שתי מדינות, אין מנוס
אובמה מגבש קואליציה נגד איראן. יש לו גב בינלאומי, כולל מדינות ערב, אבל הוא צריך סחורה ישראלית. את הסחורה הזו יצטרך לספק נתניהו, עם או בלי רוב בממשלה. בינתיים, גדעון סער עושה חיל בחינוך. ותודה לאהרונוביץ' ששם קץ לסאגת בר-לב
ברק אובמה מוקף אנשים שכבר היו כאן וחוו על בשרם עד כמה קשה הוא המקום הזה, עד כמה קשים אנשיו. הם יציגו בפני בנימין נתניהו, במוקדם או במאוחר, קואליציה. יהיו בה מדינות כמו מצרים, ירדן, סעודיה, המפרציות, מרוקו, טוניסיה, אפילו לוב. גם אבו מאזן יהיה בה. סוריה עובדת עכשיו על כרטיס כניסה. ביבי יצטרך להחליט אם הוא מצטרף או נשאר בחוץ. זו הקואליציה האנטי-איראנית שינסה אובמה לגבש בחודשים הקרובים. אלה הם בני האור. נתניהו יוכל לבחור: להיכנס פנימה או להישאר בחוץ, עם בני החושך.
ברק אובמה יודע שכדי לטפל בבעיה האיראנית הוא יזדקק לגיבוי בינלאומי. את זה הוא יקבל רק אם ידבר עם האיראנים בידיים נקיות, ינהל משא ומתן אמיתי ויספק עוד משהו: סחורה ישראלית. כדי להתייצב מול איראן צריך גוש המדינות הערביות המתונות להציג הישגים מול ישראל. את הסחורה הזו יצטרך להביא אובמה. את הסחורה הזו יצטרך לספק נתניהו.
פרטי העסקה ברורים. "שלום תמורת גרעין" או "שטחים תמורת איראן." נתניהו יוכל לבחור איך קוראים לזה, אבל לא יוכל להתחמק ממועדי התשלום. שתי מדינות, אחת פלסטינית והשנייה ישראלית, לפי חזון בוש, לפי חזון קלינטון, לפי החזון המעודכן של אובמה. זה המשחק היחיד בעיר. נתניהו הכריז על "הערכה מחדש" של המדיניות בנושא, אבל בסוף הוא יגיע לאותו מקום שמוביל לאותו מבוי סתום. את המבוי הזה, נחוש ברק אובמה לפרוץ, אחת ולתמיד.
וביבי? מצד אחד, אם יישאר בחוץ, יהפוך את ישראל למדינה כמעט מצורעת. הוא לא יוכל להישאר בחוץ. הוא יוכל לנסות להידחק פנימה, אבל להמשיך להרגיש ולהתנהג בחוץ. או לשחק על זמן. או לקוות לנס, דוגמת הפיגוע במגדלים התאומים בספטמבר 2001 או כל דבר אחר שישנה את המשוואה, יטלטל את המצב ויהפוך את הקערה על פיה.
מצד שני, אין הרבה זמן לבזבז. הצנטריפוגות בנתנז מתקתקות. למרות האופציה המבצעית שצה"ל מנסה לגבש עכשיו (תוך חילוקי דעות קשים על מידת יעילותה,( בסוף כולם, כולל כולם, יודעים את האמת: לעצור את הגרעין האיראני יכולה רק אמריקה. אמריקה של ברק אובמה. אמריקה שבה ישראל, במדיניותה הנוכחית, היא הכי לא בון-טון שאפשר. אמריקה קצרת רוח, במלחמת הישרדות משל עצמה, אמריקה שאין לה עכשיו הרבה סבלנות לתרגילים נוסח איפא"ק. הניאו-קונסרבטיבים
שעליהם בנה נתניהו מגדלים היו ואינם עוד.
אז מה יעשה נתניהו? הוא יכיר בעקרון שתי המדינות. הוא ישמור את זה לאובמה. בחדרים סגורים הוא אומר שלא היה מוכן "לבזבז" את זה על ציפי לבני. יכול להיות שהוא צודק. הוא מנסה עכשיו לגבש נוסחאות גואלות. משהו כמו "עקרון שתי המדינות, כשהמדינה הפלסטינית מפורזת ובעלת יכולות כלכליות, הוא אחד הפתרונות האפשריים."
