מתנחלות ביו"ש – לא בהכרח מה שחשבתם
ביו"ש יש כאלה שהמדינה אצלם במקום הראשון. בזמן שהגברים נלחמו בלבנון ובעזה גיבשו לעצמן נשות המאחזים קול מתון וממלכתי
שנים הן גרות על גבעות השומרון. ממשלות התחלפו, שליחים אמריקאים באו והלכו, והחיים נמשכו כרגיל. לפני שבוע משהו נשבר. הן החליטו להיפגש כדי להשמיע קול אחר שכמעט לא מוכר לאוזן הישראלית.
האירוע שהניע אותן ליזום את הפורום המתגבש בימים אלה הוא הכוונה של ממשלת ישראל לפנות מאחזים. אבל לא הצהרות הממשלה ניערו אותן מהבתים, אלא דווקא פעילי הימין. אותם נערי גבעות ששורפים שדות, חוסמים צמתים ומטיחים קללות בכוחות הביטחון.
דור ראשון בהתנחלויות
"'תג מחיר' זה לא אנחנו", אומרת צופיה דורות מהמאחז קידה. "אנחנו חייבים להוקיע את זה, לומר שזה לא אנחנו. היישובים שלנו זה לא הפגנות. לא יכול להיות שחבורת פורעי חוק יקבלו את כל החשיפה, והחיים האמיתיים, שהם 97% אחוז מהתושבים, לא ייחשפו. אלה ששורפים שדות או שמאיימים על אנשי צבא צריכים להיות בכלא, והם בדיוק שני אחוזים מהציבור ביהודה ושומרון. אני לא רוצה להיות אחת מהם, אני לא חלק מהם. אנחנו חלק מאותו עם, אבל אני לא מוכנה להיראות כמוהם".
חברותיה של צופיה, כמו פעילי הימין מגבעות יצהר, גרות במאחז לא חוקי. אבל חוץ מסטטוס משפטי זהה, אין בינן לנערי הגבעות הרבה במשותף. הן מדברות אחרת, מתלבשות אחרת, קוראות ספרים אחרים, שומעות לרבנים אחרים, ומתנחלות אחרת.
הן דור ראשון בהתנחלויות. גדלו עמוק בתוך הקו הירוק, וממש לא חולמות על עדר עזים וטרקטור. אין כאן כיפות צמר גדולות, לא פאות מתנפנפות המכונות "גוזמבות" ולא מוטיבים ברסלביים. כאן גרים בוגרים של המכינה הקדם צבאית בעלי, יוצאי יחידות קרביות, אקדמאים שמצביעים לליכוד או לבית היהודי. פעם קראו להם "מלח הארץ". היום הפכו אותם לעבריינים.
המדינה עבורן היא חזות הכל, יסוד כיסא ה' בעולם. הצבא הוא קדוש וקציניו ראויים רק להערכה. "עצם היות צבא לעם ישראל אחרי כל כך הרבה שנים זה דבר גדול", כתבה השבוע דורות לתושבי קידה, "ואיך ייתכן שמח"טים בצה"ל, שעושים ימים ולילות למען ביטחון עם ישראל, יקבלו איומים כאלה ברוטאליים? יש כאן מאות אלפי תושבים שיש להם דעה מוצקה ואידיאולוגיה חזקה והם לא חבורת בני 16 מתלהמים. אני חושבת שזה כן טוב שיש לנו נוער אידיאליסטי, רק חבל שהם פועלים בצורה כזאת".
יחד עם דורות הגיעו ביום שלישי בערב גם שלומית מאיר מגבעת הרואה, ותמר אסרף ומירב פורת-ניסנהולץ מגבעת היובל. החברות משדה בועז בגוש עציון ואביגיל בדרום הר חברון ויתרו על נוכחות פיזית, אבל תומכות ביוזמה. כמו כל תושבי המאחזים, גם הן לא מכנות את מקום מושבן "מאחז", אלא "גבעה" או "שכונה".
"אנחנו נפגשות פה מתוך תחושה פנימית וחזקה שלא מכירים אותנו", מספרת אסרף, "יש כותרת שנקראת 'מאחזים וגבעות', ויש מאחורי הכותרת גם ציבור של אנשים, ולא מכירים אותם. דבר ראשון אנחנו צריכים לספר מי האנשים האלה שגרים במאחזים בלתי חוקיים. זו הגדרה שהופכת אותנו לאירוע פלילי.
