אני טקסט פוליטי. יֶה
לא מעט מהמתמודדים לכנסת ה-17 החלו לנהל בלוגים, שבהם הם מתבטאים בחופשיות ואפילו מריצים צחוקים. שלי יחימוביץ', אריה אלדד ואחרים מספרים למה הם עושים את זה
(מתוך הבלוג של ברוך מרזל, יו"ר מפלגת חזית יהודית לאומית)
המתמודד לכנסת ופעיל הימין ברוך מרזל לא לבד. גם הוא, כמו פוליטיקאים ומתמודדים אחרים, פתח בשבועות האחרונים בלוג כחלק ממאמצי הבחירות שלו. החשיפה לא זרה לפוליטיקאים, אבל הם עדיין לומדים לאט לאט להתאים את עצמם לחוקי האינטרנט. פה אין עיתונאים שצריך להתחנף אליהם כדי להתפרסם, אבל צריך להתמודד עם הציבור הרחב, פנים אל פנים. לא כולם רגילים לזה. על הדרך, חלק מהם חושפים צדדים פנימיים באישיותם, שלא הייתם מאמינים שקיימים; או שהייתם מעדיפים לא להאמין.
"האותיות 'קנ' מייצגות את הצמח קנביס, הידוע כמריחואנה. צמח שאלוהים ברא והאדם הוציא מחוץ לחוק"
(מתוך הבלוג של לולה וילנקין, מקום חמישי ברשימת עלה ירוק לכנסת)
מאז התחילה מערכת הבחירות, שתסתיים בעוד שבועיים וחצי, היא לא מביאה איתה בשורות חדשות. שוב אותם תשדירים מתנגחים, הכפשות הדדיות וקמפיינים שמתאמצים נורא לשכנע. אפילו הפרסומות של המפלגות באינטרנט והאתרים שלהן רק מתחילים לגרד את הפוטנציאל. ובכל זאת, הפוליטיקה מצאה דרך חדשה לביטוי: הבלוגים. היא עדיין בחיתוליה, לא רבים המתמודדים שמשתמשים בה, ובכל זאת נראה כי חלק מהפוליטיקאים גילו פתאום את מה שהגולשים מכירים כבר מזמן – יומן אישי מקוון. בלוג.
בלוגים הם במה יעילה עבור פוליטיקאים שרוצים קשר ישיר עם תומכים ובוחרים פוטנציאליים. המפלגות הקטנות מחזיקות תקציב תעמולה מוגבל (אם בכלל), וכל מה שהתקשורת רוצה מהן זה פיקנטריה ואיזוטריה, בלי אידיאולוגיה. לכן הן נאלצות ללמוד לסחוט את המרב
בשל הקשר ההדוק והאישי עם הבוחרים שמספקים הבלוגים, לא מפתיע לגלות שאין יותר מדי בלוגים של אנשי מפלגת קדימה. למה להסתכן בדיונים פתוחים על אג'נדה לא מוגדרת ובפליטות פה כנות של מועמדים שלרובם אין שום ניסיון בפוליטיקה, כשאפשר לרכוב על סוס העמימות והטשטוש כל הדרך אל הניצחון הגורף שהסקרים צופים? יוצאת מכלל זה היא אנסטסיה מיכאלי, לשעבר מגישה בטלוויזיה והיום מועמדת של קדימה במקום ה-44, טיפה דרומה ממקום ריאלי, שתפתח בקרוב בלוג בערוץ הבחירות של נענע.
בניגוד לקדימה, למפלגת העבודה דווקא יש מה להרוויח מהתעוררות הדיון הציבורי על יחסינו עם הפלשתינים, המדיניות הכלכלית, האבטלה והעוני. עם זאת, המפלגה שלחה לאזור הספר הבלוגוספרי רק שני מועמדים, עמי איילון מהצד הבטחוני, ושלי יחימוביץ' מהצד החברתי, וציידה אותם בפלטפורמה שאפילו לא מאפשרת לפרסם תגובות.
