חודש אייר - על ריבים ומספרים
לפני שקמה מדינת ישראל על חגיה וימי הזיכרון שלה, חודש אייר היה חודש משעמם למדי. תפקידו העיקרי של החודש היה להוות תקופת המתנה בין חג הפסח לשבועות, לתקופת ההמתנה הזו קוראים "ספירת העומר", ברבות השנים נוספו לתקופה מנהגים המיוחדים אך המנהג הקדום ביותר שאפיין את התקופה, הוא המִנהג היהודי הידוע – לריב
לפני שקמה מדינת ישראל על חגיה וימי הזיכרון שלה, חודש אייר היה חודש משעמם למדי, בלי חג – המנציח את זה שאלוקים הציל אותנו, או צום – המנציח את זה שאלוקים לא הציל אותנו. סתם חודש כזה, שהחג היחיד שיש בו – פסח שני – הוא מין מועד ב' דתי קדום, לאלה שפספסו את מועד א' של פסח בחודש ניסן.
למעשה, תפקידו העיקרי של חודש אייר, היה להוות תקופת המתנה בין חג הפסח שחל בחודש שלפניו, לבין חג השבועות שחל בחודש שלאחריו. לתקופת ההמתנה הזו קוראים "ספירת העומר", ועיקרה – המצווה לספור 49 ימים מפסח, ולחגוג ביום ה50 את חג השבועות. ברבות השנים נוספו לתקופה זו מנהגים המיוחדים לה (כגון החלפת קציר-העומר בגידול זיפים), אך המנהג הקדום ביותר שאפיין את התקופה, הוא המִנהג היהודי הידוע – לריב.
יסודה של מריבה קדומה זו, טמון בשאלה, ממתי צריך להתחיל לספור את העומר. התורה מצווה (ויקרא כ"ג, טו): "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", אך לאיזו שבת התורה מתייחסת?
חז"ל טענו, כי "ממחרת השבת", פירושו ממחרת היום הראשון של חג הפסח, שככלות הכל הוא יום שבתון. לעומתם טענו הבייתוסים (כת יהודית מימות בית-שני, שאולי זהה לכת האיסיים), ש"ממחרת השבת" פירושו ממחרת שבת ממש, והכוונה לשבת הראשונה שתחול במהלך הפסח.
השאלה הפרשנית על משמעות הביטוי "ממחרת השבת", חרגה במהרה מתחומי בית-המדרש, אל העולם הממשי. חכמינו, שידם הייתה על העליונה, נהגו לקצור את העומר באופן פומבי וטקסי, על מנת לנקר את עיני הבייתוסים. כך למשל מתארת המשנה כיצד היו כל תושבי האזור מתכנסים, ושליחי בית הדין היו שואלים אותם (מנחות י', ג): "מגל זו? אומרים: הין (=כן)! מגל זו? אומרים: הין! ... אקצור? והם אומרים לו: קצור! אקצור? והם אומרים לו: קצור! שלשה פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו: הין, הין, הין! כל כך למה? מפני הביתוסים".
-ראש חודש אדר-
-ראש חודש ניסן-
לעומתם. הבייתוסים, שידם היתה על התחתונה, ביקשו לא-פעם להטעות את בית-הדין המקדש את החודש, על מנת לגרום לכך שפסח יחול בשבת, וממילא יתחילו כל ישראל לספור את העומר ביום א' בשבוע. סיפור משעשע על ניסיון כושל של הבייתוסים להטעות את בית-הדין, השתמר בדברי חז"ל (בבלי ראש השנה כ"ב ע"ב): "פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים (על מנת לגרום לכך שפסח יחול בשבת). שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז (כדי שיעידו עדות שקר)". לרוע מזלם, לא ידעו הבייתוסים שאחד משני העדים הוא משת"פ של חז"ל. "(העד) שלהם העיד עדותו ויצא. (העד) שלנו, אמרו לו (חכמים): אמור כיצד ראית את הלבנה? אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים, וראיתיו (=את הירח) שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו. והצצתי בו, ונרתעתי ונפלתי לאחורי". ניתן להניח, שבשלב זה חכמינו חשבו שהעד סובל מטריפ רע במיוחד, כתוצאה משימוש מופרז בגז מזגנים; אך העד המשיך ואמר: "ואם אין אתם מאמינים לי - הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני". חכמים, שאכן לא האמינו לו, הבינו מייד את הרמז, ושאלו את העד, מי שכר אותו. "אמר להם: שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים, אמרתי: אלך אני ואודיע להם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין, ויטעו את חכמים. אמרו לו: מאתים זוז נתונין לך במתנה, והשוכרך (כלומר, הבייתוסי ששילם לך) ימתח על העמוד".
הויכוח המר על פירוש "ממחרת השבת", לא פסק גם אחרי שהכת הבייתוסית אבדה מן העולם. גישתם של הבייתוסים, אומצה ברבות השנים על ידי הקראים, שנאבקו עם הרבנים בנושא לאורך כל ימי-הביניים, והם מוסיפים לאחוז בפרשנותם עד היום.
גישה ציונית מודרנית (או שמא מורדנית) לסוּגִיָה, שלא הטרידה עצמה בפרשנות הכתובים, התפתחה בתנועה הקיבוצית, כפי שמתאר למשל שלמה טנאי ("קציר העומר ברמת יוחנן", ספר המועדים ב', עמ' 217-216): "מאז שפסק קציר העומר בארץ-ישראל ועד שהוא נתחדש בימינו, חלה הפסקה לא קצרה בחיים החקלאיים העברים. כיום אין להסתפק
יושי פרג'ון הוא מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג - גוש עציון.
נא להמתין לטעינת התגובות
