אחרי המבול
נח קיבל את ההחלטה האסטרטגית הראשונה בהיסטוריה ד במאה האחרונה קיבלו שני מנהיגים החלטות הרות גורל: הארי טרומן שהטיל פצצה גרעינית על יפן, ומנחם בגין שאישר את תקיפת הכור בעיראק ד המדור מארח את ד"ר אביאם סלע, שהיה מעורב בהפצצת הכור של סדאם, וכותב על מנהיגות והאיום האיראני
עם ד"ר אביאם סלע, שמאמר פרי עטו מתפרסם בעמודים אלו, אני מיודד הרבה שנים. בתקופה האחרונה לא התראינו, וכשעשינו את זה, זה היה בפאב קטן ברחוב אילת בדרום ת"א, המתמחה ומתגאה בכמויות ובסוגי וויסקי משובחים ומגוונים, החל מהזולים ביותר וכלה ביקרים ביותר. ד"ר אביאם סלע, שהוא מומחה למערכות מידע, החליט לצרף לאוצר המידע שבמוחו גם את "מדע הוויסקי". כאדם יסודי, הוא חקר את הנושא על בוריו, ועד כמה שזה יישמע מוזר, האיש שהיה מבכירי חיל האוויר יכול היום להשתתף בחידון הוויסקי העולמי ולזכות במקום ראשון, בתנאי שהתחרות לא תהיה בארה"ב, שם הוא בחזקת נדרש חם הרבה יותר מזאביק רוזנשטיין, להבדיל אלף אלפי הבדלות.
האמריקאים לא אוהבים את אל"מ (מיל') סלע עוד מהימים בהם עשה דוקטורט באמריקה הגדולה. הם החשידו אותו בכך שהיה האיש שהפעיל את המרגל יונתן פולארד. כשחזר סלע לארץ היה אמור לקבל את הפיקוד על בסיס תל-נוף ודרגת תת-אלוף, בדרכו לתפקיד שהיה ברור כמעט לכולם שיקבל, תפקיד מפקד חיל האוויר.
האמריקאים איימו ולחצו שאם סלע יקודם בתפקיד, הם הולכים ברוורס בכל מערכת היחסים עם צה"ל. צה"ל הכניס זנב בין הרגליים ונסוג. סלע השתחרר מצה"ל והשלים את הדוקטורט באוניברסיטת ת"א.
נחזור לוויסקי. ישבנו ושתינו כוס אחרי כוס, לכל כוסית היה לסלע הסבר על מקור הוויסקי, איזה סוג מים מהווה את הבסיס שלו, באיזו חבית הוויסקי נמנם, איזה תהליך הוא עבר, באיזו אדמה גדלה הצמחייה ממנו נעשה, מה הייתה הטמפרטורה הממוצעת ועוד אלף פרטים שונים ומגוונים שהפכו את השתייה, עניין זניח בדרך כלל, לחוויה אינטלקטואלית מדהימה.
אחרי שחיסלנו כמויות עצומות, סיפר לי סלע שכתב איזה מאמר שתחילתו בתיבת נח וסופו באיום האיראני. מאחר שסלע הוא אחד האנשים שהיו מעורבים בחיסול הכור העיראקי ומערכות הנשק הסורי, ועוד כל מיני דברים שאולי בעוד 50 שנה יפורסמו, אם בכלל, אמרתי לו שאני ממתין למאמר.
המאמר הגיע. אותי הוא ריתק לא פחות מסיפורי הוויסקי. מאחר שהמאמר אינו עוסק בחיי המין של נינט, היקפי האתרים של יעל בר-זוהר ומצב הקוליפורמים בקיבה של מאיה בוסקילה, עשינו קצת קיצורים ברשות ובסמכות מפאת חוסר במקום בעיתוננו הצנוע.
קחו כוסית וויסקי משובח, תתרווחו בכורסה ותקראו מאמר משובח.
(ד"ר אביאם סלע הוא מנכ"ל סיבט מקבוצת מטריקס ויו"ר דירקטוריון מכון אדם מילא).
סיפור המבול מוכר ומוזכר בעשרות רבות של תרבויות בעולם. השילוב הדרמתי בין סערה, גשם, סירה ובה מעט אנשים ומדגם מכל בעל חיים - כשאלה מגיעים על רקע חטאי העבר, צדיקותו של נח והתחלת העולם מחדש, כשהוא נקי מכל הרוע - כל אלה מגרים את הדמיון ומהווים בסיס לאגדות עם ולסיפורים, איורים וסרטים.
