מהות הצביעות הישראלית
ביקום של עם ישראל, אנחנו מוסריים להפליא. ביקום המקביל שלי, ראיתי גילויי צהלה חסרי בושה נוכח טבח ילדים
לפי הסיפור שמדינת ישראל מספרת לעצמה, יצאנו למלחמת עזה כי "צריך להעניש את החמאס". וכל כך למה? כי "למרות שיצאנו מעזה הם ממשיכים לירות עלינו". אם טוקבקיסט פלסטיני היה שולט בז'רגון הרשת הישראלי, הוא היה מסכם את תגובתו ב"פחחחחחחח" אחד גדול.
ביקום המקביל שבו אני חי, ישראל מעולם לא יצאה מרצועת עזה. כן, כמובן, פירקנו את ההתנחלויות והסגנו את הצבא לגבול הרצועה - אבל את הכיבוש לא הפסקנו לרגע: בסך הכל המרנו אותו מכיבוש מבפנים לכיבוש מבחוץ.
ישראל קובעת שלעזה לא יהיה נמל או שדה תעופה, והיא מעורבת ושולטת במשק החשמל, המים והמזון של עזה. בכך ישראל מכתיבה כל תג בחייהם של מיליון וחצי אסירים בכלא הגדול בעולם. וכשהאסירים מתמרדים כנגד תנאי המעצר, אנחנו מגלגלים עיניים בפליאה: מה עכשיו הם רוצים?
בסיפור שישראל מספרת לעצמה, הפלסטינים קטעו את הפסקת האש כי בא להם להפחיד ילדים בשדרות. בחמאס כנראה מרוצים למדיי כשאזרחים ישראלים נפגעים, אבל לירי הקסאמים הייתה גם מטרה אסטרטגית: הפעלת לחץ במטרה לפתוח את המעברים שבין ישראל לרצועה, אלה שבאמצעותם אנחנו מממשים את קונספציית הכיבוש מבחוץ.
במחשבה שנייה, אולי באמת עדיף לברוח לאיזה יקום מקביל
תשאלו את אהוד יערי, שכתב על זה בשבוע שעבר מאמר מצוין בגלובס. המסקנות של יערי הפוכות משלי - הוא כנראה סבור שבאמצעות לחץ כלכלי נביא לקריסת החמאס.
אבל חשוב שנדע על מה יצאנו למלחמה: קודם הרעבנו עם שלם כאמצעי לחץ על השלטון, ועכשיו אנחנו מפציצים עם שלם כאמצעי לחץ על השלטון. ואחר כך אנחנו מתפלאים למה הם לא "לומדים את הלקח", ולמה התודעה שלהם ממאנת להיצרב. לפחות במציאות שאותה אני מכיר, מי שאין לו מה להפסיד לא יכול ללמוד לקח, כי שום לקח לא ישפר את מצבו.
במציאות שבה מדינת ישראל חיה, אמנם יש כיבוש, רובנו כבר השכלנו להכיר בכך, אבל אין לו קשר למה שמתרחש בעזה. העימות בעזה מוצג כמובלעת סכסוכית שמנותקת מהתמונה הכללית, זו שבה הפלסטינים חיים תחת כיבוש אכזרי כבר 41 שנה.
ביקום המקביל שלי, כל עוד לא נסיר את הגידול הממאיר, הפצע ימשיך לדמם ולהפריש
מוגלה. ייתכן, כמובן, שגם אחרי שנעשה את זה לא ישרור כאן שקט; אבל עד שלא ננסה - לעולם לא נדע.
בסיפור שעם ישראל מספר לעצמו אנחנו מוסריים להפליא. עובדה, הצבא שלח אס-אמ-אסים לתושבי בנייני מגורים לפני ההפצצה. במציאות שלי, ראיתי בשבועיים האחרונים גילויים מופגנים, חסרי בושה, של צהלה, בכל פעם שעוד כמה עשרות ילדים פלסטינים נטבחו על ידי טובי בנינו.
פעם המלחמות שלנו לפחות היו אפופות בדוק של עצבות, ידענו לירות ולבכות בו בזמן. עכשיו אפילו הפסאדה הדקה הזו של אנושיות התפוגגה. בימי שגרה אני מאמין קטן במוסד הטוקבק, בעיקר בגלל האנונימיות.
אבל בימים האחרונים קראתי הרבה טוקבקים, והם לגמרי לא אנונימיים. כתוב בהם ש"צריך לזיין את הערבים ואת הילדים שלהם". על החתום: עם ישראל. במחשבה שנייה, אולי באמת עדיף למצוא איזה יקום מקביל ולברוח אליו.
נא להמתין לטעינת התגובות
