לבנון שלהם: לוחמים מתעדים מלחמה
הפחד שמתגנב תוך כדי תנועה בשטח, המשקל האדיר על הגב, החשש להיפגע מאש ידידותית והדאגה לחברים. לוחם מילואים בסיירת גולני מספר על החזרה לישראל. עדות ראשונה בסדרה
-היום שאחרי - סיקור מיוחד ב-nrg מעריב
החוד הקדמי, שמופקד על הובלת הכוח, עובר שוב על הציר המתוכנן במפות. התנועה לכיוון הארץ תתבצע בשני מהלכים. תחילה, תנועה דרומה עד בינת-ג'בל ושם, לפי קצב ההתקדמות, תתבצע הערכת מצב נוספת ויוחלט אם להמשיך לנוע לפני שיעלה יום.
במידה וקצב ההתקדמות לא יהיה מהיר מספיק, נידרש להישאר יום נוסף בשטח. עובדה זו לכשעצמה, מכתיבה היערכות מתאימה עם מים ואוכל. המשמעות - משקל נוסף לסחוב בנוסף לאמצעי הלחימה, התצפית, ציוד המיגון (שכפ"צ), ציוד ההסוואה, והביגוד החם (בלבנון תמיד קר בלילה, גם באוגוסט).
כולם מוכנים ומבצעים סידורים אחרונים של הציוד על הגב. מי שלא ידאג שהציוד יושב עליו כמו שצריך יסבול כל ההליכה. החששות מכרסמים ויש מתח באוויר. ציר הליכה ארוך שכזה בשטח אויב דורש מקסימום ערנות. למרות שהפסקת האש נכנסה כבר לתוקף אי אפשר לדעת מה עובר בראש של מחבלי החיזבאללה שרק רוצים לגבות מחיר נוסף.
מבחינתנו הכול פתוח. בנוסף לכך, קיים סיכון גבוה לאש מצד כוחותינו, תמיד עלול להיות חייל שלא בדיוק מודע לכוח שעובר על ידו, או מפקד טנק שלא עודכן, ומשם הדרך לירי על כוחותינו קצרה מאוד. המחשבה על אירוע כזה מפחידה ומתסכלת, אף אחד לא רוצה לחטוף מאש "ידידותית", איזה דרך נוראית למות.
נכנסים לסדר תנועה ומתחילים לצאת מהבית בו תפסנו עמדות תצפית בימים האחרונים. כולם עמוסים מאוד. זה לא עניין של מה בכך להעמיס על כוח מילואים, שהגיל הממוצע שלו בערך 30, משקלים שדומים למה שסחבנו בסדיר. אני חושב על החברים שלידי ויודע שלכולם מאוד כבד אבל כולם "כבר היו בסרט הזה" ויודעים שאפשר להתמודד עם המשקל והסיסמה ש "הכול בראש" תמיד נכונה, גם במרחק של 10 ו-15 שנה מהשירות הסדיר.
הטור מתקדם בין בתי הכפר לכיוון נקודת החבירה לגדוד שאיתו ננוע. בדרך מקפידים להיות בקשר עם הכוחות שלידם אנחנו עוברים בכדי לוודא שהם מזהים אותנו. תנועה בצורה הזאת מחייבת עצירות וירידה במקום כל פעם. כל עצירה כזאת רק מקשה בגלל המשקל הכבד ודומה לכפיפות ידיים עם משקולת של 30-40 קילו.
החבירה לגדוד מבוצעת והתנועה ממשיכה. בשלב זה, הנחמה היא שתחילת הציר היא ירידה של ההר עליו ישבנו. ההמשך לא ממש מאיר פנים והוא כולל גלישה
אין מצב ללכת על צירים קיימים, בגלל החשש ממיקוש והפגיעות של הכוח על הציר. הפנים שטופות בזיעה שזורמת לתוך העיניים, הקסדה על הראש לא ממש מאפשרת למחות אותה ולוחצת על המוח, סיוט. הדופק בשמיים מהמאמץ והנחמות היחידות הן שקית השתייה על הגב, ממנה אפשר לשתות בצינורית בלי לחכות להפסקת שתייה, והאוויר הלבנוני הקריר שמצנן קצת את הזיעה.
קצב ההתקדמות איטי. בניגוד למה שניתן לחשוב, כאשר סוחבים משקל, עדיף להתקדם מהר ולצמצם את הזמן שהמשקל מעיק על הכתפיים והגב. תנועה עם גדוד סדיר מכתיבה קצב איטי שאפילו בתור מילואימניקים הוא איטי מדי. מהסדיר אנחנו מכירים תנועה מהירה בקבוצות קטנות, התנועה ההמונית של גדוד מכתיבה תנאים אחרים וזה מתסכל וגם מתחיל לכאוב.