במצב כזה, משאיר נתניהו את הדברים מעורפלים, ומדגיש את הנושא הכלכלי. הוא מעוניין לפתוח בעניין הכלכלי, ללכת בשלבים הראשונים רק עליו, וכך לקנות
המלחמה האדירה ניטשת עכשיו לנגד עינינו בין בני האור לבני החושך. תשתית הטרור שחיזבאללה, בהוראת איראן, בנה במצרים; ההתבטאויות של בכירים בעולם הערבי, מהמפרץ ועד כוש, בעניין האיראני; האמירות, הכמעט מפורשות, של בכירים מצרים, ירדנים, סעודים, שמדובר במאבק שיכריע גורלות, שישראל יכולה להצטרף עכשיו לגוש ערבי מתון ולהוות בו משקל משמעותי. שצריך, חובה וחיוני לעצור את איראן ואת שליחיה ואת השפעתה ואת הקורים שהיא טווה סביב כל משטר מתון שהוא.
את כל הדברים האלה שומעים עכשיו שליחים ישראלים עלומים, שומעים האמריקאים, שומעים האירופים. מול כל זה צריך להפגין נכונות. צריך להבין שאין פתרון אחר, שאין דרך אחרת,
שאין סרט כמו "שלום כלכלי," אם אין בו חלק מדיני, וטריטוריאלי, וביטחוני.
המלך עבדאללה מירדן מציע לאמריקאים לאמץ את יוזמת השלום הערבית, לעטוף אותה מחדש, להוסיף לה צ'ופר או שניים, אולי אפילו שם אחר, ולהניח אותה על השולחן. הוא אומר להם שהם חייבים לבוא לכאן עם תוכנית מוגדרת, מדויקת, כולל לוח זמנים. ושאין להם הרבה זמן. 2010 צריכה להיות שנת ההכרעה. אין שנה אחרת. אין זמן אחר.
מי שמפגין אופטימיות, כרגיל, הוא הנשיא שמעון פרס. בשיחות סגורות אומר פרס שנתניהו ילך על זה. ליברמן? הוא, אומר פרס, יתגלה כאיש הכי פרגמטי בקואליציה. ש"ס? אין בעיה. גם יהדות התורה בסדר. כשגוש הימין מוביל משהו, החרדים בפנים. פרס כמעט באופוריה. על נתניהו הוא אומר מילים חמות. אפילו על אהוד ברק הוא מוכן להגיד כמה מילים טובות.
פרס היה זה שמכר לנתניהו את תזת ה"שלום הכלכלי," אבל פרס מדבר גם על "שלום אזורי" ומשא ומתן מול הליגה הערבית, על בסיס יוזמת השלום הסעודית-ערבית. על פי פרס, זה אפשרי. זה הגיוני. העניין הוא שכרגע פרס לא קובע. נתניהו מחזיק את המפתחות. אם ירצה ללכת על מהלך אמיתי, יכול להיות שיצטרך להחליף את הקואליציה באמצע הדרך. ויכול להיות שיעדיף דווקא את המסלול הסורי. פשוט יותר, נפיץ פחות. במהלך חופשת הבזק שלו בחג הוצע לנתניהו לקיים סיור גם ברמת הגולן. הוא העדיף לוותר.
בינתיים הוא ממשיך בתוכניות לפרק את "קדימה" (פגש את מופז בשבוע שעבר,( עיניו פקוחות, מסע הרכש שלו לא נגמר. יש לנתניהו טראומה מקואליציות קטנות ורעועות, הוא מעוניין לצרף כמה שיותר, כמה שאפשר. רק היום מתברר היקף מסע הרכישות הקודם שלו, שהחל עם רפי איתן, אותו פגש ביבי באוקטובר שעבר בחשאי, במשרדיו של אלי לנדאו, וסגר על שר גמלאים בכל מקרה בממשלתו העתידית. איתן, וגם לנדאו, הכחישו אז את הדברים. היום ברור שלא אמרו אמת. זה נמשך עם ש"ס, שקיבלה כמעט כל מה שרצתה, ועם החרדים האשכנזים, שקיבלו הבטחות דומות, וכשציפי לבני הבינה שאין לה ממשלה, ביבי הבין שלו יש. השאלה היא מה יעשה איתה, עם הממשלה. לאן יוליך אותה, ואותנו.
יהיה לו קשה עם הממשלה הזו. אינספור מוקשים ירפדו את דרכו. כמעט כולם ידרכו שם על היבלות של כולם. הנה, לדוגמה, משה בוגי יעלון. אמור להיות אחראי לנושאים האסטרטגיים, ביניהם גם המועצה לביטחון לאומי. איך זה יעבוד בינו לבין עוזי ארד? תשובה: זה לא יעבוד. יעלון לא מתכוון להתבטל. הוא רוצה למנות מנכ"ל (בתחילה שאף למנות את נפתלי בנט, שהיה ראש לשכת נתניהו, אבל הרעיון כשל,( הוא מתכוון להיות שר ביצועי, עם משרד מתפקד. למי ידווח עוזי ארד? ליעלון או לנתניהו?
