חתונה ברבנות או בקפריסין: עמרוסי נגד בגון
בעוד כמה חודשים נועה בגון עורכת הערוץ הירוק ושדרנית רדיו, תישבע אמונים לבן זוגה. לגולשי ערוץ יהדות היא מסבירה למה לא תעבור בחיים דרך הרבנות, למרות שהיא יהודייה גאה. אמילי עמרוסי כבר משחיזה את המקלדת
מתגובות הסביבה, שהן נלהבות באמת באופן יוצא מגדר הרגיל, אפשר לחשוב שזוהי פסגת ההגשמה האנושית, בוודאי היהודית. אני חייבת להגיד שאני לא באמת מסכימה עם הקביעה ושיש עוד כמה דברים חשובים שאדם יכול להגשים במהלך חייו.
זה נכון, שלמצוא אהבה אמיתית וגדולה זה בהחלט סוג של הישג, אבל פרס נובל, למשל, נשמע לי יותר. בכל אופן, לא לזה נקראתי לטור ואם תרצו, אפרט בזמן ובמקום אחר.
החתונה היא כהצהרת כוונות ולמעשה אנחנו עומדים לחתום על חוזה. אני מבטיחה לו והוא מבטיח לי בחזרה. להשתדל להיטיב אחד עם השנייה, לאהוב, לקבל, לחזק, לעזור, לתמוך, לבנות וליהנות ביחד, ואיך אומרים אצלכם, אם ירצה השם, גם להקים משפחה ביחד.
אנחנו עומדים להבטיח את כל הדברים האלה אחת לשני מהמקום הכי אישי והכי נכון לשנינו ולכן נחפש לעשות זאת במעמד שהכי יתאים וידבר אלינו.
נולדנו כיהודים, אזרחי מדינת ישראל וגדלנו בירושלים ושם גם הכרנו. חיינו את כל חיינו בישראל, כאזרחיה הנאמנים.
הכוונה ב''נאמנים'', אגב, היא להילחם על הדברים החשובים לנו: עקרונות הדמוקרטיה, חופש הביטוי, שיווין הזדמנויות, זכויות האדם – ללא הבדל דת, גזע, מין או מגדר, החופש להביע דעה, לבחור, להפגין, למחות ולשנות וגם לתמוך כשצריך ושנראה לנו נכון.
מכאן, אני לא רוצה לדבר בשמו ולכן אחזור אלי. אני מרגישה שאני עומדת בצומת זהויות לא פשוט. אני רואה את עצמי כאזרחית מדינת ישראל הדמוקרטית הרבה לפני זהותי היהודית - יחד עם זאת אני יהודיה בדיוק כמו כל יהודי אחר, גם אם אינני שומרת מצוות.
אינני מאמינה באל אחד, באלים רבים או בכל ישות עליונה אחרת, הלאום שלי הוא יהודי ואני חילונית. אני מחוברת וקשורה הרבה יותר לאותם מיליונים שהם אזרחי מדינת ישראל, מאשר למאות אלפי היהודים באשר הם – פזורים במדינות תבל.
ומעבר להיותי חילונית, אני גם – רחמנא ליצלן – פמיניסטית. אישי לעתיד (כי הבעלים שלי, הוא לא יהיה) שווה לי בכל קנה מידה ואני שווה לו בחזרה ומסיבות אלה, אני בוחרת שלא להתחתן במוסד הרבנות.
אני בוחרת, שלא לעמוד תחת חופת הרב האורתודוקסי כי הוא לא שואל אותי מה אני רוצה לעשות והאם גם אני, כמו בן זוגי, לוקחת עלי את ברית הנישואים בדעה צלולה ומרצוני ובחירתי החופשית. אני בוחרת, שלא לעבור במסדרונות של מי שאינו מכיר בי כשווה בין שווים.
כשחברותי התחתנו, לא יכולתי להשתתף בחגיגה ולהגיע לרבנות כעדה. אינני חירשת, אני לא שוטה וגם כבר לא ממש קטנה. אז למה לא? מעצם היותי אישה. במקום הזה אינני רוצה לעמוד.
מכאן ישנן מעט
הייתי שמחה לקיים טקס מסורתי בעזרתם האדיבה (והיא אדיבה ואני תומכת בפועלם בכל ליבי) של רבני צהר, אבל גם בדרך הזאת עלי לעבור ברבנות, להביא שני עדים זכרים ולעבור הדרכת כלה (שתסלחו לי, אבל בעיני היא שוביניסטית ומגוחכת) מפי הרבנית.
אז נפלה גם האופציה הזאת.
נותרתי עם שתי אופציות, שרק אחת מהן מבטיחה לי התעלמות מוחלטת מהמוסד המפלה אותי לרעה והיא הסכם משפטי, חתום בפני עורך-דין. הראשונה היא נישואים אזרחיים מחוץ לגבולות המדינה, שאמנם מרחיקים אותי היום ממדרגות הרבנות, אבל לא אם אתגרש, חס וחלילה.
הסכם משפטי, כמו הנישואים בחו''ל, יעניק לנו את כל הזכויות השמורות לזוג נשוי בישראל, ובשני המקרים ילדינו העתידיים לא אמורים להיתקל בבעיות הרות גורל.
הלוואי ומדינת ישראל הייתה פותחת בפני נשים ואנשים כמוני אופציות נוספות ושפויות יותר לחתונה, מלבד חתימה קרירה אצל עורך-דין שקושרת אותי קשר הדוק לבן זוגי, אך מותירה אותי בתעודת הזהות - עדיין רווקה.
ומשפט אחד אחרון לגברת עמרוסי. אני מתחתנת בשבילי ולמימוש האהבה שלי אין קשר לגורלך ועם האויב צמא הדם שאת מתארת, אמצא דרכים אחרות להתמודד.
נא להמתין לטעינת התגובות