לקראת נקודת ההחלטה בבינת-ג'בל, מפקד הצוות מחליט לעקוף את הגדוד בכדי לעמוד במשימה ולא להגיע למצב בו מבצעים תנועה לאחר שהאיר הבוקר. לפי השעה יש סיכוי טוב לעמוד בזה. אף אחד לא רוצה לבלות עוד יום של המתנה על אדמת לבנון – רוצים הביתה!
הקצב עולה, הגב והכתפיים צועקים הצילו ולפעמים הידיים נרדמות, ממש כמו בטירונות. מקפיצים את הציוד על הגב בכדי להקל אפילו לכמה שניות וממשיכים לדהור. הדרך הופכת לנתיב רחב של טנקים עם ערמות של "פודרה" עמוקה (אדמה במצב צבירה של אבק), ופונה מזרחה. אנחנו עוברים בין טורים ארוכים של חיילים, שגם הם בדרך לארץ. מאות חיילים עם ציוד בשלבים שונים של הדרך.
התחושה היא של מעין יציאת מצרים, ולמרות זאת חייבים לשמור על משמעת מבצעית. הקלעים ממשיכים לסרוק את הבתים לאורך הציר, וכך גם כל מי שיש לו אמצעי לראיית לילה. סדר התנועה נשמר עם רווחים מתאימים בכדי למנוע פגיעה גדולה בכוח במקרה של היתקלות.
בבת אחת הכוח נעצר, החוד הקדמי מזהה ארבע דמויות לפניו, שנעלמות מעבר לעיקול. יורדים במקום וסורקים סביבנו, לא מזהים כלום, האצבע על הנצרה וממשיכים להתקדם בזהירות. כל העייפות נעלמת ומתחלפת בדריכות. הקשר עם החפ"ק מעלה בסבירות גבוהה שמדובר בכוחותינו, אבל זה לא הגיוני - אנחנו ראשונים ולא אמור להיות אף אחד לפנינו.
מתקדמים בזהירות מעבר לעיקול ומזהים ש-4 הדמויות הפכו ל-40. אכן מדובר בכוחותינו. מתבצעת חבירה וזיהוי הדדי ואנחנו עוקפים אותם. מסתבר שאנחנו עשינו הקפה גדולה סביב כפר שאסור היה לעבור בו, ואילו הגדוד קיבל אישור לעבור דרכו בגלל בעיית הזמן אליה נקלע. אין צדק במלחמה, לחינם הלכנו מהר אבל בראש של מילואימניק, עדיף ללכת בציר הבטוח.
הציר מתיישר לכיוון המעבר הפרוץ בגדר, ממש כשהשחר מתחיל להאיר מעל רכס רמים. הטור היגע עובר את הגדר אל הארץ. הגענו! הקלה אדירה בלב ובעיקר על הגוף. אנחנו מסתכלים אחד על השני, רטובים לגמרי מזיעה ומכוסים באבק אדמדם. אני חושב שכל אחד יודע שהוכחנו לעצמנו שאנחנו עדיין יכולים. לעמוד במסע כזה עם משקלים כאלו בגילנו (חלקנו ממש לא בכושר) מעיד על הנחישות והמוטיבציה של החבר'ה וזה מחמם את הלב. המשימה שלנו בלבנון הסתיימה.
עוד 200 מטר ואנחנו אפילו מוצאים את האוטובוס שמחכה לנו על כביש המערכת, פריקת נשקים, העמסת ציוד ויאללה לדרך, חזרה לבסיס ולארוחת הבוקר הבשרית שמחכה לנו. לפני ש"מתנפצים" בשינה עוד מספיקים להתקשר ולהרגיע את הבית – מסכנים, חשבו שגמרנו עם זה בסדיר. גם אנחנו חשבנו ככה אבל המציאות שלנו כנראה תשאיר אותנו בעניינים עוד הרבה זמן.
צוות המילואים של סיירת גולני פעל ביחד עם חטיבת גולני הסדירה לאורך הלחימה. בשבוע האחרון ללחימה פעלו חיילי המילואים במרחב שבין בינת-ג'בל לתבנין שבגזרה המזרחית כחלק מכוחות החטיבה.
nrgמעריב מזמין את חיילי וקציני המילואים ששבו מלבנון לשלוח לנו את סיפורי המלחמה ואת תמונות הקרבות. את הטקסטים (עד 500 מילה) יש לשלוח לכתובת: miluim@maariv.co.il ולצרף שם מלא ומספר טלפון ליצירת קשר. הפרטים יישארו שמורים במערכת.
נא להמתין לטעינת התגובות