אותם דברים אמורים לגבי דן מרידור. גם הוא רוצה מנכ"ל. הוא אמור להיות אחראי לשב"כ ולמוסד. חוקתית, רק ראש הממשלה אחראי להם. שלא נדבר על הוועדה לאנרגיה אטומית. איך יבלעו את זה יובל דיסקין ומאיר דגן? איך זה יפעל בדיוק שם, בישיבות הכמוסות, שאמורות להתקיים בארבע עיניים (פלוס קלדנית,( בין ראש ממשלה לראש מוסד, למשל? איפה כאן מרידור?
ומה עם סילבן שלום? הוא כבר מקים צוותים בעניין פיתוח אזורי. מגייס אנשים. מתכוון לייצר קשרים במפרץ, בעולם הערבי, בכל המקומות שבהם הפגין ביצועים לא רעים בעבר. איך יבלע את זה אביגדור ליברמן? ומי יהיו האנשים החשובים, הקובעים, ליד נתניהו? עו"ד יצחק מולכו? עוזי ארד? רון דרמר? כל האנשים האלה מסתובבים שם עכשיו, אבל לא ברור לאן זה הולך. מהי חלוקת העבודה, הסמכויות, הנושאים, הקשב.
פרופ' עוזי ארד מושך לאחרונה ביקורת, אבל הוא ראוי להזדמנות אמיתית. ארד בקי מאין כמותו בסוגיות הרלוונטיות. קשריו ברחבי העולם ענפים ופוריים. הוא משמש בשנים האחרונות יועץ מיוחד לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, יש בינו לנתניהו יחסי אמון בריאים, אין תוכנית שלום אזורית שהוא לא מכיר והניסיון שצבר בקדנציה הקודמת שלו, שלא הייתה מוצלחת, יכול להועיל הפעם.
מנכ"ל במשרד ראש הממשלה עוד אין, ראש סגל כנ"ל (נתן אשל משוכנע שהוא ראש הסגל. יכול להיות שהוא צודק.( ומי יהיה שגריר בוושינגטון? לנתניהו יש כוונות למנות את ד"ר דורי גולד, או לשגר לשם לתקופת מעבר את זלמן שובל (קדנציה שלישית.( ובלשכה, בינתיים, תנועת אנשים הומה, יוצאים ובאים ונכנסים וחוזרים, אבל בעל בית אמיתי, מוציא ומביא, אין שם. נתניהו מתייעץ עם רבים, אבל מה שצריך ראש ממשלה זה מעטים, מעטים מאוד, וטובים. בתחילת השבוע הבא יכנס נתניהו דיון נרחב על המדיניות מול עזה. כאילו זו הבעיה העיקרית שלו עכשיו.
המינוי החשוב והראוי ביותר שעשה נתניהו בממשלתו הוא מינויו של גדעון סער לתפקיד שר החינוך. נכון, יש פצצה איראנית בדרך, יש עניינים מדיניים, יש כלכלה קורסת, אבל מצב החינוך בישראל הוא עניין אסטרטגי מהמעלה הראשונה. סער, נכון להיום הפוליטיקאי הקרוב ביותר לנתניהו ובעל העוצמה הרבה ביותר בליכוד, מהווה איתות שנתניהו רציני בכל מה שקשור לחינוך. כשהיה ראש אופוזיציה הציג תוכנית יומרנית. עכשיו, הביא שר רציני ויומרני לא פחות.
הסכמתו של סער לקחת את התיק העצום ורב הסיכונים הזה מהווה החלטה ראויה והימור אישי לא פשוט. ארגוני המורים רבי העוצמה כבר כמעט חיסלו פוליטיקאית מיומנת כמו לימור לבנת, ולא פסחו גם על אישה ראויה כפרופ' יולי תמיר. לסער אין כוונה להיכנס למתחם הזה. הקיצוץ החד הצפוי בתקציב המדינה אינו מבשר טובות. מצד שני, לסער יש שתי בנות בבית ספר, והוא יודע שעם כל הכבוד לפוליטיקה, יש כאן גם מדינה, ויש ערכים, וצריך לעשות דברים.
בחירתו בפרופ' שמשון שושני לתפקיד המנכ"ל היא בחירה מקצועית חדה, נקייה וראויה. שושני, שזו תהיה הקדנציה השלישית שלו בתפקיד, סירב בהתחלה. סער גייס את הנשיא שמעון פרס, שקרא לשושני ואמר לו: תאר לעצמך שאתה היית איש ביטחון מנוסה, ושר הביטחון היה קורא לך לבוא להיות רמטכ"ל כדי להציל את צה"ל. היית מסרב? לא. שושני לא היה מסרב. ולכן לא סירב. גם נתניהו דיבר על לבו. ביום שני יובא מינויו לאישור בממשלה.
