המחיר לא חשוב
רוביק רוזנטל סבור כי העיכוב בשחרורו של גלעד שליט הופך לכתם הגדול ביותר על אולמרט
הספין האחרון בפרשת שליט הוא שדובאי תתווך ב"עסקה הנרקמת לשחרור החייל החטוף" במקום מצרים. זה הזמן לומר בפה מלא: בעניין שליט כבר הפסדנו, כלפי פנים וכלפי חוץ וכלפי האויב מספר אחת – הזמן. תופעת גלעד שליט הופכת להיות הכתם הגדול ביותר על ממשלת אולמרט, ראיה מוצקה לאי יכולתו לשלוט, ראיה לנכונותה של האמרה "הנהגה חלולה" של דויד גרוסמן.
אולמרט הפך להמלט המתייסר בפומבי. הוא "אינו מסוגל להכריע בין נועם שליט להורים שכולים ששחרור מחבלים יפגע בהם". שימוש נלוז כזה בשכול אינו מוכר גם לזקני מלחמת יום הכיפורים. נועם שליט אינו מייצג "עמדה רגשית", אלא את בנו החי וחסר האונים. "ההורים השכולים" (אילו, של מי ובאיזה הקשר?) מציגים עמדה רגשית ועקרונית. לגיטימית, אולי מעוררת אמפתיה, אבל אין להם כאן כהורים שכולים מעמד מכריע.
אהוד ברק הפך לתלמיד ישיבה מתפלפל. "פודים שבויים לפי מידתם", כך צוטט בהופעה לפני שבוע. השימוש המניפולטיבי במקורות הוא מפלט מבייש, ובעניין זה ברק לא המציא שום דבר. ואם לבש ברק את אצטלת מחוקק הערכים, אני מציע לו חלופה: פדיון שבויים הוא ערך עליון. זו אינה חלופה תיאורטית, אלא היא נעוצה באתוסים הישראלים, לצד החובה להציל ללא מחיר כל חייל פצוע. ישראל מעולם לא פדתה שבויים על פי מידה, אלא תמיד ללא כל פרופורציה, וזה חלק מחוסנה.
אפי איתם ממשיך לנוע בין שלושת מרכיבי הדמות הציבורית שלו: המפקד הקשוח שלא סופר ערבים ממטר, הפוליטיקאי הבינוני וגואל עם ישראל. מתוך שלושת המקומות האלה הבהיר לפני כמה ימים בנונשלנטיות מקוממת ש"גלעד שליט הוא חייל שידע מה הן חובותיו". מסתבר שהשבי למשך שנים ארוכות הוא אחד מחובותיו של החייל, ממש כמו כומתה מגוהצת, או הכנת קפה למפקד. אכלת אותה, גלעד, לא הסתכלת באותיות הקטנות.
עזבו את הפלפול ואת חיבוטי הנפש
לעזרת החבורה הלא קדושה הזו מתייצב גדוד טוקבקיסטים. שלשום העמידו אל הקיר משפחות של מחבלים, אתמול החריבו שכונה בעזה ושלחו אל כל השמאלנים לכלא, והיום הם מקריבים את גלעד שליט על מזבח הכבוד הלאומי. ולחשוב שאחד מהם היה יכול להיות שם במקומו.
במשך שנים הפך רון ארד, שהאפשרות שהוא בחיים היא תיאורטית, לסמל של הפטריוטיזם הישראלי. עצרות, שירים וכתובות נערכו עבורו והמשיכו להיערך. אבל המארגנים, הזמרים והצועדים מדן ועד אילת נעלמו מן הנוף כשמדובר בפרשת שליט. שליט משום מה אינו בעל איכויות של סמל, אלא סתם בן אדם חי. גלעד שליט החי יושב לא רחוק מכאן. אפשר לשחרר אותו. אפשר היה לשחרר אותו בעבר הרחוק והקרוב.
המחיר
של גלעד אינו יורד אלא עולה, שלא לדבר על כך שנוכחותו בשטח הפלשתיני כובלת את ידי הממשלה ופוגעת במאמץ הביטחוני. אז עזבו את הפלפול ואת חיבוטי הנפש. הם אינם מעוררים אמון. השאלה טורדת המנוחה היא מדוע הציבור מתייחס בשוויון נפש כזה לכך שחייל ישראלי יושב כבר שנתיים בשבי, לבדו, ללא קשר איתו.
התשובה שאני מציע היא שזו תגובה מאוחרת לכשלון מלחמת לבנון השנייה. טראומת ההשפלה אינה מאפשרת כנראה למנהיגים ול"ציבור" לעבור שוב אקט משפיל, כגון שחרור אסירים כבדים תמורת חייל אחד. אבל ההסבר הפסיכולוגי הזה, בפרוטה או במיליון, אינו שייך למה שמוטל כבר זמן רב לפתחי המנהיגים: לשחרר אותו, ועכשיו. והמחיר, כן, המחיר לא חשוב.
עדכוני חדשות לסלולרי שלך
נא להמתין לטעינת התגובות
