אל תגידו ישראל
בן-דרור ימיני בז לרגש האשמה הישראלי שצץ בגלל הבחירות ברשות
עוד טרם נודעו סופית תוצאות הבחירות לפרלמנט הפלשתיני, גילו הפוליטיקאים זריזות מופלאה והתחרו על נוסחה צפויה מראש: אמרנו לכם. ידענו. זה בגלל הרפיסות הישראלית. זה בגלל ההתנתקות. זה בגלל שישראל לא נתנה שום דבר לאבו מאזן. זה בגלל שהוכחנו לפלשתינים שהטרור משתלם. זה בכלל לא חשוב מאיזה צד היתה התשובה, ימין או שמאל, היה בה מכנה משותף אחד: ישראל אשמה. רק ישראל. במקום לנשום קצת, להמתין קצת, לספור עד עשר לפני שקופצים כמו חמורים בראש, לכל המגיבים היתה נוסחה מוכנה מראש. ישראל אשמה.
צריך לבוז לאורגיה הזאת של האשמה עצמית, שהיא בעיקר האשמת הצד השני. הימין מאשים את הממשלה בוויתורים שהוכיחו שהטרור משתלם (ההתנתקות, איך לא). השמאל מאשים את הממשלה בסרבנות לעשות מחוות לאבו מאזן ובכך להוכיח לפלשתינים שהמנהיג המתון שלהם יכול להשיג עבורם משהו (ההתנתקות החד-צדדית, איך לא).
הם טועים. ישראל לא במשחק הזה. המשחק הזה קצת גדול עליה. מדובר בתופעה ערבית-גלובלית. אם היו בחירות חופשיות במצרים, גם שם היה החמאס המקומי, כלומר האחים המוסלמים, זוכה ברוב הקופה. ולא בגלל ישראל. בבחירות הדמוקרטיות שהתקיימו לא מזמן בעיראק זכה בעיקר הגוש האיסלאמי-דתי. ולא בגלל ישראל. בבחירות הדמוקרטיות האחרונות באלג'יריה, ניצח הגוש האיסלאמיסטי. ולא בגלל ישראל. בסעודיה, אם יתקיימו בחירות, יזכה הגוש העוד יותר-איסלאמיסטי. ולא בגלל ישראל. אז אנא מכם.
פרופ' חיים הררי, לשעבר נשיא מכון ויצמן, תיאר השבוע בהרצאה בכנס הרצליה את מהפכת הדמוקרטיה בעולם הערבי: משפחה חסרת כל זוכה סוף כל סוף למכשיר המחבר אותה לעולם: טלוויזיה עם אנטנת צלחת. מאותו רגע, המשפחה הזאת חשופה בעיקר לשידורי הטפה והסתה. היא מגיעה לקלפי ומצביעה למפלגה איסלאמיסטית. הוא אמר את זה בלי שום קשר לבחירות ברשות. אמר, וידע מה אמר.
חמור מכך: אנחנו הישראלים לוקים בעיוורון. כאשר גורמים בתוכנו ניסו להביא לידיעת הציבור ששם, במחוזות היותר רשמיים של הישות-רשות השכנה, מתחוללת הסתה, לא רצינו לשמוע. ומדוע? משום שהגורמים הללו שייכים בעיקר לימין. וכל מכון מחקר או מעקב שנשלט על ידי הימין (למשל, "מבט לתקשורת הפלשתינית" של איתמר מרכוס) זוכה אצלנו להרבה פחות יוקרה.
מי שבכל זאת מתעניין יודע שלאורך כל השנים האחרונות, לפני פריצת האינתיפאדה, בוודאי שאחרי פריצת האינתיפאדה וגם לאחר הסתלקותו של ערפאת ובחירתו של אבו מאזן, המגמה הזאת נמשכת. בתוכנית חינוכית, רק לפני שלושה ימים, הוצגה המולדת הפלשתינית המלאה עם ציון של סכין בגב. אנחנו הסכין. ב-13 בינואר , רק לפני שבועיים, הופיע השייח סולימאן אל-סטארי, דרשן רשמי, שאמר: "אללה השמד את הכופרים. מנה אותם אחד אחד והרוג אותם, ואל תותיר ולו אחד מהם". לא מדובר בפליטת פה. דברים דומים אמר יוסוף סלאמה, שר ההקדשים, בנוכחות אבו מאזן. ועוד לא אמרנו דבר על מחיקת ההבדלים בין חלקים נכבדים בפת"ח לחמאס. נכון, יש גם קולות אחרים, על הצורך בפירוק בנשק, על הצורך במשא ומתן; ויש גם סקרים המעידים על כך שרוב הפלשתינים ברצועה ובגדה מוכנים לשלום. אבל הניסיון שלנו מוכיח שסקרים ובחירות לא תמיד הולכים יחד. חבל. הסקרים דווקא עדיפים.
השלטון האמריקני ונתן שרנסקי ממשיכים אמנם לדקלם "דמוקרטיזציה",
דמוקרטיה היא צעצוע שביר. היא ראויה רק לאחר תוכנית חינוך והכשרה. לא תוכנית חינוך בנוסח הרשות הפלשתינית. ומי שמשחק באש זוכה לניצחון האחים המוסלמים והחמאס. רק אל תגידו ישראל. היא לא משחקת, אפילו לא תפקיד שולי, בהצגה הערבית-גלובלית הזאת.
yemini@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
