פסטיבל הצדקנות
עפר שלח חושב שצרכן התקשורת מספיק חכם להפריד בין ה"טאלנט" שפרסם מותג לעיתונאי
ולהלן ההמשך: כבר מזמן לא התחולל פה פסטיבל כזה של צדקנות, הצטדקות וטפיחה על חזהו של האחר כמו זה שמתרחש, גם מעל העמודים הנכבדים האלה, מאז נודע שלפיד יגיש מגזין חדשות. פרט לשנאת לפיד לשמה, ספורט לאומי רב-משתתפים, נוהרים אל הפסטיבל גם מי שמבקשים, חלקם בכנות, לשים סוף סוף קו מפריד: בין "עיתונאי" ל"טאלנט", בין מי שמדווח למי שמבדר, בין מי שהאינטגריטי שלו יצוק מפלדה למי שאת המילה שלו קונים בכסף.
על-פי התוקפים את לפיד (ואת מגישי ודעתני הטלוויזיה האחרים שהופיעו בפרסומת), מרגע שאדם מכר את מילתו לגוף מסחרי, הוא פסול כעיתונאי. זאת למרות שהמכירה הזו, להבדיל ממכירות אחרות, נעשית מעל השולחן, בגלוי ובאופן שאי אפשר לטעות בו. יש כאן הנחה, לפיה הצופה התמים אינו מסוגל להבדיל בין לפיד המופיע בראש מהדורת החדשות, ללפיד המוכר לו תדמית של בנק מייד אחר-כך. הוא מאמין למילה של לפיד שאכן סוריה תהיה באנאפוליס, ולכן יקנה ממנו באותה מידה של אמינות חשבון עובר ושב.
יש בהנחה הזו מידה לא מעטה של התנשאות על האינטליגנציה והתחכום של צרכן התקשורת. הצרכן הזה בוחר מדי יום בין אלפי ספקי מידע, מעיתונאים עם תג לבעלי בלוגים, ממישהו שעבר ברחוב ומדווח עכשיו בשידור חי על הפיגוע שלו היה עד, ועד לכותבי ויקיפדיה. הצרכן הזה מחליט מדי יום למה הוא מאמין ואיזו דעה הוא קונה, על סמך מידע קטן בהרבה ממה שיש לו כדי להבחין בין לפיד באולפן ללפיד בסניף הבנק.
צביעות מחרידה
עוד יותר מזה, יש בה צביעות מחרידה, כי חלק גדול מהכותבים יודע את האמת. העיתון שאתם מחזיקים ביד עשוי מאינטרסים. הכותרת הראשית שלו, הידיעות המדיניות והכלכליות שבו, מה נכנס ומה לא, מה מובלט ומה מוצנע, מאחורי כל דבר כזה עומד אינטרס. ובניגוד לכסף שלפיד מקבל מהבנק, האינטרס הזה חבוי.
קחו, למשל, עניין עקרוני ומופשט כמו המאבק על דמותו של בית המשפט העליון: אני מודיע לכם בהכנעה, שרוב מה שאתם קוראים בעניין הזה נובע מאינטרסים סמויים, יחסים אישיים, חשבונות ישנים וחדשים. וכאמור, אף אחד לא שם לפניהם אות אזהרה שמדובר בפרסומת.
עוד
הייתי יכול לתת עוד אלף דוגמאות, אבל אני סומך על האינטליגנציה שלכם. תאמינו לי, הבעיה הכי קטנה שלכם כצרכני תקשורת היא שיאיר לפיד פרסם בנק.
נא להמתין לטעינת התגובות
