שלושה מנדטים, ארבעה בתי כנסת
המאבקים בתוך "הבית היהודי" רק התחילו והנזק התדמיתי לציונות הדתית עודנו בחיתוליו. יונתן אוריך רואה במפד"ל החדשה לא יותר מאשר חילול השם, משודרג
מול אלו וכנגד אלו אני טענתי לחילול השם. המפלגה, מראשיתה, נראתה כמו אסיפה מזדמנת של חבורת גבאים פנסיונרים. החזון הגדול של הפוליטיקאים הסרוגים היה כסף (וכמה שיותר ממנו) לטובת המוסדות "שלנו", בנות השירות "שלנו", הישיבות "שלנו". בין המפד"ל לש"ס מבדיל רק צבע הכיפה וההעדפה בין תשלום בשקלים לדולרים.
וההתנהלות, כמו הוויכוח השבועי על "מי יביא הרינג לסעודה שלישית הבאה". האשמות ההדדיות, חילופי מהלומות מילוליות, ירידות אישיות. כל אלו נעשים קבל עם ומדינה, בכתבות צבע ובידיעות חדשותיות – כדי שעם
ישראל ידע וישפוט. כל השדים הללו מתעוררים מרבצם, רגע וחצי לאחר הבחירות, מעידים כאלף עדים על חוסר ההרמוניה והאחווה שבין חברי הכנסת, המשופמים יותר או פחות. שלושה מנדטים, ארבעה בתי כנסת.
כל הסערה האחרונה, אל תשכחו, נולדה כדי לדאוג לכסאו של ניסן סלומיאנסקי – וזו הרי משימה אידיאולוגית שאמורה להדיר שינה מעיני כל סרוג וסרוג. כסאו של סלומיאנסקי מקודש, לא פחות. הרי הוא יודע היטב את מלאכת יניקת הכספים מדדי הממשלה. ידע כל מזרוחניק, תדע כל אם עבריה: חליבת הכסף לכיס הציונות הדתית היא מצווה של ממש. הניחו בצד את הדיבורים הגבוהים על אתחלתא דגאולה, על השתלבות כשווים בין שווים.
זו רק ההתחלה. הצחנה הפוליטית שעולה כעת מ"הבית היהודי" היא ההקדמה הבלתי נמנעת לתקופה פוליטית בה עדיף לכולנו לקבור את הראש בחול. בכל זאת, אסיים בתקווה: הלוואי והקטסטרופה תשכנע את הציונות הדתית לזנוח את ביביי הסקטוריאליות לטובת השתלבות כנה בהנהגת המדינה.
הכותב חבר תנועת "ציונות דתית ריאלית" ותלמיד ישיבת הר עציון.
נא להמתין לטעינת התגובות
