במותה ציוותה את זעקת הניצולים
אליזבט דרגוצקי מתה היום ענייה וכואבת, במדינה שזרקה אותה לכלבים. אורלי וילנאי וגיא מרוז סופדים לאישה שהייתה לסמל במאבק הניצולים
אליזבט דרגוצקי
את אליזבט פגשנו לראשונה לפני שנתיים במהלך צילומי הסרט 'מוסר השלומים'. הגענו לבקר אותה בתוך הכוך שבו היא חיה, מחסן קטן ועצוב בלב ירושלים, מוקפת בחיות האהובות שלה שהיו כל עולמה. בבית לא היה כלום, לא אוכל, לא תנור, גם את הטלפון ניתקו, היו רק שאריות שאספה מהשכנים לכלבים והחתולים שלה. שאלנו אותה מה תאכל היום והיא אמרה שהיא 'רגילה להיות רעבה'. שהייתה רעבה גם אז ביער, במלחמה.
והעיניים הכחולות והישירות שלה פשוט לא יצאו מהראש. רבים כל כך הגיעו לתת לה אוכל בימים שאחרי שידור הסרט ואז חזרו לטרדות היום. אף לא אחד מהם היה מישהו ממשרדי הממשלה. שם לא טרחו אפילו להתעניין בה.
כמה עוד אפשר לצעוק?
עשרות אלפי ניצולי שואה עדיין חיים ומתים ביננו בעוני וכולם שותקים. ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופטת דורנר קבעה שמדינת ישראל פגעה בניצולי השואה, שצריך להשוות ומיד את הרנטה שמשלם האוצר ל- 75% מהרנטה שמשלמת גרמניה כדי להתחיל ולתקן משהו מהעוול. השופטת דורנר הקציבה לזה 20 יום. חלפו 24 ימים מאז והממשלה שלנו ממשיכה לצחוק לכולנו בפנים.
תעזבו אותנו מהמכות עם אפללו, מהשטויות הפוליטיות, אפילו תניחו רגע לטיסות ולמעטפות. יש לנו דור שלם שאנחנו שולחים למות בבדידות ובהשפלה וזה מה שחשוב עכשיו. מה עוד לעשות? כמה עוד אפשר לצעוק?
בחודשים האחרונים קוששנו כספים
מלא מעט אנשים טובים כדי לממן לאליזבט בית אבות. ניסינו לדאוג שלא תהיה זרוקה בבית בלי עזרה שגם אותה לא הייתה יכולה לממן. היא חיה מ- 280 אירו לחודש שהצליחה לקבל מוועידת התביעות רק בשנים האחרונות ואחרי מאבקים מרים. נסו אתם לחיות מהסכום הזה. חייבים להבין ומיד שאין זמן יותר, שזה רק בידיים שלנו, שרק אם כולנו נתקשר כל יום למשרד ראש הממשלה ולאוצר ונברר מתי משלמים את הכסף, רק אז אולי יהיה שינוי. אל תוותרו.
מצבה של אליזבט החמיר כי נפלה אחרי ששמעה שאחד הכלבים שלה מת, החיות היו כל מה שהיה לה. הם היו מהבודדים בחייה שידעו לתת ולא רק לקחת. יהי זכרה ברוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