שושני נולד בשנת ,1937 שנה שבה נולד גם אביו של גדעון סער, שמואל סרצ'נסקי. בחינוך, הגיל הוא לא בהכרח חיסרון. לפעמים הוא יכול להיות יתרון. שושני, אימפריה של ידע בנושאי חינוך, הוא איש מעשים וכבר הוכיח עצמו. יחד עם סער, יש כאן צמד חזק, פוליטית ומקצועית, שמסוגל לעשות דברים.
במהלך המימונה, ביום רביעי בערב, הסתובבו שר האוצר החדש יובל שטייניץ ושר החינוך גדעון סער בין מתחמי המופלטות השונים. מזל שדרכיהם לא הצטלבו. שטייניץ חילק כל הערב, ביד נדיבה, קיצוצי תקציב. סער לא יסכים לקבל אחד כזה. הקרב יהיה קשה, אבל מי שמכיר את סער יודע שהוא לא נוהג להפסיד בקרבות כאלה.
השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ' סיים השבוע, בשעה טובה, את סאגת המפכ"ל דודי כהן נגד ניצב אורי בר-לב. אהרונוביץ' עשה את זה בהיגיון ומצא פתרון שיאפשר לכולם לרדת מהעץ. כהן יבלע את בר-לב במשטרה, אבל רחוק, בתפקיד לא ביצועי ונטול השפעה. בר-לב נשאר במדים ולא נאלץ לעזוב את הארגון היקר לו או לצאת ללימודים יקרים לא פחות ומיותרים על חשבון משלם המסים.
נשכרים במיוחד יצאנו אנחנו, אזרחי המדינה, שזקוקים לאנשים כמו אורי בר-לב בשורות המשטרה, הקורסת כמעט בכל תחומי אחריותה ופשוט לא מספקת את הסחורה.
למחרת המהלך של אהרונוביץ' הפיצו אנשי המפכ"ל את הספין החדש: המהלך כולו הוא מתוצרת "בני החושך," המנסים להצר את רגליהם של "בני האור" במאבקם על נפשה של המדינה. אם זה לא היה עצוב, זה יכול היה להצחיק.
בסבב הקודם, זה שלפני מינוי המפכ"ל הנוכחי, היה אהרונוביץ' סגן המפכ"ל והתמודד, יחד עם שלושה ניצבים, על התפקיד. יום אחד פנה אלי איש קשר והציע שאפגוש אותו. האיש הבהיר שהוא לא עושה את זה על דעתו של אהרונוביץ,' אבל לנוכח המצב פגישה כזו הכרחית.
המצב? איזה מצב? התברר, אחרי בדיקה, שאחד הניצבים המועמדים לתפקיד מקיים קמפיין פריימריז בתוך מרכז הליכוד. פוגש פעילים, מגיע לאירועים, מפעיל קשרים ועושה הכל כדי להשפיע על השר לביטחון הפנים (אז צחי הנגבי.( אהרונוביץ' חש פגוע, אולי אפילו פראייר, שרק הוא יושב בשקט, לא מדבר עם עיתונאים, לא מייצר קשרים. הבהרתי לאיש הקשר שאין לי בעיה לקיים את הפגישה.
האיש הלך וחזר. אהרונוביץ' לא שלם עם עצמו, אומר שזה לא מקובל, שזה לא אתי. הפעלתי לחץ. הבהרתי שהפגישה תישאר חשאית, לעולם לא תודלף, אפשר לקיים אותה בבית פרטי. האיש הלך וחזר. לא הולך לי, אמר, הוא לא מוכן להצטרף לחגיגה הזו, הוא רואה מה עושים הניצבים האחרים, אבל הוא מעדיף להמשיך בדרכו התמימה. לא הייתה לי בעיה עם זה, שהרי לא יזמתי את המגע וגם לא ידעתי מה בדיוק ייצא ממנו, אם בכלל. הערכתי, איפשהו, את האיש.
