זכות ביטוי שאין בה גאווה
בעוד שמצעד הגאווה היה לגיטימי כיוון שאירע בחלקים החילוניים של ירושלים, מצעד הימין באום אל-פאחם לא היה אלא פרובוקציה זולה שנועדה להפגין את נטילת זכויותיו של האחר
קצת קשה לתאר מה הרגשתי כששמעתי את הניצול הציני של עקרון חופש הביטוי והמאבק של הקהילה הלהט"בית (לסביות, הומואים, ביסקסוקלים וטרנסג'נדרים) לשוויון. זה קצת דומה להרגשה המחליאה הזו, של מיצי הקיבה המרים עולים במעלה הגרון בבחילה.
טווידל די וטווידל דם שחזרו את מהלכו המדויק של המאבק המשפטי שניהל הבית הפתוח לשם אישור מצעד הגאווה: סירוב המשטרה הראשוני, העתירה לבג"צ, פסק דין בג"צי שמקבע את חוקיות המצעד ומניח את אישורו לשיקול דעתו המבצעי של מפקד המחוז האחראי, ולבסוף - סירוב המשטרה בתואנה בטחונית-אבטחתית. בניגוד להיסטוריית מצעד הגאווה (בנובמבר 2006 קיבלו מפקד מחוז ירושלים והבית הפתוח החלטה משותפת לקיים עצרת ולא מצעד באצטדיון גבעת רם, כדי לאפשר למשטרה להיות מסוגלת לאבטח כראוי את המשתתפים), נסתיימה הסאגה כאן בכך שמפקד המחוז הצפוני החליט לחזור בו מסירובו לקיים אותו וכן לאפשר את הצעידה.
בשבועות האחרונים נדרשו כמה וכמה הוגי דעות מן העולם השמאלני-ליברלי לסוגיית השוני בין המצעדים וכתבו דפים על גבי דפים של html בניסיון להסדיר מחשבתם. עבור היישות השמאלנית הליברלית הישראלית, הציב המצעד הזה דילמה של ממש, והכריח אותה להתמודד עם סוגיות דמוקרטיות של זכות חופש הביטוי אל מול זכותו של האחר שלא להתמודד עם השונה ממנו, מתרוצץ ומניף דגלים ברחובות עירו.
לא כולם הצליחו לפתור לעצמם את דילמת הזכויות הזו, ולכן לא כולם התמודדו איתה בכתיבתם. כותבים כמו עו"ד עלי חיידר ושולי דיכטר העדיפו שלא להתייחס לסוגיה, אלא כתבו משהו כללי ביותר על אודות הדו-קיום. אחרים קראו לתושבי אום אל פחם לשבת בשקט עד יעבור זעם ולא למחות, כיוון שמטרת הצעדה האמיתית היא להתגרות בדמוקרטיה הישראלית ולא בתושבי אום אל-פאחם. אמירה הנוגעת לחופש הביטוי, המבחינה בין הלגיטימיות של מצעד הגאווה ובין חוסר הלגיטימיות של מצעד הימין - לא שמעתי.
חשוב שאמירה כזו תישמע: מצעד הימין אינו שווה ערך למצעד הגאווה מבחינת המטרות שהוא מנסה להשיג, ולכן לא יכול לשאוף לגיטימציה ממנו.
מחליא ככל שיהיה, מצעד הימין הוא לגיטימי בדיוק כמו מצעד הגאווה מבחינת הזכות לחופש הביטוי ומבחינת זכותם של אנשים להביע את דעותיהם במרחב הציבורי. גם דעות של רמיסת האחר, כיבושו, נישולו מכבודו העצמי וזכותו הבסיסית לחיים הן דעות שמותר להשמיע. אז למה בכל זאת אני חושבת שראוי היה לבטל את מצעד הימין? במה נעוץ ההבדל בלגיטימיות של מצעד הגאווה אל מול מצעד גאוות היהודים?