הגנרל בדימוס איילון לא תפס את רוח הבלוגים, או אם לדייק, לא תפס אותה האדם שנשכר לכתוב עבורו את הבלוג: הדיווחים האנקדוטליים בגוף שלישי על סיורי הבחירות של איילון והדאחקות שרצות שם בקושי יעבירו אותו את סף הכניסה הנמוך של טורי הרכילות.
יחימוביץ', לעומת זאת, כבר קלטה את העסק בזכות נסיונה התקשורתי ועשור של חיבור לאינטרנט. בניגוד לאיילון, האנקדוטות שלה אינן סתמיות אלא משמשות לאייר ולהאיר את האג'נדה שלה: מסיבת רחוב שנערכה במהלך השיפוצים באזור מגוריה מוצבת כניגוד בריא ל"שכונות הסגורות המפלצתיות שעומדות לצוץ בצפון העיר, מוקפות חומה ושומרים ומיועדות לעשירים בלבד".
ביקור במפעל סנו מנוצל לדברי שבח למנכ"ל, שנוהג אחרת ממנהלים ברמתו ומטה, כשהוא משכיל לשלב דאגה לרווחים עם דאגה לרווחת העובדים. צילום קבוצתי של העשיריה הפותחת של המפלגה הוא במה מצוינת לתקוף את כלי התקשורת, שלדבריה מתנכלים לעיתונאים שעושים תחקירים נגד ראש מפלגת קדימה אהוד אולמרט.
לדברי יחימוביץ', אחרי שתיכנס לכנסת היא מתכוונת לפתוח בלוג באתרה האישי, שבו תסקור את פעילותה הפרלמנטרית וגם תפתח נושאים לדיון עם קהל הבוחרים. "זה משהו שונה, אבל אני חיית אינטרנט", היא אומרת על כתיבת הבלוג, חוויה חדשה לעי תונאית שדיברה למאות אלפי ישראלים מדי שבוע בערוץ 2.
"אני חיה באינטרנט כבר הרבה שנים, אני חושבת שהייתי מהגולשים הראשונים, כשעוד היו כמה עשרות אלפים ברשת לפני עשר שנים. אני חושבת שיש נטייה לנהל מערכות בחירות בצורה מסורתית: מתייחסים לשלטי רחוב כאל כיבוש הרחוב, ואני אומרת שהרחוב נמצא באינטרנט. נכון שזה לא הרחוב של כולם, אלא של מעמד הביניים בלבד, אבל זה חתיכת רחוב, זו שכונה שגרים בה. אנשים חיים באינטרנט. אני לא חושבת שהמפלגות תפסו את זה באמת".
ובכל זאת, את מעדכנת את הבלוג מעט מאוד.
"אני סובלת מקוצר זמן כרוני עכשיו, אז אני ממש עושה את זה בחטף בלילה. אני מקווה שאוכל לעשות את זה יותר בשטף בעתיד. אין שם אופציה של מענה, של תגובות, מה שמאוד הייתי רוצה, כמובן, אבל אין אופציה טכנית כזאת בגלל דלות אמצעים. בלוג זה כלי חביב, אבל בטח שכרגע הוא לא ממצה את מלוא הפוטנציאל שלו, וגם אני לא ממצה את מלוא הפוטנציאל שלי. אני מניחה שאני אעשה אותו בעתיד באתר שלי. כרגע הוא מוזנח קצת, כי אני משקיעה בעיקר באתר של המפלגה".
מה יהיה בבלוג הזה?
"גם מאמרים וגם עדכון שוטף על מה אני עושה, הצעות חוק, דברים שלמדתי, ככל שהתקציב יאפשר לי. אני מניחה שתהיה לי כמות פניות עצומה שאצטרך לענות עליה. אני לא מתכוונת סתם לזרוק לחלל האוויר ואני אתייחס להצעות, לתגובות ולבקשות".
