ניצחון החוק
אמנון דנקנר סבור שפינוי עמונה מסמל שינוי ביחסים שבין המתנחלים לחוק
ההנחה הנצחית לכאורה של עולם הדמדומים הזה היתה שמועד הפירעון לעולם אינו מגיע, אלא נדחה שוב ושוב. תמיד תמיד כשנדמה היה כי הנה זה בא, נראתה שוב התמונה של ראשי מועצת יש"ע מגיעים ללשכות ממשלתיות לפגישות ליליות, תמיד זמביש כורך זרוע סביב פרקליט מזוקן במסדרונות בית המשפט, תמיד נייר נחתם בחופזה ואיזו קומבינה עמומה מפזרת קרוואנים להכא ולהתם, מישהם מדלגים בחשיכה מראש גבעת טרשים אחת לשנייה, יישוב מקבל את שמו של יישוב אחר ומוסיף לעצמו את האות ב' או ג' ועל הכל פרוש חיוך מתוק, חנן פורתי של זה לא כצעקתה והכל בסיידר והנה שוב גלגלנו את החוב.
ההתפכחות מעולם הדמדומים, שהוא בעצם שטות ורמייה עצמית מובהקת, היא תמיד עניין אכזרי וחותך, כי אין התפכחויות מתוקות. אתמול הופיעה הדרתו האיומה של שלטון החוק על הגבעה בעמונה במלוא האכזריות שלה. הלב נשבר באמת למראה הנפגעים משני הצדדים, אבל מצד שני הוא הריע, כי הגיע הזמן, כי נמאס וכי די, די, די עם הגלגול הזה, עם הקריצות, עם התחמונים והקומבינות ועם משיכת הכתף מול כל אלה.
מותר באמת לקוות שזה לא ייגמר רק במאחזים לא חוקיים, בנוער המקולקל של הגבעות וביהודה ושומרון. היו שטענו כי הדוגמה הרעה של השטחים ופריעת החוק בהם מחלחלת לתוך הארץ וכי הזלזול בחוק, העבריינות האלימה שמתקבלת בשתיקה ובחוסר אכיפה ועולם הדמדומים המעורפל שכל זה יוצר, מחלחלים היטב אל העבר הזה של הקו הירוק. אם כך, אולי התחלנו אתמול להפוך את התהליך, אבל הדבר ייבחן בקושי היד ובנחישות חסרת הרגישות של שלטון החוק גם בתחומים האחרים, האזרחיים יותר של חיינו כאן. הגיע הזמן שההדר האכזרי של שלטון החוק ייגה גם כאן, ברחובות הערים, בנגב המופקר ומול הפשע המאורגן הפורח.
אם יש מי שטוען נגד אהוד אולמרט כי הוא חיפש את העימות הזה, אני מוכן לקבל את הטענה הזאת ודווקא לשבח אותו על שחיפש ומצא ומתח קו אדום, אבל זהו שבח על תנאי: אם ממשלתו תנהג כך גם בתחומים אחרים, רק אז יוכיח כי הוא שינה משהו בגישה הקלוקלת של הישראלי לחוק. אבל על אולמרט מוטל עוד תפקיד: הגיע הזמן שהוא יפסיק לקרוא מהכתב וידבר מהלב, גם אם דברים קשים, אל ציבור חשוב במדינת ישראל, זה הציבור שהמתפרעים של אתמול היו המביעים הקיצוניים, המקולקלים של גישתו ודעותיו. זהו ציבור שחלומו נשבר בגוש קטיף, שלבו נחמץ למראה המפונים הסובלים מחבל עזה, ושעננה מרחפת מעל ראשו מפחד כי עוד התנחלויות יפונו, עוד בתים ייהרסו ועוד חלומות יתנפצו. זהו ציבור יקר, נכון להקרבה, בעל תחושת זהות חזקה והזדהות איתנה עם העם והארץ שאנחנו זקוקים לה מאוד. זהו גם ציבור שאסור לזלזל בדעותיו ובהשקפותיו
גם הציבור הדתי לאומי אינו צריך להתעטף בעלבון ובעוינות, אלא להשתתף בדיאלוג הלאומי, להבין כי חלפה העת בה היה הבן היקיר של העולם הפוליטי, להביע את דעותיו בצלילות, להשתתף בחיים הציבוריים תוך ניצול החופש שמעניקה הדמוקרטיה ולהקפיד על החוק, ובעיקר עליו להבין כי יש לו תפקיד מאוד נכבד בחברה הישראלית, חשוב יותר ממפעל ההתיישבות שגורלו לוט בערפל.
נא להמתין לטעינת התגובות