"יש חיים, יש משפחות, יש להם עולם, אנשים נורמטיביים. ואנחנו לא מוכנים להיכנס לכותרת של משהו
"יש תחושה שהציבור בשל לשמוע ולהכיר אותנו. זה תהליך שגוש קטיף מוביל אליו, ומבצע עופרת יצוקה שהוביל להתפכחות, וגם הערכה לציבור שלנו סביב הנופלים וסביב הנכונות שלנו לתרום למדינה. פעם קראו לנוער הזה 'נוער הכיפות הסרוגות' ואמרו זה נוער שקם באוטובוס ואפשר לסמוך עליו. ופתאום נהיינו פורעי החוק, מכשול לשלום. וזה מדהים שעושים דה לגיטימציה כי רוצים לפנות אותך".
"אנחנו חלק מהמדינה"
שלומית: "מציגים אותנו כשבלונות, לוקחים את הכי קיצונים ואותם מציגים. באו לראיין אותנו מערוץ 10, בסוף , כל מה שנשאר מהכתבה זה שישיסטים בפחונים. גם אני השתכנעתי מהכתבה, ואמרתי 'וואללה, שיק פנו אותם'. מי זה האנשים האלה".
מירב: "שכונת היובל הוקמה בשנת ה-50 למדינה, וזה יכול להגדיר אותה. מנקודת ראות שלי אנחנו נמצאים פה בשביל המדינה. אנחנו חלק מהמדינה ולפעמים מדהימה אותי הדרך שמציגים אותי. החלק המתלהם, ששונא, זה כל כך לא אנחנו. מתוך כאב אנחנו מגיעות למפגש הזה".
תמר: "לא רק כאב, המטרה היותר גדולה היא מתוך המון אהבה. אנחנו מאמינים שאי הידיעה גורמת דעות קדומות ואיבה. הסיבה (לפינוי מאחזים) היא פוליטית, אבל צריך להכשיר את זה ודה לגיטימציה היא דרך פשוטה. גם לקראת גוש קטיף הפחידו את הציבור עם כותרות שתהיה אלימות קשה ויישפך דם. בסאטירה עשו דמות של מתנחל גרוטסקית, דמות מופרכת.
"יש כאן מהלך שהמדינה מתווה ואנחנו עושים מה שיכולים, לא באלימות ולא בצורות לא חוקיות. מדברים על נוער הגבעות? בואו תראו את הילדים שלי. לזה אתם קוראים נוער הגבעות? ילדים שלומדים להתפשר, לעזור, גדלים למציאות שכולה נתינה, עשייה, עולם של דמיון, שלא מושפע מטלוויזיה".
מירב: "העניין הוא את מי בוחרים לשים בפרונט. ההחלטה לגבי פינוי מאחזים עוד לא הוכרעה מדינית. בגלל זה אנחנו נעשה כל שביכולתנו להשפיע על מהלך שבעינינו לא נכון. 'לא משפטי' היא הגדרה דמגוגית. אני קיבלתי משכנתה על הבית הזה ונוסעת בכביש שהמדינה סללה. זה לא הבדואים בנגב שגרים בווילות לא חוקיות. קשה לי כשאומרים 'אתם לא חוקיים'. זו אמירה שיוצרת דעת קהל. אני לא מרגישה חלק מנספח להתיישבות".
הפשטות של המאחזים כאן שונה מהסגפנות בגבעות גב ההר. גם פה אין טלוויזיות ועיתונים, אבל הנשים הולכות ליוגה, אירובי, בריכת שחייה וחדר כושר. בעלה של תמר נוסע פעמיים בשבוע להרצליה כדי לרוץ על משטח מקצועי. אלה הבדלים סמנטיים כמובן, אך לא מנותקים מהפער האידיאולוגי בין הזרמים.
בפולמוס הבוער שקיים בציונות הדתית על משוואת "ארץ ישראל מול עם ישראל", האחרון הוא השולט כאן ללא עוררין. ה"ממלכתיות" בעלי וגבעותיה היא קיצונית. כאן "האהבה תנצח" מוביל, ו"על ארץ ישראל תהיה מלחמת אחים" מחוץ לתחום. הבדיחה על חשבון הממלכתיות המוחלטת מספרת כי כדי לפנות את גבעת הרואה מספיק לשלוח פקס.
"המדינה לא החליטה לפנות אף אחד", מציגה מירב, עורכת דין ואם לארבעה, את הדילמה באופי המאבק הרצוי, "אם היא תחליט תהיה לי בעיה. קשה לי לפעול נגד החלטה של מדינה. כרגע זה לא על הפרק".
ואם יהיה על הפרק? זה ייראה כמו גוש קטיף?