למעשה, זהו האירוע הראשון שבו מתועד תהליך של קבלת החלטות, תהליך שיש בו את כל המרכיבים הדרמתיים. מקבל החלטות יחיד (ולא צעיר), החלטה קרדינלית (אם יפתח את הצוהר מוקדם מדי - תישטף התיבה), לחץ, היעדר תקשורת עם העולם החיצון והיעדר תנאי חיים נוחים.
כדי לברר אם יבשו המים נעזר נח באמצעי התקשורת שעמדו לרשותו: העורב ולאחריו היונה, כדי לאגור מידע. התורה לא מספרת לנו למה בחר נח בעורב וגם לא למה החליף נח את האמצעי לאחר שלא קיבל מידע פוזיטיבי מהעורב. עניין רב יש בתהליך קבלת ההחלטה בכך שכאשר נח קולט את היונה ובפיה עלה של זית, הוא לא ממהר לצאת החוצה, אלא ממתין שבוע. החלטה זו, כמו גם קודמותיה, הן החלטות של נח עצמו, ולא התקבלו כצווים של אלוקים, ולכן מעניין להבין את הסביבה ואת התהליך שגרם לנח להחליט שלוש החלטות משמעותיות -
אם נח היה נחפז ופותח את דלת התיבה מוקדם מדי, לא היינו יכולים לדון עתה בהחלטה זו. מאמר זה יקשר את נח כמקבל ההחלטות האסטרטגיות הראשון בהיסטוריה עם מקבלי ההחלטות של השנים האחרונות, ובמיוחד עם הסיכון הקיומי שמרחף על מדינת ישראל בדמות היכולת הלא-קונבנציונלית שמתפתחת במדינות עוינות לישראל.
לפני נח, מקבלי ההחלטות הראשונים בתורה היו חווה ואדם, אולם החלטותיהם לא היו החלטות של אנשים רציונליים, שכן הם חיו בגן עדן ולא ידעו להבדיל בין טוב ורע. בניגוד אליהם, נח הגיע ממציאות אחרת לגמרי. כידוע, נח לא היה אדם צעיר כשנשלח למשימה החשובה של הצלת האנושות. הוא היה בן 600 שנה כאשר נכנס לתיבה, והלך לעולמו כשהוא בן 950 שנה.
על הרקע להחלטתו של אלוקים לנקות את כדור הארץ אין כמעט חילוקי דעות. הארץ הייתה מושחתת, וכדברי ספר בראשית: "ותימלא הארץ חמס". השחיתות נגעה כנראה גם ליחסים בינו לבינה, וכפי שנאמר, בני האדם לקחו להם נשים "מכל אשר בחרו". בפירושים שונים יש התייחסות גם לגילוי עריות.
כך או אחרת, אלוקים מחליט להביא את המבול, והוא פונה לנח ומנחה אותו באופן מפורט ומפורש כיצד לנהוג. בין השאר נדרש נח לקחת את משפחתו הקרובה - אשתו נעמה, שלושת בניו, שם חם ויפת, ונשותיהם. החבורה, המונה שמונה אנשים, נדרשת לבנות תיבה אשר אורכה כ-180 מטר, רוחבה כ-30 מטר וגובהה כ-18 מטר. בהנחה שאכן "אמה" הנה כ-0.6 מטר, הרי שמדובר בספינה שגודלה כמחצית הטיטאניק. בניית התיבה נמשכה כ-120 שנה. אם נניח שנח יישם את הנחיותיו של אלוקים כלשונן, הרי שבתיבה דרו כשני מיליון מינים שונים של בעלי חיים. על פי אחד המחקרים, היו בתיבה 3,700 מיני יונקים, 8,600 עופות ו-6,300 מיני זוחלים. לפי אחת מגרסאות הזואולוגים, במשך המבול ייצרו בעלי החיים שבתיבה כ-800 טונות זבל. לתיבה היו כנראה שלוש קומות, כשבני האדם והעופות הטהורים התגוררו בקומה העליונה. המזון העיקרי, כנראה, היה תמרים מיובשים.