תעסיקי אדם שיסנן עבורך את כל הפניות שתקבלי?
"יענה, ימיין, יכניס דברים עדכניים. זה פול טיים ג'וב. ברגע שהכלי הזה נפתח, הוא נורא נגיש. בגלל זה הוספתי את ההסתייגות 'ככל שהתקציב יאפשר לי'".
"הפקק בבוקר יום שני ברחוב ז'בוטינסקי בר"ג,יצר חלון זמן להתבונן בשלטי החוצות המכסים כל בית שלישי. תחושה חמוצה מרה של קנאה הציפה אותי למראה השלטים ה' מדליקים' של כל המפלגות. אין מה לומר-הקופירייטרים אחד אחד. שווים כל שקל ממיליוני השקלים שקיבלו. איך, לעזאזל, הם מצליחים להשכיח מכולנו כי אלה אותן זקנות בלות, שלא עשו ולא יעשו דבר עבורנו, ולשוות לכולן מראה צעיר, רענן ושובה לב, כמעט סקסי. פשוט בא לי לבחור בכולן"
(מתוך הבלוג של אלי לוינגר, המפלגה למלחמה בבנקים)
"במערכת הבחירות הזאת אין שום אינטראקציה, אין שום שיחה פתוחה עם הגולשים, להבדיל מארצות הברית שם מערכת הבחירות היתה מאוד פתוחה", מתלונן ארז וולף, מפעיל אתר הבחירות kadima.co.il. וולף גייס לאתרו מספר מועמדים לפתוח אצלו בלוגים, ביניהם את מרזל. "חלק מהמפלגות פתחו בלוגים של מועמדים באתרים שלהן, ואני חושב שהן טעו, כי אם הבלוגים היו נפתחים באחד מאתרי הבלוגים הרגילים, החשיפה היתה רחבה יותר, והגולשים היו מאמינים שהפוליטיקאי כותב בעצמו ולא דובר המפלגה". "
אנשים לא מעוניינים באתרי מפלגות", מוסיף גיא ווסט, שהקים בלוג ופודקאסט (שידור אינטרנטי) לרומן ברונפמן (הבחירה הדמוקרטית), וכשזה פרש מההתמודדות עבר לעבוד עם דב חנין ממפלגת חד"ש. "אם הם רוצים להגיע לאנשים – הם חייבים לדבר איתם, ובאינטרנט זה באמצעות בלוגים. בכל פעם שרומן כתב משהו, היתה אינטראקציה, אנשים הגיבו". "זה מעניין כשהמועמדים כותבים בלי פילטרים, בלי קיפוח בזמן מסך או חשיפה בתקשורת", אומר עורך החדשות וערוץ הבחירות של נענע, נתנאל יפת, שהזמין פוליטיקאים לכתוב בלוג באתר ישראבלוג. "הדגש שאנחנו נותנים להם הוא: תביאו את ההומור שלכם, את הייחודיות שלכם. אל תעשו תעמולה, זה לא מעניין אף אחד. מצד שני, לא שמים להם מלכודות, בניגוד לראיון בעיתונות".
"ב-50 ומשהו שנה הצלחנו להפוך את הנחלים לביוב, את האוויר לדייסה מגעילה, את האדמה הרעלנו, את הכנרת וגם את ים המלח ייבשנו. כמו אידיוטים הרסנו במו ידינו את הקצת שנשאר. על הגבולות אנחנו נלחמים, את הארץ אנחנו מפקירים"
(מתוך הבלוג של פאר ויסנר, הירוקים)
פוליטיקאי שקלט מהר את רוח הבלוגים הוא אריה אלדד מהאיחוד הלאומי, שפתח בלוג בעקבות פנייה של נענע. " לא היה עולה על דעתי לכתוב יומן שעובד על חשמל אלמלא נקלעתי בעמונה, לפני כשבועיים, לחילוקי דעות עם 6 שוטרי יס"מ", סיפר בפוסט הפתיחה, שבו הוא מפגין הומור פוליטי שלא מוצאים אצל הרבה חברי כנסת.
