ראש חודש ניסן
בתשרי ובניסן, שליחי בית הדין המשיכו במסעם הבהול גם תוך חילול שבת, ובלבד שהבשורה על קידוש החודש תגיע במהירות האפשרית אל מירב הקהילות. יושי פרג'ון על הלכות חודש ניסן
כבר מילדותי, היה חודש ניסן, מִן זמן כזה, ששעבוד וגאולה שימשו בו במעורבב. קשה לתאר את תחושת החירות שפיעמה בי עם הרמת הכסאות שסימנה את השיעור האחרון לפני פסח. שבועיים בלי בית ספר נראו כמו נצח באותם ימים. מאידך, קשה לתאר את תחושת השעבוד והיאוש שמילאו אותי כשראיתי את שמי מתנוסס לאורך ולרוחב רשימת הנקיונות לפני פסח, שעמדה תלויה על המקרר במטבח. אכן, "עבדים היינו...". ואחרי שבוע של שפשופים וקרצופים, אפילו הדיקט הקשיח שמכונה מצה, היה נראה בעיני כמין גאולה קסומה.
האימה מפני פסח המתקרב על נקיונותיו המפרכים, יצרה אצלנו מעגל אימה שהתפרס על פני כל השנה כולה. אפילו במוצאי פסח, בעוד אנחנו מקפצצים בעליזות בחדרי הבית, תוך שאנו דוחסים לקרבנו פיתות טריות, כבר נשמעות צעקות היסטריות מהמטבח: ילדים, אל תכנסו עם חמץ לחדרים, עוד שנה פסח!
השאלה מתי צריך להתחיל עם ההיסטוריה של ערב פסח הטרידה גם את רבותינו זכרונם לברכה, ועוררה אצלם (איך לא?) מחלוקת (בבלי פסחין ו' ע"א): "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, רבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות". כלומר, על פי הדעה המרחיבה, את טעם המצות צריך להרגיש כבר תוך כדי לעיסת אוזני המן בפורים! אבל אפילו על פי הדעה המצמצמת, צריך להתחיל לדרוש בהלכות פסח כבר מראש חודש ניסן.
והנה בעיה: כידוע, קביעת היום בו יחול ראש חודש (לפני כינונו של הלוח הקבוע), נעשתה על פי עדות של אנשים שראו את מולד הירח, ובאו להודיע על כך לבית הדין בירושלים. אך גם אם ירושלים יכלה לדעת עוד באותו היום מתי חל ראש חודש; הרי היהודים ברחבי הארץ והעולם, היו עלולים לבלות את חייהם במצב של מבוכה תאריכית תמידית. גם מעבר לתאריך לועזי (ר"ל) לא היה פותר את מצוקתם, שכן מועדי החגים נקבעים על פי הלוח העברי. רק נסו לדמיין כמה משפחות יהודיות טובות היו נהרסות, אם החותנת היתה מגיעה בטעות בשיא הבלגאן של ערב פסח, במקום לשולחן הערוך בליל הסדר.
חכמינו ניסו לפתור, או לפחות לצמצם, את חומרת הבעיה של החגים באמצעות התקנה הבאה (ראש השנה א', ג): "על ששה חדשים השלוחין (של בית הדין בירושלים) יוצאין – על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית (=תשעה באב), על אלול מפני ראש השנה, על תשרי מפני תקנת המועדות (כלומר כל חגי תשרי), על כסלו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים".
אך לשני החודשים בעלי החגים החשובים ביותר, הוסיפו חכמינו את התקנה הנועזת הבאה (ראש השנה א', ד): "על שני חדשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי, שבהן השלוחין יוצאין לסוריא ובהן מתקנין את המועדות". שימו לב: בתשרי ובניסן, שליחי בית הדין המשיכו במסעם הבהול גם תוך חילול שבת, ובלבד שהבשורה על קידוש החודש תגיע במהירות האפשרית אל מירב הקהילות!
העדות הקדומה ביותר שאנו מכירים לשליחת אגרות מארץ ישראל לארצות הגולה, בנושא שכזה, היא איגרת כתובה ארמית, שנמצאה בראשית המאה העשרים בחורבות העיר העתיקה ייב, השוכנת על אי בנילוס, לא רחוק מסכר אסוון.
האגרת המתוארכת לשנת 419 לפנה"ס (כלומר לפני 2428 שנים!), נשלחה על ידי חנניה, שהיה כנראה ממונה היהודים בארץ ישראל, לקהילה היהודית ששכנה בייב שבמצרים; לידניהו, הכהן הגדול של המקדש היהודי בייב (נוסח האיגרת מתבסס על השחזור התרגום של ב' פורטן וע' ירדני): "אל אחי ידניהו וחבריו, החיל היהודי, (מאת) אחיכם חנניה. שלום אחי האלוהים, ישאלו בכל עת.
ועתה, השנה הזאת שנת 5 (ל)דריוש המלך, מן המלך נשלח אל ארשם (מושל מצריים)... (אולי נאמר בקטע החסר, באיזה יום חל ראש חודש ניסן).
עתה, אתם כן מנו ארבעה-עשר ימים לניסן, וב-14 בין הערביים פסח עשו, ומיום 15 עד יום 21 לניסן חג המצות עשו. שבעת ימים מצות תאכלו. עתה, טהורים היו והיזהרו. עבודה אל תעשו ביום 15 וביום 21 לניסן. כל שיכר אל תשתו, וכל דבר
אגרת זו מודיעה לקהילה היהודית היושבת במצרים מהו לוח הזמנים המקודש של חודש ניסן, וכן 'דורשת בהלכות הפסח' החל מראש חודש ניסן. מדהים, שההלכות המתוארות באיגרת בת קרוב לאלפיים חמש מאות שנה, דומות למקובל בימינו, אך למעט הבדל חשוב אחד: "וכל חמץ אשר יש לכם בבתיכם הכניסו לחדריכם וחתמו (אותם) בין הימים האלה" – מסתבר שיהודי ייב הקדומה, לא היו צריכים את הפטנט של 'מכירת חמץ', על מנת להמשיך לשמור את בקבוקי הוויסקי היקרים, שהדודים הביאו מתנה בפעם הקודמת שעברו בדיוטי-פרי.
יושי פרג'ון הוא מרצה בחוג לתנ"ך במכללת הרצוג – גוש עציון.
נא להמתין לטעינת התגובות