אין לנו תיעוד אשר משקף את תהליך קבלת ההחלטות בתוך התיבה. האם נח החליט לבד? האם התקיים דיון? האם התקיימה הצבעה? האם הקולות היו שווים במשקלם? האם העובדה שהנשים, פרט לנעמה אשתו של נח, לא מוזכרות בשמן, מלמדת על כך שהן לא השתתפו בתהליך קבלת ההחלטות?
האווירה המיוחדת יצרה קרקע פורייה לספרים ולסיפורים רבים. כך למשל יש תיאור יוצא דופן של נוסע סמוי שמתאר את "מה שבאמת התרחש בתיבה". ידוע כי לא הייתה תקשורת עם העולם החיצון, אולם סביר כי מידע מסוים כן הגיע מבחוץ פנימה. כנראה שבתום המבול ולאחר שהתיבה נחה על הר אררט, נפסקו הטלטולים והרעידות וכך יכול היה נח להבין שמסע התלאות נגמר. ולכן, מידע חיצוני "דלף" לתיבה באופן עקיף, ומכאן גם שההחלטה על שליחת העורב נסמכת כנראה על תחושות אישיות ועל מידע בלתי אמצעי שהועבר לנח ולצוותו.
אם זה המצב, אין לנו הסבר לכך שמרגע שנגמר המבול והתיבה נחה על הר אררט ועד שנח מחליט על שילוח העורב עוברים כמעט שלושה חודשים. זה מעיד על כך שנח היה מקבל החלטות זהיר, ואולי אף חששן. אני מתקשה לראות בימינו קבוצה של מקבלי החלטות אשר יושבים סגורים במתקן, ללא קשר עם העולם החיצון, ומוכנים לסבול זה את זו למשך תקופה כה ארוכה, כאשר כבר ברור שאין סימן לגשם (טפטוף, רעמים), רעידות או תנודות, ובכל אופן מחכים שלושה חודשים יחד.
ציר הזמן ולוח הזמנים מחייב כנראה לימוד וניתוח נפרד. בניגוד לדעה המקובלת, נח וצוותו היו יחד בתיבה לא 40 יום (משך המבול), אלא כמעט שנה. המבול החל כנראה ב-17 בפברואר, 1656 לפני הספירה. בקיץ, ביולי 1656 לפני הספירה, התיבה נחה על הר אררט ורק ב-10 באוקטובר שלח נח את העורב. התיבה נפתחת רק ב-1 בינואר 1655 לפני הספירה, והארץ יבשה בפברואר אותה שנה, בסך הכל שנה מתחילת המבול.
על רקע השהות הארוכה בתיבה, ובהתחשב בגילם המופלג של המחליט או המחליטים, לא מפתיע שהם המתינו והמתינו ונקטו בכל שיטה ואמצעי שיבטיח את המשך חייהם. כפי שאנו יודעים, ההחלטה הובילה לתוצאות הרצויות, והמחליט המשיך לחיות עוד 350 שנה ואף הסתבך במספר פרשיות מין בשנים שלאחר מכן.
מדובר בתהליך ייחודי של קבלת החלטות, וניתן להצביע על שלוש החלטות נפרדות ודרמתיות שקיבל נח: האחת: ההחלטה לשלוח את העורב; השנייה: להחליף את העורב ביונה, אף שלא התקבל מידע מהעורב; והשלישית: ההחלטה להמתין שבוע ימים לפני שנפתחה התיבה, גם לאחר שהיונה הביאה אינדיקציה ברורה לפיה צמרות העצים לא טבולות במים.
מעבר לקריטריונים ולתוצאות שהתקבלו, מן הראוי לחדד עוד מספר היבטים הנוגעים להחלטות ולתהליך קבלת ההחלטות. נח החליט לשלוח את העורב ולא שלח גמל, פיל או תנין. 3,556 שנה לפני האחים ווילבור ואורוויל רייט, הבין נח כי נכון לנצל את הממד האווירי ולהפעיל אמצעים מוטסים לשירות ולרווחת בני האנוש. מבחינה זו יש לנח זכות ראשונים בהפעלת מערכות מודיעין מוטסות וכן בהפעלת מזל"טים - הוא הראשון המפעיל כלי טיס בלתי מאויש לצורכי מודיעין. ייחוד נוסף יש גם בהחלטה להחליף את העורב ביונה. הרי לכאורה לא היה בידי נח שום מידע אשר יכול היה לתמוך בחשיבה שרצוי להחליף את מקור המודיעין. מי יכול היה לומר לו כי החלפת המקור תוביל ליותר מידע או למידע אמין יותר? ובכל אופן, התקבל אצל נח מידע, שמוגדר על ידי גורמי מודיעין כ"מודיעין ללא מילים": גם אם לא שומעים או לא מבינים מה נאמר בצד השני, הרי העובדה שמישהו מדבר עם מישהו, יש בה תרומה להבנת התמונה. כך גם עם נח: היעדר המידע מהעורב הנו גם מתן מידע. בראייתו של נח ובהבנתו, אם העורב לא הביא עלה כלשהו, או לחלופין, אם העורב לא היה חוזר, כל אלה יכולים היו לסייע לנח בהחלטה אם לצאת מהתיבה או לנסות מקור מודיעין אחר.