אלדד מספר עוד על המכות שחטף מהשוטרים, על ידו הימנית המגובסת, על כך ש "לא יעלה על הדעת שאעשה שימוש בשמאל", ומסביר כי "קצב הכתיבה שלי יאפשר פרסום פוסט ראשון בדיוק בשעה שבה יתפרסמו מדגמי הטלוויזיה בליל הבחירות". ומאחר שאלדד, מנתח פלסטי, חשש שרשיון הרופא שלו ישלל בגלל כתב יד ברור ("חלק מהאיסורים החמורים שמטילה ההסתדרות הרפואית על חבריה כוללים איסור גורף לכתוב בכתב קריא"), הוא נאלץ לכתוב "יומן על חשמל, בלוג אלקטרוני".
"זה סוג של ריפוי בעיסוק, לא דבר שיש לו השפעה פוליטית דרמטית, או תקשורתית", אומר אלדד, "זה כלי קטן מאוד, זה לא כלי שיש לו תפוצה. הבלוג הזה, אני מניח שהוא מגיע לכמה מאות אנשים, אבל זו אפשרות לביטוי שבדרך-כלל אנחנו הפוליטיקאים מונעים מעצמנו. כשהיה לי טור קבוע בעיתון, הייתי מתלבט הרבה-אני כותב פעם בשבוע-שבועיים, אני לא אבזבז את זה על שטויות. הבלוג זה סוג של חירות, ומי שאוהב לכתוב מאוד נהנה ממנה. אין פה סד המקום והזמן, לא הדדליין ולא הנושאים שחייבים להיות. לכן זה באמת בעיקר עניין של כיף. תמיד נחמד לראות תגובות של אנשים".
לא ידענו שאתה מצחיק.
"אני חושב שלהרבה חברי כנסת יש יותר הומור ממה שחושבים.אם ישלנו דקה במליאה או 500 מילה בעיתון, אנחנו מרגישים שזה לוקסוס לבזבז את זה על התחכמויות, למרות שכשאתה פוגש חברי כנסת אחד על אחד, אתה מגלה שחלקם משעשעים מאוד. כשאתה משחרר אדם מהמגבלות שלו, של יועצי התדמית, של מה שהוא מוכרח להשיג כאן ועכשיו, מגלים הרבה אנשים עם חוש הומור".
כמו יחימוביץ', גם אלדד מעיד שהבלוג הוא עיסוק צדדי. "בדרך-כלל באחת לפנות בוקר, כשגומרים לקרוא את כל שאר הדברים, מקשקשים משהו בבלוג", הוא אומר, "יכול להיות שאמשיך אחרי הבחירות, זה תלוי בתגובות. אני לא כותב למגירה, בטח לא למגירה אלקטרונית".
ליאור פרי מעלה ירוק גילה שכתיבה אישית וגלויה עלולה גם להזיק. "אני כבר שבוע כותב בלוג, ולא הייתי מודע כמה כוח ופופולריות יש לזה", הוא אמר לא מזמן בראיון למעריב, "הייתי בטוח שבלוג הוא משהו שעוד שני חברים שלי יקראו. פתאום התברר לי שהדברים שאני כותב מחוללים סערה במפלגה, וזה יצר בלגן. כשכתבתי שהמזכ"ל אוהב לשתות, התחילו להגיע תלונות מפעילים. התחילו לנתח את הטורים שלי ולבקש מחברים למתן אותי. רק אז הבנתי שכשאני כותב בבדיחות הדעת, באינטרנט זה מקבל תהודה אדירה. בטורים האחרונים קצת מיתנתי את עצמי, הורדתי את מינון האלכוהול והסמים, והתחלתי לזיין את המוח בנושאי איכות הסביבה ונושאים שחשובים לאחרים במפלגה".
נא להמתין לטעינת התגובות