"אולי, אבל זה אני. כמו שאני מתיישבת ביובל, ככה אני ממלכתית. אני לא רוצה להיכנס לזה. זה לא החלטה של שר ביטחון וזה לא עניין של לשלוח פקס או לא. אני לא מאמינה שהעם מוותר על שכונת היובל".
תמר: "אנחנו גרים פה מתוך עידוד של המדינה. אם חס וחלילה נגיע ליום שמדינת ישראל תחליט שהיא לא רוצה שנגור פה, תבוא לראיין אותנו. כרגע לא נכון לעסוק בזה. אנחנו לא עושקים ולא גוזלים אף אחד, יש פה מספיק חמצן לכולם. האדמות שאנחנו יושבים עליהן הן אדמות מדינה. לא גזלתי ולא עשקתי. אני באה מבית חילוני עם אוריינטציה שמאלנית, ואני לא הייתי מוכנה לגזול מאף אחד את האדמה שלו.
"אני קדרית, יש לי כאן סטודיו, וכשעיבדנו את האדמה מצאנו חרסים שתוארכו מתקופת המשכן בשילה. היו על הגבעה שלנו אנשים שעלו לרגל ואכלו את הזבחים שלהם כשהם צופים על תל שילה. שברי החרסים האלה מבחינתי הם רצף של עם ישראל. אני ממשיכה את הרצף. קודם נשים את הדברים על השולחן, יש כאן ארץ שהיא שלנו, של כל העם הזה.
"אני לא מרגישה שאני כאן בחסד, אלא בזכות. יש כאן בוגרי צבא שמשלבים תורה ונתינה למדינה והם יוצרים את העולם הרוחני היומיומי שהילדים שלי סוחבים. אנחנו עסוקים בלחשוב איך אנחנו יכולים לתת. בתוך מציאות שבה אנשים עוסקים באיך הם יכולים לקבל ולעשות לעצמם, אנחנו יושבים וחושבים איך לתת, איך לעשות למען. וזו המציאות שבה אני רוצה לחיות ולגדל את הילדים שלי. למען כל המדינה. יש כאן עובדי ממשלה ועובדי מדינה ואנשי צבא וכל העשייה היא מתוך חשיבה איך לתרום למדינה ולא איך אני עושה מיליון ואיך אני דופקת קופה. הרוח החיובית מנשבת מכאן לכל חלקי הארץ".
לנשום קצת זיהום אוויר
גם הטרמינולוגיה בשיח הנשי של ארבע הצעירות שונה מזו במאחזים המזוהים עם הזרם הרדיקלי. המונח "פלסטינים", שמוזכר לא אחת בשיחה כאן, אינו קיים בלקסיקון הגבעוני, והשימוש היחידי הוא במילה "ערבים". גוש קטיף מוזכר בגבעת היובל תחת "התנתקות" ו"פינוי", לצד "העקירה" וה"גירוש" המוכרים מהאגף הנצי של הימין.
טלוויזיה אחת יש בכל גבעת היובל, 37 משפחות. סרטים הם רואים על המחשב, ויציאות לבית קפה זה לתחזוק הזוגיות. "אין לנו טלוויזיה כי זה חלק מאיכות החיים שלנו", אומרת תמר, "עיתונים אני לא קוראת. אני לא קוראת גם בשבע. אני קוראת ספרים, בעיקר ספרות זרה. חדשות אני צורכת ברדיו כשאני מורידה את הילדים לגן. אין לי זמן, אתה יודע מה זה לגדל חמישה ילדים? לפעמים הולכים למסעדה, לפעמים לשיעור תורה. לצאת מהבית זה פרויקט. המטרה ביציאה היא לקבל כלים, לבנות טוב יותר את מערכת היחסים עם בן הזוג ואת גידול הילדים. הדגש הוא לא על נהנתנות.
"יציאה עם הבעל היא לבית קפה כדי לשבת ביחד, לדבר, למצוא מקום שקט, ולפעמים חייבים להיפגש אחד עם השני בשקט, לא בתוך שדה הקרב שנקרא בית. גדלתי ברעננה ואני לא מסוגלת לחיות בעיר, אבל פעם בשבוע אם אני לא יוצאת מפה, אני יכולה לטפס על הקירות. צריכה להריח קניון, קצת לנשום זיהום אוויר. אנחנו לא במירוץ המטורף, ויש יכולת להקשיב לעצמך, לראות דברים בלי להיות מוסחים. יש משהו בשקט שמאפשר לבחון את המציאות יותר בנחת".
