טרור באולמות הקולנוע
נדב איל מדגים באמצעות התופעה הידועה של קבוצת צעירים מפריעה בקולנוע, והפחד מהבריונים משתק את כל שאר הצופים, כיצד הטרור הפנימי מנצח
את זה הם עושים בהנאה רבה, בדרך כלל תוך התעלמות טוטאלית מהבקשות של האנשים סביבם. ברוב המוחלט של המקרים, המופרעים הקטנים (או הגדולים) לא מציקים באופן אקטיבי לצופים אחרים, אלא פשוט מנהלים ביניהם שיח פנימי, חסר התחשבות במציאות שסביבם.
מסיפור ההטרדה והתגובות של הסביבה אליה אפשר ללמוד קצת על החברה הישראלית, ולאן היא הולכת. אולמות הקולנוע הם אומדן מצוין. שלא כמו תיאטרון, שאליו מגיע סוג מאוד מסוים של אנשים, שלא לדבר על קונצרטים, הקולנוע הוא מדיום שוויוני: כולם הולכים לראות סרטים. הקהל בלתי מסונן תרבותית, וזה בילוי שנחשב עדיין זול.
התופעה הראשונה היא המנעד הרחב של גיל המטרידים. כבר בגיל מוקדם מאוד הם אינם חוששים להשתית טרור על אולם קולנוע שלם. מצד שני, לעיתים גילם מבוגר מאוד - הוכחה שלא מדובר במשובת נעורים.
משעה שהזמזום הבלתי נסבל הזה מתחיל, האולם כולו שוקע אט-אט בלחץ ובעצבנות ואז מתחיל השלב שבו עולות שתי שאלות: האם מישהו יעיר להם, ומה יהיה המחיר. שתי תחושות מתערבלות בקרב הצופים המתוסכלים: מחד, פנטזיות רצחניות מציפות אותם, ולא בגלל הסרט.
הם מפנים מבט אל המטרידים ומייחלים שמישהו יקום אליהם ויעשה להם משהו (רצוי כואב) שישתיק אותם לתמיד, או לפחות עד סוף הסרט. למה מישהו, ולא הם עצמם? בגלל הפחד. כי האמת היא שאנו חיים בפחד מפני בריונות, והפרעות בקולנוע הן סוג של בריונות, של אלימות. ואנשים מפחדים אפילו לבקש שקט, כי התגובה עלולה להיות סכין. על פחות מזה כבר נרצחו פה אנשים.
בתי הקולנוע הם המדינה
יש פתרון ביניים: לכאורה, מי שאמור לדאוג לנושא הוא בית הקולנוע, סדרניו ומאבטחיו. לעיתים קרובות יוצא אחד הצופים מהאולם ופונה לסדרן לעזרה. אבל הסדרנים, ברובם, מעדיפים לעצום עין. גם הסלחנות שלהם נובעת מפחד מעימות עם הבריונות - מהסכין שעלולה להישלף, אם לא של המופרע הקטן, אז של אחיו שימתין מחוץ לקולנוע.
אפשר לומר שבתי הקולנוע הם המדינה. ההתנהגות האנטי-חברתית, שנובעת לעיתים קרובות מחינוך רקוב, ומובילה לנימוס גרוע ומשם
לאלימות ממש, הפחד של רוב הציבור מנקיטת פעולה ומכאן עצימת העין. מטרידה עוד יותר אוזלת היד של הגורמים שאמורים לאכוף את הכללים, אך למעשה מפגינים פחד וחוסר תפקוד כלפי אלימות בתוך החברה פנימה.
דווקא יש מאבטח, אבל הוא יושב בכניסה ובודק תיקים. כמה סמלי: משאבי האבטחה, בבית הקולנוע, וגם במדינה, מושקעים בכניסה, בגבול, כדי לוודא שמינימום פיגועי טרור יצאו אל הפועל. הטרור הפנימי, בתוך האולם, בתוך החברה, חופשי להשתולל כרצונו.
נא להמתין לטעינת התגובות