אף שלכאורה לא היה לנח קשר עם העולם החיצון, נראה שמידע כן זרם לתיבה והגיע לנח. כל תנועה של התיבה, ובוודאי שגם היעדר תנועה, כמוהם כהעברת מידע למקבל ההחלטות. הרי סביר שנח, למרות גילו המופלג, היה ער לתנודות שאפיינו את שלב הסערה. מאוד סביר שכאשר פסקו התנודות, והתיבה נחה על פסגות ההרים, התחיל בתיבה לחץ חברתי, פסיכולוגי ופיזיולוגי. אף שלא ידוע לנו על כך שהיה בתיבה שעון זמנים, ניתן לשער שצוות התיבה היה ער לחילופי יום ולילה וכנראה אור נכנס ממעט הסדקים שהיו בין קורות התיבה, סדקים שאפשרו לשוכני התיבה לנשום אוויר. די ברור שכל יום שעבר, כאשר התיבה לא נעה, האוכל אזל, הריח נשמר והחברותא לא השתנתה, גרם ללחץ ולמתח. כל אלה הכבידו על הדיירים ויצרו, כנראה, לחץ לפתיחת התיבה וליציאה החוצה.
לבד מהעובדה שנח היה זהיר בהפעלת אמצעי איסוף המודיעין וכן בהמתנה - גם לאחר שקיבל מידע פוזיטיבי על "ירידת המים", הוא נקט באמצעים נוספים שיש לזקוף לזכותו. נח לא שיגר את העורב ואת היונה מהדלת שממנה נכנסו שוכני התיבה, אלא מצוהר שממוקם בחלק העליון של התיבה. גם כאן הקפיד נח לא לחשוף את אנשיו לחדירת מים, שכן הצוהר גבוה מהדלת וקטן ממנה.
עתה, כשסיימנו לנתח את ההחלטות שקיבל ולא קיבל נח לפני שנים רבות, עלינו לשאול את עצמנו אם מקבלי ההחלטות והקברניטים אשר מובילים אותנו עתה יכולים להסתייע בניסיון ובידע שנצבר אצל נח ומאז נח. לפני שננתח החלטות דרמתיות שהתקבלו בשנים האחרונות, כדאי להתמקד במספר מאפיינים של החלטות דרמתיות. במאמר זה נעסוק בהחלטות שמשפיעות על גורלם של אנשים רבים, וכן בהחלטות שאינן נכפות על מקבל ההחלטות. בטרם נענה, עלינו למקד את הדיון בהחלטות הרות גורל, כאלו שמשפיעות על גורלם של אנשים רבים וכן החלטות שאינן נכפות על מקבל ההחלטות.
החלטות "נכפות" הן החלטות שמקורן בתהליכים חיצוניים ובאירועים שנכפים על מקבל החלטות ומובילים אותו לצורך להחליט. כך למשל החלטה להכריז מלחמה היא החלטה הרת גורל, אולם אם החלטה זו מתקבלת כתוצאה מכך שהיריב או האויב כבר הכריז מלחמה ואף נקט בפעולות איבה, כי אז ההחלטה "נכפית" ובעיניי - אין זו החלטה דרמתית מהסוג שקיבל נח.
אם ניקח לדוגמה שתי החלטות דרמתיות שהתקבלו ב-100 שנים האחרונות וננסה להשוות אותן לקריטיות שעמדה בפני נח, נראה כי יש שוני רב ופער עצום בין הכובד והקושי שעמד בפני נח וזה שעמד בפני מקבלי ההחלטות בשנים האחרונות.
