בזמן שבחרתם
הבחירות היו המתנה הכי עצובה שיכולתי לקבל ליום ההולדת
אני כותב את זה בשבוע של יום הולדתי, ומרשה לעצמי להיות רגשן ו"רומנטיקן קר לעצמי", אם מותר לי לגנוב עוד משהו מנתן זך.
מי שמכיר אותי יודע שאין לי בעיה עם ימי הולדת של אחרים אבל על ימי ההולדת שלי הייתי מוותר. אין לי כל סיבה לשמוח: אני לא ממש מרוצה מזה שנולדתי ואני גם לא מתלהב מזה שאני מזדקן. וגם בגילי אני עדיין לא יודע מה אני רוצה, וחושב שעניין הבחירה והחופש לבחור הוא נחלת המעטים בלבד, ומיעוטים כבר יש לנו מספיק.
ביום שבו אדם תבוני מתבקש לבחור, הוא כבר מאבד משהו מחופש הבחירה שלו, בעיקר כאשר אתה צריך לבחור את הרע במיעוטו, ובדרך כלל אני אוכל אותה פעמיים: גם מצביע מרצ וגם מקבל את ביבי.
לכאורה אני אדם חופשי שיכול לבחור כרצונו, אבל אם ארצה להיות אמיתי: אני עדיין מתלבט, מתחבט. גבר שעבר את גיל 60 ועדיין בכבלים. ואם פה ושם אני נוטל לי חופש אני עדיין מרגיש את האזיקים שמחכים לי בכל פינה.
חופש, אמר אחי נלסון מנדלה, זה לא דבר שנותנים לך, זה דבר שאתה לוקח. אני לקחתי פה ושם, ואתם? בגיל 60 אתה אכן אולי יכול לעשות את הדברים שלא עשית עד כה. עד גיל 30 לא עשית אותם משום שפחדת מה יאמרו ההורים שלך, מגיל 30 לא עשית אותם בגלל שלא היה נעים לך מהילדים שלך, והנה, עכשיו, בגיל 60, אתה יכול לעשות את כל הדברים המטורפים שרצית לעשות כל חייך.
הבעיה היא ששכחת מה זה היה לעזאזל.
הבחירות באמריקה היו מרגשות לא משום שמועמד שחור וצעיר ניצח, אלא משום שלפתע נדמה לכל כך הרבה אנשים שאכן יש להם בחירה. אחרי כל כך הרבה בחירות, שנראו כמו מבצעי קרקע מורחבים של המאפיה, כשמילת המפתח היא "יש לנו הצעה שאתם לא יכולים לסרב לה", אפשר כיום להכריז בוודאות שבחירת אובמה לא היתה רק בחירה פוליטית אלא בחירה ערכית בקשר לחיים ולמשמעות החיים של הבוחר האמריקאי.
הפוליטיקה המסואבת בדרך כלל מסתפקת בג'ינגלים שלא יכבידו על איש, סיסמאות לנמוכי מצח ומילים קצרות, כפי שאמר רבנו ומורנו פו הדוב: "אני דוב של מילים קצרות. מילים ארוכות מעצבנות אותי".
אני לא יכול לחתום על זה, אבל מי מעדר הדובים של המילים הקצרות באמת קרא את מצעי המפלגות שאפילו אלה שכתבו אותם לא מבינים אותם? וחשוב יותר, מי מהבוחרים באמת מצביע כדי להכריע בין מצב של חופש אנושי ובין המצב הפסיבי שבו הוא משועבד לרעיונות קולקטיביים שמבוססים על פחדים קמאיים עתיקים הממליכים שוב ושוב את הכוח המשחית.
בכל הצלצולים והקשקושים של טרם בחירות אין אפילו מילה אחת על אפשרות של בחירה חופשית של האדם לפי אמונתו ושאיפותיו האתיות והאנושיות. הפוליטיקה, כמו כל כך הרבה מוסדות בירוקרטיים אחרים, לא לוקחת בחשבון שפה ושם יש אנשים שמוכנים לבדוק שוב ושוב את המצב הקיומי שלהם, והם יהיו מוכנים להיות מודחים אבל לעולם לא לשיר בציבור מפויחים סביב מדורת השבט הדועכת.
ז'אן פול סארטר היה אולי חרא של בן אדם (תשאלו את סימון) אבל כשאני ובני גילי קראנו את בשורת האקזיסטנציאליזם (עוד מילה שדובים לא אוהבים), הפכנו להיות אנשים אחרים, כאלה שמעזים לחשוב על הקיום האנושי שלהם כאן ועכשיו. זה לא סוד שאיש לא מתייעץ איתנו אם אנחנו רוצים להיוולד וכמובן שום מלאך לא בא לקבוע איתנו את יום מותנו - ואני מה זה מצטער שדווקא אני מביא לכם את שתי הבשורות העצובות האלה - ובאמצע, בין רגע הלידה לרגע המוות, יש רק רגעים מעטים שבהם אתה עושה דברים רק משום שאתה באמת רוצה לעשות אותם.
אני לא החלטתי להיוולד בעמק יזרעאל, וזאת היתה אולי החלטה פזיזה של סבא שמואל להגר לשם ולא לעמק הסיליקון. אני לא החלטתי להתנדב לצנחנים וגם לא להתמסר כעכבר מעבדה למוסד הנישואים. בשנות השבעים, כשהלכתי לרכוש מכנסי ג'ינס מתרחבים, חשבתי על זה יותר מאשר אם אכן כדאי להביא ילד לעולם. הלכתי בעקבות החבר'ה והחברים, התגייסתי, התחתנתי, הולדתי, תפקדתי, ורק אחרי שנים התחלתי להקים ועדות חקירה קטנות בתוך הראש הדפוק שלי.
אם לפי סארטר גיל התבונה הוא גיל 30, ואכן - בדיוק עד גיל 30 הגשמתי את החלומות של ההורים והמדינה, ואת החלומות האמיתיים שלי קברתי עמוק באיזה בור באדמת המושב הצודק. לקח לי שנים לחפש את הבור הזה ולשלוף את החלומות שקברתי למען הקהילה והעם. וכמה חבל שעדיין לא קמה מפלגה לחלומות.
המצביעים שהביאו לכם את ממשלת הזדון הבאה אינם אשמים שחונכו למען הגשמה לאומית בלי שום דגש על ההגשמה האישית. רבים מהם צעירים שחזרו שרוטים לנצח משדה הקרב או מבוגרים שכל חייהם האמינו בלחיות
וכך, שוב נבחרו האנשים שאינך מצפה מהם לגרום שום נחת לאזרח ולזכותו לחפש את האושר ואת היושר. שלשלתם מה ששלשלתם ושוב קיבלתם את האנשים שאיני רואה בהם שום טוב או שאיפה לטוב, וכמו המשפט הידוע של השחקנית מיי ווסט, "בין שני מעשים רעים הם תמיד יבחרו בדבר הרע שהם עדיין לא ניסו".
ואם אכן הייתי אוהב את ימי ההולדת שלי, הבחירות שנערכו בשבוע האחרון הן המתנה הכי עצובה שהייתם יכולים להגיש לי.
נא להמתין לטעינת התגובות
