"תרבות הרדיפה" והמצפון העיתונאי
ציפי חוטובלי אומרת שלעיתונאים מותר להתפכח ולשנות עמדה נוכח המציאות. תגובה לבן דרור ימיני
מותר לעיתונאים לטעות. אבל מותר גם לעיתונאים להתפכח. לשיטתו של ימיני, העובדה שעיתונאי נקט קו מסוים, אוסרת עליו לשנות את הקו, ולומר את האמת כשזו מתגלה לו במלוא כיעורה. זה חמור מאתרוגיות. זו הנצחת הטעות. זאת השתקה של כל עיתונאי שרוצה לומר, סליחה טעיתי.
מותר לעיתונאים להיות חברים של פוליטיקאים, ובמדינה קטנה כמו ישראל כמעט שלא ייתכן אחרת. מותר לעיתונאים להיות בעלי אג'נדה, ולתמוך במועמדים שמשקפים את עמדותיהם הפוליטיות, כל עוד הם עושים את זה במאמרי הדעות, וזה לא פוגם בחובת הדיווח העיתונאי. אבל אסור בשום פנים ואופן שהמטרה של קידום האג'נדה תקדש את האמצעים ותגרום למעילה בזכות הציבור לדעת על חשדות לשחיתות והתנהלות פסולה של מועמדים פוליטיים. ואסור שהחברות תסמא את עיניהם של עיתונאים.
מפחיד לראות עיתונות שותקת
דן מרגלית עשה מעשה אמיץ כשבחר לוותר על החברות ולשמור על יושרתו המקצועית, ולא לחסוך ביקורת מראש הממשלה על מהלכיו הכושלים במלחמה. ארי שביט היה מהקולות הבודדים שהזהיר שהקשר הון-שלטון שמגלם אולמרט מסוכן למדינה. עכשיו, כשמסתמן שכתב האישום קרוב מתמיד, וכשכבר ברור לכולם, במישור הציבורי שראש הממשלה הוא איש שאינו ראוי לתפקידו, והמחנה הרודף מתגלה כדובר אמת, ראוי לשבח את אומץ הלב העיתונאי של אלו שלא חששו לבקר ולשלם מחיר אישי ואפילו מקצועי.
למען הגילוי הנאות אציין שנמניתי עם מחנה שביט-מרגלית
בפאנל של "מועצת החכמים" בערוץ 10, ושם גם ראיתי עיתונאי חצר במיטבם. הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה ולשיח הציבורי כאשר עיתונאים כמו אמנון דנקנר וטומי לפיד בוחרים להגן בלהט ובחירוף נפש על אהוד אולמרט, בשם החברות, ובחסות העיתונות, ומעדיפים להעלים עין מכל החשדות בשחיתות שהלכו ונערמו, גדולה לעין ערוך מכל רדיפה. בוודאי כשמדובר ברדיפה מוצדקת.
ימיני כותב כי "העליהום הזה מתחיל להפחיד". האמת היא שהרבה יותר מפחיד לראות עיתונות שותקת, מחפה, וחצרנית, מאשר עיתונות רודפת ומבקרת, שממלאת את תפקידה.
עו"ד ציפי חוטובלי היא דוקטורנטית למשפטים
נא להמתין לטעינת התגובות