לטעמי, שתי ההחלטות הדרמתיות ביותר שקיבלו מקבלי החלטות רציונליים ב-100 השנים האחרונות הנן ההחלטה של נשיא ארה"ב, הארי טרומן, להטיל את הפצצה הגרעינית השנייה על יפן, והחלטתו של ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, לאשר תקיפת הכור הגרעיני בעיראק. שתי החלטות אלה השפיעו על גורל מיליוני בני אדם.
החלטתו של טרומן לאשר את הטלת הפצצה הגרעינית הראשונה על הירושימה היא החלטה הרת גורל מבחינת התוצאה, אך איננה החלטה דרמתית מבחינת מקבל ההחלטה. טרומן לא ידע ולא העריך את האפקט האמיתי שיושג כתוצאה מאותה החלטה. מן הסתם דיברו אתו על "פצצה גדולה", וקנה המידה להשוואה היה כנראה הנזק שמושג ממפציץ גדול שהיה באותו זמן. האקסטרפולציה במקרה זה איננה אפשרית, שכן פצצה גרעינית איננה ניתנת להשוואה לפצצה קונבנציונלית, שבה נעשה שימוש נרחב במהלך מלחמת העולם השנייה. גם לגבי עיתוי ההחלטה והצורך בביצוע תהליך של קבלת החלטה אין כאן דרמתיות רבה. בעיני מקבל ההחלטות, כל מאמץ שיוביל לקיצור משך המלחמה ויקטין את הקורבנות הצפויים מצד בעלות הברית הנו ראוי ומקובל.
לפי הספרות שהתפרסמה לאחר מלחמת העולם השנייה, טרומן ידע מה היקף הנפגעים הצפוי, כמו גם את כמות הנפגעים האמריקאים הצפויה אם המלחמה לא תסתיים בכניעת יפן. גם אם טרומן ידע והפנים את משמעות המהלך, עדיין ההחלטה הראשונה הייתה "פשוטה יחסית", שכן בראייתו שלו, לא היה הרבה מה להפסיד, מחיר הטעות היה קטן ו-וודאי שהשלכות רב שנתיות לא היו לנגד עיניו.
ההחלטה השנייה התקבלה יום או יומיים לאחר הטלת הפצצה הגרעינית הראשונה על הירושימה, ולאחר שממדי הנזק כבר התבררו, גם אם כמות הנפגעים מהקרינה, שהגיעה למאות אלפי אנשים, לא הייתה ידועה לטרומן עת אישר את ההפצצה השנייה, בנגסקי.
ההחלטה לאשר את הטלת הפצצה הגרעינית השנייה, היא החלטה דרמתית, שכן החלופה העיקרית שעמדה בפני מקבל ההחלטות הייתה לדחות את ההחלטה במספר ימים ולהמתין לכניעת השליט היפני, שייתכן שהיה נכנע לאחר שהיה נחשף להיקף האמיתי של הנזק שנגרם בהירושימה, ולא פחות מכך - החשש שהאמריקאים יסתערו כעת על מספר ערים יפניות עם אותו נשק אימתני. במילים אחרות: המתנה של מספר ימים בהחלטה בין הטלת הפצצה הראשונה והשנייה הייתה מייצרת הרתעה משמעותית, ולמעשה זו החלופה המתבקשת בראייתו של מקבל ההחלטות, מה גם שהמתנה של מספר ימים במלחמה שהתמשכה כבר מספר שנים איננה משמעותית. יש לשים לב לכך שבאותה עת היו בידי ארה"ב שתי פצצות גרעיניות מוכנות בדיוק. לשם המחשה, שנה לאחר המלחמה היו בידי ארה"ב שש פצצות גרעיניות זמינות. חמש שנים לאחר המלחמה מספר הפצצות הזמינות נע בין 300 ל-700.
להערכתי, שני מניעים דרמתיים היו להחלטתו של טרומן לאשר את הטלת הפצצה השנייה על יפן. האחד: להעניש באופן קיצוני את מי שקרא תיגר על ארה"ב ובכך "לסגור חשבון" עם האירוע המשפיל של פרל הרבור, והשני, עתידי: לסמן לכל מי שיעלה בדעתו אי פעם לפגוע בארה"ב, כי עונשו יהיה כזה שלא ניתן למצוא לו סימוכין בסיפורי העבר. בכך הודיע טרומן, למעשה, כי זו הייתה ההטלה האחרונה של פצצה גרעינית, וזאת תחת ההנחה ששום מקבל החלטות לא יעז לבחון את אומץ לבם של מקבלי ההחלטות האמריקאים.
