החיים. במילים אחרות, כשהחוק קובע "לא יענה אדם בעל-חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי", זה נשמע טוב, אבל כל עוד לא נקבעו הגדרות מדוייקות להתעללות ולא הוגדר מה מותר ומה אסור, החוק הוא צחוק.
עשר שנים מנסחים תקנות ואף אחת מהן לא אושרה עדיין. שר הולך ושר בא, וטיוטות התקנות מצהיבות
הילד כבר בן עשר ולא צמחה לו שן אחת אפילו. בעצם, התחילה לבצבץ לה שן צחורה אחת, במאמצים קשים ובעזרת בג"ץ והכנסת - ההחלטה התקדימית על איסור פיטום אווזים. אבל עכשיו בא שר החקלאות עם צבת ענקית והוא מנסה לעקור אותה בכוח בעזרת חוק חדש שהגיש: הוצאת האווזיםמחוק צער בעלי-חיים. לעשר השנים הבאות.
בעלי-החיים השבויים במעבדות לא נכללו בחוק צער בעלי-חיים. אם היו נכללים בו, סביר להניח שבתי-הסוהר היו מפוצצים בעבריינים עם חלוקים לבנים. עבורם נחקק אז חוק נפרד: חוק ניסויים בבעלי-חיים – המון מילים עם כוונות טובות, אבל אף אחת מהן לא עוזרת לאף בעל-חיים במעבדה. שורש הרע נעוץ בהרכבה ובתפקודה של המועצה לניסויים בבעלי-חיים, שמונתה על-פי החוק למזער את סבל בעלי-החיים. אבל על זה כבר דיברנו, ואולי אפילו נתחיל לראות אור קטן בקצה המעבדה, אם הצעת החוקשל ח"כ יוסי שריד תעבור. על חוק ניסויים בבעלי-חיים ממונה שר הבריאות.
כשמדובר בחוקים ובתקנות למען בעלי-חיים, שם המשחק ידוע: אינטרסים של החזקים מול זכויות החלשים. השרים חזקים, הסקטור עליו הם אחראים (חקלאים, מדענים, סוחרים, ציידים וכו') - חזק, הלובי שלהם חזק, והאינטרסים של כולם יחד הם חזקים מאוד. לעומתם, בעלי-החיים משוללים כל כוח, אפילו זכות לחיים אין להם, וקולם קול ענות חלושה.
בין האינטרסים החזקים לבין בעלי-החיים החלשים ניצבים הארגונים למען בעלי-החיים. הם קצת יותר חזקים מבעלי-החיים כי לפחות הם מדברים עברית, אבל הם חלשים מאוד כי אין להם משאבים. בארגונים האלה יש אנשים טובים, רחמנים, אידיאליסטים, לוחמנים. הם מקריבים חלק גדול מחייהם גם למאבקים ליישום הגנה חוקית על בעלי-החיים, וגם למען כל נשמה קטנה ואילמת הזקוקה, פיזית, לעזרה. וזה ממש לא קל.
אורנה בנאי אמרה פעם שמי שבוחר לעזור לבעלי-החיים בוחר בחיי סבל. אני מניחה שהיא דיברה על התיסכול הזה, על הכאב החד שמפלח את ליבנו כל יום מחדש, לנוכח גור עזוב ולנוכח החוקים הדלים והעקרים שלא מצליחים להמריא.
נכון, לא כולנו אוהבים בעלי-חיים באותה מידה, ולא כולנו נכונים לעזור להם בכל מצב. וזה בסדר. בדיוק מהסיבה הזו, שתקפה גם על יחסנו לבני-אדם אחרים, צריכה להיות מערכת תחיקה ומנגנוני הגנה שיאפשרו לרובינו לחיות את חיינו כאן בתחושת ביטחון יחסי, ובכבוד בסיסי כראוי לבני-אדם.
"מוסריותה וגדולתה של אומה נמדדות ביחסה לבעלי-החיים שבה" אמר מאהטמה גנדי. האומה זה אנחנו. זה כל אחד מכם, קוראים יקרים. למענם ולמעננו, אנא אל תחרישו.
נא להמתין לטעינת התגובות