בסוף הפתיע הנגבי ומינה מישהו אחר לגמרי. משה קראדי. הניצב שערך קמפיין פריימריז פרש והצטרף ל"כוחות האור." אהרונוביץ' פרש והצטרף לישראל ביתנו. מעולם לא דיברתי עם האיש בטלפון. לא התקיימה בינינו פגישה (עד רגע זה) או שיחה כלשהי. פעם אחת נתקלתי בו במסדרונות הכנסת, הזכרתי לו את העניין ההוא עם הפגישה הסודית שלא הייתה, ושנינו צחקנו. אחר כך הפך אהרונוביץ,' בעוד פיתול פוליטי ישראלי אופייני, לשר לביטחון הפנים. עכשיו מנסים לייחס לו מזימה אפלה להצר את רגליהם של חוקרי אביגדור ליברמן, דרך קיצוץ כנפיו של המפכ"ל, דרך השארת אורי בר-לב במשטרה. והעולם שותק.
פרשת בר-לב פרצה לפני כשמונה חודשים, כשהמפכ"ל החליט, חד-צדדית, להעיף אותו מהמשטרה. אין טעם לחזור על הסאגה הזו, על הביפר הלילי לכתבי המשטרה, על השיחות, על הפרוטוקולים שעוותו, על כל הדרמה העלובה למשרתים שנהגתה איפשהו במטה הכללי כדי להיפטר מקצין מצטיין, שבסך הכל רצה להמשיך בתפקידו.
זה הגיע לבג"ץ, ומי יודע לאן זה עוד היה מגיע אלמלא פתר את זה אהרונוביץ' השבוע כמו שצריך היה לפתור את זה דיכטר לפני שמונה חודשים. הרי אז, כשזה התחיל, אף אחד לא חלם שליברמן יהיה שר חוץ (בסקרים הוא נע סביב שמונה מנדטים) ושאהרונוביץ' יהיה השר לביטחון פנים. כבר אז גייסתי את עצמי לפרשה הזו, ולא הייתי שם לבד. היו נחום ברנע, היה פרופ' זאב סגל, היו עוד רבים וטובים שזיהו את העוול המוטרף הזה ולא הצליחו לשתוק.
היום, חקירת ליברמן כבר הסתיימה, למעשה. ההמלצה בדרך, הכל נגמר וחתום וממתין להחלטת הפרקליטות. אין דבר מטופש יותר שליברמן יכול לעשות מאשר לכופף היום את המפכ"ל. זה כמו להכריח את המשטרה להמליץ על כתב אישום בכל מחיר, כמעט.
ועדיין, אהרונוביץ' החליט לעשות את המעשה הנכון. למה? הפעם, אפשר לנסות את התשובה הכי פשוטה: כי זה פשוט המעשה ההגיוני היחיד. לקחת את הפרשה הזו אל מתחמי האופל של המזימות הנוראיות שזוממים כאן נגד שלטון החוק, זה לא רק מטופש, זה גם מעליב.
לקחת קצין רב זכויות, אדם שתרם את מרבית חייו הבוגרים (ואחת מרגליו) לביטחון, ולהפוך אותו לחלק מקונספירציית טלנובלה זולה במיוחד הוא מעשה לא ראוי, וגם הזוי. החקירות נגד ראש הממשלה הן נושא אחד. כתב האישום בדרך. אולמרט בבית. גם החקירה נגד ליברמן, 12 שנים אורכה, לקראת סיום. אז בשביל מה?
כשנחשפה פרשת הבית בכרמיה היו מי שאמרו שאולמרט יאלץ לפרוש מיד מתפקידו. נו, טוב. חלפו יותר משנתיים עד שאולמרט נכנע. תיק כרמיה נסגר, גם תיק בל"ל (הפרשה החמורה ביותר בתולדות המדינה) נסגר. אולמרט הלך בסופו של דבר על עניינים שאז לא ידענו ותיקים שלא נפתחו: מעטפות טלנסקי וכרטיסי ראשונטורס. בית המשפט יקבע אם הלך בדין. זה כבר לא רלוונטי לענייננו. מה שחשוב זה שהמשטרה לא מאבדת את אורי בר-לב, מי שעשה מהפכה אמיתית במחוז הדרום והצטיין בכל אשר פנה. על זה, ורק על זה, צריך לברך את אהרונוביץ.’
טלפנתי לבר-לב במוצאי החג ובירכתי אותו. הוא היה נרגש. אפילו מפויס. הקראתי בפניו את מה שאמר עליו המפכ"ל בריאיון ל"מעריב" שעמד להתפרסם למחרת. בר-לב הפסיק אותי. "עזוב," אמר, "זה כבר מאחורינו. צריך לשכוח את הפרשה הזו. אני מצדיע למפכ"ל, אני מקבל את מרותו, מעולם לא הטלתי בזה ספק או דופי. יש למשטרה כל כך הרבה משימות חשובות, הגיע הזמן שנתעסק רק בהן ונעזור לדודי להתמודד איתן." באמת הגיע הזמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