החלטתו של בגין לאשר את מבצע השמדת הכור בעיראק, היא החלטה דרמתית והרת גורל. אין ספק שלהחלטה זו יש והיו השפעות על גורלם של מיליוני אנשים, במדינת היהודים ובמדינות אחרות. זו החלטה דרמתית, שכן הסיכונים שעמדו בפניו היו רבים ומשמעותיים (במידה ויאשר את המבצע), אך גם החלופות שעמדו בפניו היו דרמתיות. העיקרית שבהן היתה דחייה של ההפצצה במספר חודשים.
בראייתו של בגין היו לתוצאות המבצע השלכות רבות ומשמעותיות. בניגוד לטרומן, בפני בגין עמד כקושי הסיכון של אי הצלחה בביצוע ההפצצה. כישלון כזה היה מביא לעימות חריף במיוחד עם העולם הערבי והעולם המערבי גם יחד. יתרה מזאת, כישלון ההפצצה ימנע למעשה כל יכולת לחזור על הביצוע בדרך זו או אחרת. למעשה, כישלון המבצע היה סולל את הדרך להקמת תשתית לא קונבנציונלית במדינה ערבית קיצונית. מבחינה זו, בגין ונח ידעו כי כישלון בביצוע עלול להביא כיליון על יושבי התיבה. לבגין היה כל היסוד להניח שלהחלטה זו יקומו מתנגדים רבים מבית ומחוץ. הטיעון העיקרי גרס כי זו החלטה פוליטית שנועדה לשפר את סיכויי ההצלחה של הליכוד בבחירות 1981, שהתקיימו שבועות מספר לאחר מכן. טיעון אחר נבע מהחשש מפגיעה בצרפתים אשר שהו בבגדד וסייעו לעיראקים בפיתוח הכור הגרעיני, אבל החששות הגדולים היו מחרם כלל עולמי ובידודה של מדינת ישראל מחבורת העמים.
כדי להבין עד כמה דרמתית הייתה ההחלטה להפציץ ב-7 ביוני 1981, יש להבין כי ניתן היה להמתין עד לרגע בו יהפוך הכור ל"חם", אולם אז הפצצתו הייתה גוררת נשורת רדיואקטיבית בסביבה המיידית של הכור. בגין בחר שלא לסכן את חייהם של אזרחי עיראק. כך או אחרת, מבחינת סיכויי הכישלון וההצלחה, זו אכן החלטה דרמתית והרת גורל.
לדידי, בהחלטה זו אותתה מדינת ישראל כי לא תקבל מצב שבו למדינת אויב שדוגלת בהשמדת ישראל, יהיה נשק גרעיני.
(מתוך האינטרנט, הכותב בלתי ידוע)
ואלוקים דיבר אל נח ואמר לו כך: "בתוך שנה מהיום אני עומד להביא על הארץ מבול גדול שיכסה את פני האדמה, וכל החי על פניה ייכחד. אבל אני רוצה שאתה תציל את האנשים הצדיקים שמגיע להם לחיות, וכן שניים מכל בעל חיים, זכר ונקבה. לפיכך, הנה אני נותן לך הוראות בנייה מדויקות לבנייה של תיבת ענק אשר תצוף על פני המים הרבים".
בהבזק אחד של ברק נתן אלוקים לנח את כל הפרטים: מידות, חומרים, ואפילו סרטוטים מדויקים של תוכניות הבנייה. בחיל וברעדה לקח נח את כל התוכניות והסכים לבנות את התיבה. "זכור", אמר לו אלוקים, "אתה חייב לסיים את כל העבודה ולהעלות עליה את כל מי שציוויתי בתוך שנה בדיוק".
כשהגיע התאריך התקדרו השמים, הארץ החלה לרעוד והים גאה. אלוקים הציץ למטה, לארץ, והנה הוא רואה את נח יושב על מרפסת ביתו ובוכה. "נח, היכן התיבה?", רעם אלוקים בקולו.