בניגוד למה שנהוג לחשוב עליה, ירושלים היא העיר הכי הטרוגנית בישראל. בניגוד לאום אל-פאחם, שהיא עיר ישראלית-ערבית, ירושלים היא עיר בעלת אופיים שונים; היא העיר שבה זהויות שונות חיות יחדיו, לאומים שונים, גזעים שונים, מעמדות סוציו-אקונומיים שונים ואמונות דתיות שונות חיות יחדיו באיזשהו סוג של הרמוניה עדינה ונפיצה. ישנם סוגים שונים של "ירושלמיות" ואופיים שונים של שכונות. ירושלים של
מצעד הגאווה, לו היה מבקש לצעוד במאה שערים או בגאולה, היה שווה ערך למצעד הימין ועל אף לגיטימיות זכות חופש הדיבור שלו, הרי שלא הייתה לו זכות קיום אל מול זכותם של תושבים על מרחב המחייה שלהם. אבל הוא לא צועד בגאולה, ועצרת הסיום שלו אינה מתרחשת בכותל המערבי. הוא צועד במרכז העיר ומסתיים בעצרת בגן הפעמון, הוא צועד במסלול השבועי שלי אל הסופרמרקט. באותו אופן, מצעד הימין, לו היה מבקש לצעוד בחיפה, למשל, או ביפו, הייתה לו הזכות המלאה להתקיים.
הניסיון של הזוג בן גביר את מרזל, לעורר פרובוקציה בעיר בעלת אופי מסוים והומוגני כמו אום אל-פאחם אינו דומה בשום אופן לרצון של אנשי הבית הפתוח לצעוד בעירם ויש בו ניצול ציני של המאבק של הקהילה הלהט"בית הירושלמית.
הבדל נוסף ראוי לציון: מצעד הגאווה בירושלים נועד לקדם את שוויון זכויותיהם של הצועדים עצמם, ושל מיעוטים בחברה בכלל. הצעדה היום באום אל-פאחם לעומת זאת באה להפגין לצורך נטילת זכויותיו של האחר, במקרה זה – תושבי אום אל-פאחם עצמם. הבית הפתוח שואף להיות מכנה משותף – להיות בית לחילונים ודתיים, ערבים ויהודים, ימנים ושמאלנים, הפועלים יחד לשוויון זכויות. לעומתו, מרזל ובן גביר פועלים ליצירת מכנה משותף של שנאת האחר: פעם ערביי ישראל, ופעם הקהילה הלהט"ב.
מה שכן מבורך בעיניי היא העובדה שכל כך הרבה אנשים נדרשו בחודש האחרון לחשיבה יסודית על זכותו של מצעד הגאווה לצעוד. מבורכת בעיניי היא ההבנה האינטואיטיבית, הגם אם לא מוסברת רציונלית, מדוע מצעד הגאווה הוא "בסדר" ואילו מצעד הימין הוא לא. בעיקר מבורכת בעיניי היא העובדה שכאזרחים ישראלים במדינה דמוקרטית, אנחנו מבינים כי ניתן לעשות שימוש בזוי בעקרונות הנעלים שלנו.
כאזרחים, חובה עלינו לזכור תמיד כי לנצח יחתרו תחת הדמוקרטיה שלנו, לנצח ישתמשו בה שימוש ציני ולנצח נצטרך לשוב ולנסח לעצמנו את העקרונות לפיהם אנחנו מבקשים לחיות ואת השימושים שאנחנו מתירים לעשות בהם. לנצח נצטרך לשוב ולבדוק את העמדות שלנו, את האמונה שלנו בחופש הדיבור, בזכות קיום, בזכותם של מיעוטים להתקיים בקרבנו, בזכותם של אנשי אום אל-פאחם שלא להיתקל באיתמר בן גביר באמצעו של בוקר, בזכותם של אנשי ירושלים שלא להיתקל במצעדי גאווה בשכונת מאה שערים, ובעיקר - באיזון העדין והנפיץ שעליו מתקיימת הדמוקרטיה שלנו.
הכותבת היא רכזת "40 שנים לסטונוול" – מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים 2009
נא להמתין לטעינת התגובות
