בריונות, ציונות וצדקנות
הדיון האינטלקטואלי שמתנהל בחסות עיתון הארץ הפך לבריונות אנטי-ציונית. אינטלקטואלים רבים חוששים מעימות. אסור לוותר
לא תשמעו שמץ מזה בהארץ. עיתון הארץ, ובעיקר מדוריו הספרותיים, הפכו בעשור וחצי האחרונים לכמעט מונופול של העמדה האנטי-ציונית, ושל העוסקים בדה-לגיטימציה של ישראל. נציגי חמישה אחוזים מהמחקר הפכו למרכז הבמה בהארץ. הפוסטציונים סוקרים את עצמם, וסוקרים את מתנגדיהם. הם יוצרים את הרושם שהקבוצה הקטנה הזאת היא עיקר המחקר. אז מה עושים כשמישהו מתווכח עם האנטי-ציונות הזאת? מתעלמים ממנו.
מתעלמים ומתעלמים, עד שהספר צובר תאוצה וקוראים אותו, וכותבים עליו במקומות אחרים, והוא מעורר דיון, ואי-אפשר להתעלם ממנו יותר. ואז מתפרסמת רשימה במדור "תרבות וספרות" בעריכת בני ציפר. ולמי נמסרת סקירת הספר? ליוסף גרודזינסקי, כמובן. גרודזינסקי כתב ספר על השואה, שבו טען שהציונות עמדה מנגד ובעיקר ניצלה את ניצולי השואה כבשר תותחים לצרכיה. יקירה ביקר את העמדה הזאת בחריפות. כלומר, עורך המדור מינה סוקר, שמבוקר בחריפות בספר שהוא אמור לסקור. והתוצאה צפויה.
אני מכיר את השיטה הזאת אישית. יצא לי להביע את דעתי לא פעם על רדיקל-המחמד של המדור, יצחק לאור: גם על הפוזות ה"רדיקליות", גם על הצגות הבריונות, וגם על מה שנדמה לו כידענותו המופלגת. ידעתי למה אני נכנס, ולכן לא הופתעתי למצוא אותו סוקר ספר שלי, ובגסות הרגילה. אני לא מספר את כל זה כדי שתשתתפו בצערי. שלום לי, תודה. וגם לא רק כגילוי נאות. אלא כי זה לא מקרה, זו שיטה. המדור שהיה פעם הבמה הרצינית ב-ה"א הידיעה לדיון ברעיונות בעיתונות, נעשה לא רק חדממדי מבחינת התוכן האנטי-ציוני הצעקני שלו, הוא גם מונע בשיטתיות ביטויי ביקורת, ומתנהל בגסות כחצר פרטית של ציפר ולאור.
"הארץ - צדקני, יהיר ואלים"
לא צריך, נדמה לי, להכביר מילים על הרמה הנמוכה שהנהיג ציפר, עורך "תרבות וספרות". ציפר מרבה לעשות פרובוקציות שנדמות לו, כנראה, חינניות. למשל לספר לקוראיו שזקיפות עמידתה של קנצלרית גרמניה, אנג'לה מרקל, כל-כך מלאה הדר בעיניו, שהיה מצביע בשבילה גם לו עמדה בראש רשימת הליכוד. גם כתיבתו ה"רצינית" של ציפר היא בערך כזאת: הוא משתטח אפיים ארצה בהכנעה בפני כל מי שיש לו מבטא גרמני או צרפתי, ולא מחמיץ הזדמנות לומר לישראלים "מה נחותה היא הציוויליזציה שלנו". הספרות שאנחנו כותבים מלאה הבל, נימוסינו רעים, המדינה שלנו ריחה באוש, והציונות כפי שהיא מצטיירת במדור אינה אלא לאומנות וקולוניאליזם. מכורתו האירופית של ציפר לא לקתה, כידוע, ברעות החולות האלה מעולם.
ציפר הוא לא עיקר הבעיה. בעצם אין הרבה מה לומר על "השקפתו". הבעיה היא שב הארץ נותנים לקוריוז
לקבוע כל-כך הרבה, ולמבקר אלים כמו לאור, להיות המוציא והמביא. איך זה, אם יורשה לי להעלות קושייה, שבעיתון עמוס בלהט מוסרי, לאף אחד אין אומץ לקום נגד בריון סלונים, שמתפאר שהוא מרביץ למבקריו, ונגד עורך שכבר אפילו לא מעמיד פני הגינות מקצועית?
אבל אפילו זו לא כל הבעיה. גם האקדמאים והאינטלקטואלים בישראל בדרך כלל מסובבים את גבם בגועל וממלאים את פיהם מים. הנימוק השגור הוא שוויכוח ברמה הזאת, פירושו כניעה. אני מבין את הנימוק הזה. הוא לא מבוטל, אבל זה אינו ההסבר העיקרי. מתעורר החשד שרבים פשוט מפחדים לפצות פה מפני שכוחו של הארץ רב, והוא נעשה צדקני, יהיר, וגם אלים. אז הנה החדשות הטובות: לספרו של יקירה שלום, וקוראים אותו, ודנים בו. וגם לספרי שלום. אז אולי כדאי להפסיק להיות איסטניסטים, ובעיקר, להפסיק לפחד מבריונות שמתחזה לצדיקות.
נא להמתין לטעינת התגובות