"אנא, סלח לי", ייבב נח, "אני עשיתי כל מה שהיה ביכולתי לעשות, אבל היו המון בעיות. קודם כל הייתי צריך להשיג רישיון בנייה, אבל התוכניות שנתת לי לא התאימו לנהלים ולתקן. נאלצתי לשכור חברת הנדסה שתסרטט את התוכניות מחדש. אחר כך נקלעתי לוויכוח גדול עם משרדי הכבאות, האם התיבה זקוקה לגלאי עשן ולמערכת מטפים וזרנוקי מים לכיבוי אש, ועם הוועדות לבנייה, בטענה שאני עובר על חוקי העזר העירוניים בכך שאני בונה תיבה בחצר שלי. נאלצתי להשיג אישורים מיוחדים מהמחלקה לתכנון ושיפור פני העיר.
"אחר כך הייתה לי בעיה להשיג מספיק עצים לבניית התיבה, כי יש איסור חמור על כריתת עצים, על מנת להגן על זן הינשוף המנומר שהולך ונכחד. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את רשות היערות שאני זקוק לעצים כדי להציל את כל הינשופים בעולם ולא רק את הזן המנומר, אבל מסתבר שהחברה להגנת בעלי הכנף אסרה ציד ינשופים, כך שתדע לך שלא הצלחתי להשיג זוג ינשופים בכלל.
"אחר כך הנגרים התארגנו ועשו להם ועד עובדים, והוועד הכריז על שביתה ועל משא ומתן על תנאי העסקתם, ובלית בררה הייתי חייב לחתום הסכם עם הסתדרות הנגרים לפני שמישהו בכלל הסכים להחזיק ביד גרזן או מסור. עכשיו יש לי 16 נגרים על התיבה, אבל אף ינשוף.
"כשהתחלתי לכנס את החיות הוגשה נגדי תביעה על ידי המועצה להגנת בעלי חיים. הם התנגדו לכך שאקח אל התיבה רק שניים מכל סוג של חיה, הם טענו שלכל החיות יש זכויות שוות וצריך להציל את כולן. בדיוק כשהצלחתי להביא לביטול התביעה בבית המשפט, הגיעו אליי נציגים של הרשות לאיכות הסביבה, והם דרשו ממני למלא דו"חות מפורטים אודות המבול הצפוי שאתה עומד להביא על הארץ. הם לא בדיוק אהבו את הרעיון שמשהו שקשור לתחומם יקרה ללא מעורבות פעילה שלהם.
"אחריהם בא הצבא ודרש שאציג בפניו מפות מפורטות של אזורי המבול ותחזיות של גובה המים במילימטרים. שלחתי להם את המפות ואת כל הנתונים, ובדיוק עכשיו אני שקוע במערכה משפטית מול המרכז להזדמנות שווה, שטוען שאני עושה אפליה על רקע דתי בכך שאני לא לוקח לתיבה אנשים לא מאמינים.
"מס הכנסה עיקל לי את כל הנכסים ואת חשבונות הבנקים, בטענה שאני מתכנן את התיבה כדי לברוח באמצעותה מהארץ וכך להתחמק מתשלום מסים. כרגע קיבלתי מכתב התראה ממשרד התיירות על כך שאני צריך לשלם מס עינוגים מיוחד לכלי שיט שנבנים למטרת נופש. הם טוענים שהתיבה הנה למעשה ספינת שעשועים. ואם כל זה עדיין לא הספיק, אז הארגונים האנטי דתיים הגישו גם תביעה לבג"ץ שיורה על הפסקת הבנייה, מאחר שאם אלוקים הולך להציף את הארץ במים הרי שזה אקט דתי ומנוגד לחוקה. הם טוענים כי זו מדינת חוק ולא מדינת הלכה.
"האמת, אלוקים, אני לא חושב שאני יכול לסיים את הבנייה של התיבה הזאת לפחות עוד חמש-שש שנים".
איך שסיים נח את דבריו התבהרו לפתע השמים והשמש יצאה מאחורי העננים. הים נרגע וקשת הופיעה בענן. נח הביט למעלה בשמחה ובתקווה, ושאל: "מה פירוש כל זה, אלוקים? האם שינית דעתך ואינך מתכוון עוד להרוס את הארץ?"
ענה לו אלוקים: "לא, ממש אין כל צורך שאני אעשה זאת. אתם כבר עושים זאת במקומי...".
נא להמתין לטעינת התגובות
