פוליטיקה של מותגים
פרופ' גד ברזילי מסביר ש"קדימה" היא תופעה ייחודית, אך עד כה מורשתה של המפלגה די עגומה
עם זאת, "קדימה" היתה תופעה פוליטית בולטת במיוחד: בפעם הראשונה בישראל, ובאופן די חריג בפוליטיקה ההשוואתית בכלל, הצליחה מפלגה בת כמה חודשים בלבד, אם ארגון פוליטי חלקי ומקבץ של אנשים עם מכנה משותף מצומצם, להגיע לראשות השלטון ולהקים ממשלה בראשותה לאחר הבסתן של שתי המפלגות השורשיות יותר בפוליטיקה הישראלית- העבודה, ובמיוחד הליכוד.
מה שלא הצליחו לעשות רפ"י בשנות השישים, ד"ש בשנות השבעים, שינוי על דורותיה בשנות השמונים והתשעים, הצליחה לעשות מפלגה עם מנהיג פוליטי בולט אך ללא כל שורשים אידיאולוגיים או בסיסי כוח חברתי המאפשרים גיוס פוליטי מקיף.
מעבר לאירוע החדשותי של ראש ממשלה הפורש בהפגנתיות ממפלגת השלטון ומביא להבסתה האלקטוראלית, "קדימה" ביטאה כיסי מחאה בפוליטיקה הישראלית של מאוכזבי מפלגת העבודה ומחנה העבודה בכלל, וכמובן מצביעי ליכוד שחשו כי המפלגה מאבדת מן הרלוונטיות שלה. כיסי מחאה אלו והילת המנצח התמידי של שרון היו בסיסי התמיכה ב"קדימה", למרות החשדות בפלילים נגד כמה מראשיה, שחלקם הפכו כבר לכתבי אישום.
אריאל שרון ואנשיו קראו אז נכון את התמונה המפלגתית. הם הבינו היטב כי בעידן של נוכחות תקשורתית ומותגים פוליטיים, יש חשיבות להמצאת מותג פוליטי חדש. מותג של מנהיגות כריזמטתית ונוסחאות "פלא" לפתרון הסכסוך. זאת במקום מפלגת העבודה המתנוונת והליכוד המתבוסס במאבקים פוליטיים קשים.
בדומה לרפ"י של בן-גוריון, ובמובן מסויים בדומה לד"ש ושינוי, היתה זו מפלגתו של איש אחד. מחלתו והתמוטטותו של שרון יצרו מצב קשה, בלתי צפוי, הזוי משהו, של מנהיגות חדשה, או ספק מנהיגות, שלא הוכנה לכך, כמובילת הקו המפלגתי של נסיגות חד-צדדיות.
בחודשי הבחירות היה די בנוכחותו הערטילאית של שרון ובדמותם הנוחה של אולמרט ולבני כדי להבטיח נצחון יחסי, מוגבל, כביטוי לירידה העצומה בכוחן של המפלגות הפוליטיות בישראל. אך כאן נגמרה הדרך.
ל"קדימה" היתה נוסחה מפלגתית איך להגיע לשלטון, אך היא חסרה נוסחה מדינית איך להישאר בשלטון. בעוד חורבן הסכם אוסלו הביא למפלה קשה של השמאל הציוני, כך אירע ל"קדימה" עם ירי הקסאמים וחוסר ההצלחה הצבאית במלחמת לבנון השנייה.
אך עמוק מכך- היתה זו מפלגה של מסר אחד, מסר של ייאוש ולא של תקווה,
אך ההכרזה בשנה שעברה על "המפץ הגדול" היתה יותר מאירוע תקשורתי בלבד. המקרה של "קדימה" מלמד כי לרוע המזל ולמרבה הצער, העתיד בפוליטיקה הישראלית נתון לאלו שיידעו להפתיע את יריביהם במותגים פוליטיים חדשים, שסביבם ניתן לקבץ אישיי ביטחון בדימוס, חברי כנסת תוהים, פוליטיקאים מתוסכלים, ובעיקר בעלי הון שיידעו לסבסדד את פרסום המותגים.
מורשתה של קדימה בשלב זה היא עגומה. העתיד קצר הטווח שייך לטקטיקנים ולא למדינאים, לאנשי הכוח ולא לאישי החזון. דלותו של הפרלמנטריזם הישראלי מאפשרת לשפת המותגים, על חשבון תכנים חברתיים של ממש, להכריע את שדה המערכה האלקטוראלית. אך זה יכול להספיק כדי להגיע לשלטון, לא כדי להישרד בו בהצלחה.
אין כמובן וודאות כי "קדימה"תיעלם בקרוב מן המפה המפלגתית. הצטרפות אישים פוליטיים חדשים לשורותיה, שינוי מסגרות מפלגתיות, או התפתחויות פוליטיות וצבאיות דרמטיות, יכולות לשנות את המציאות האלקטוראלית לזמן הקרוב.
אך ללא יוזמה מדינית שתמוסס את תרחישי המלחמה הקרבה וללא מאמץ דיפלומטי להגיע להסדר מדיני בחזית הסורית והפלשתינית, קשה לראות כיצד "קדימה" תישאר עובדה משמעותית במערכת המפלגתית. ללא גיבוש קו רעיוני ברור כיצד להביא לשלום, ללא חתירה בלתי נלאית לסיום הכיבוש, ללא מצע חברתי של שוויון, עתידה של המפלגה כבר מאחוריה. מותגים טובים לבחירות אך הם לא יכולים לנהל מדינות או להנהיגן.
פרופ' ברזילי הוא מומחה בינלאומי למשפט ופוליטיקה, המתמחה בחקר של משטרים פוליטיים. מכהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת וושינגטון, ארה"ב
נא להמתין לטעינת התגובות