מירב : "אני לא רוצה שהילדים שלי יתעסקו בתכנים שמציגים בטלוויזיה. לא רק בגלל שאני מתנחלת אין לי טלוויזיה, יותר קל להוציא את הטלוויזיה מהבית כי אני גרה בסביבה בלי טלוויזיות".
צופיה: "לי מאד חשוב כל הזמן לדעת מה קורה במדינה ובגלל זה אנחנו מחזיקים טלוויזיה".
מוקפדות ומטופחות הן הגיעו לשיחה בגבעת היובל. חולצות זארה, מכנסיים-חצאית, סנדלי אצבע אופנתיות, וכיסוי ראש צבעוני. לא אלון מורה, ולא אלקנה, לא פתח תקווה ולא ירושלים. סטייל דתי עם נגיעות גבעוניות.
רוב הבתים בגבעת היובל הם מבני קבע מדגם אחיד. צמודי קרקע ללא פאר, דשא בחצר ומכונית נטולת סטיקרים מובהקים. את "פושעי אוסלו לדין" ו"ה' הוא המלך", לא תמצאו ביובל או בקידה. בבית ממול גרה שרה קליין. בעלה, רס"ן רועי קליין, נפל במלחמת לבנון כשקפץ על רימון והפך לסמל. בדיון בבג"ץ שהתנהל השבוע בעקבות עתירה לפנות את המאחז, עלה אמנם שמו של קליין, אבל בינתיים הוא מחוץ לוויכוח הפוליטי.
הבעיה היא שאנחנו לא מלוכדים
על תרחיש של פינוי כמעט אסור לדבר פה. אף אחת לא רוצה לספר מה יקרה אם יגיע יום הדין. הן לא ירוצו להקים מאחזים חדשים, ולא להפגין מול הבית של ראש הממשלה. "יש חששות מפינוי", מודה צופיה, "זו הרגשה קשה. כולם אצלנו על אדמות מדינה שמיועדות להקמת יישוב. אבל אני לא מסתכלת על קידה, אני מסתכלת על כל יהודה ושומרון.
"יש אצלנו צימרים שבנה אחד התושבים, ובתים נבנים, ואנשים יוצאים לחקלאות, והחיים נמשכים כרגיל. אבל כשהנושא מגיע לגן משחקים, אז מדברים עליו. אבל מה זה השטויות האלה מאחזים. הנושא הוא ההתיישבות בכל יהודה ושומרון. אם אחרי דיון משפטי יתברר שיש בעיה, אז אפשר לדון, אבל לא יכול להיות שיש הגדרה 'מאחזים לא חוקיים' וכולם פורעי חוק. ההכללה הזאת לא מקובלת עליי.
"אנחנו פשוט מאד מחוברות למדינה ולעם שיושב פה, ובגלל זה אני לא אוותר מהר על שום דבר. אני לא מוכנה לפרק את מה שבנינו בעמל כפינו. עצם הישיבה שלי פה היא בשביל המדינה, אבל אם המדינה מחליטה שלא יושבים פה יותר, אז אני לא אפרק את המדינה. זה הדבר הכי נורא בשבילי, זה האל"ף בי"ת שלי, לא אפרק ולא אעשה כאילו, ולא אצרח שאני מפרקת.
"במלחמת לבנון השנייה היינו 20 משפחות, והיישוב היה ריק מגברים. כולם היו מגויסים, ולא היו חיילים בקידה. מאז יש חיילים, כי הבינו שיישוב שנותן כל כך הרבה, אפשר גם לעזור לו. כולם אצלנו או בקבע או עושים מילואים, וזה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו".
תמר: "מדברים עכשיו נגד קצינים בצה"ל, וזה ראוי לכל גינוי. זה לא יכול לקרות פה כי הקצינים והלוחמים זה אנחנו. אפשר למחות מול מערכת מדינית, לא מול אנשי צבא. אנחנו מעריכים את כל העשייה של המח"טים. אנחנו מאד מקווים שלא נגיע ליום הזה (של פינוי) אבל צריך להתקבל פה אחד שהצבא לא צריך להתעסק בזה, לא במעגל שני ולא במעגל שביעי. האבסורד הוא שיש אנשים שמתנגדים שהצבא ישמור עלינו כי זה 'בזבוז חיילים', אבל כדי שיבואו לפנות זה בסדר מבחינתם. זה לא ייאמן".
צופיה: "הבעיה שלנו היא לא הערבים, אלא בינינו, אנחנו לא מלוכדים, לא בתוך ההתיישבות ולא בתוך המדינה. יש לנו משהו אחד ברור, והוא שיש לנו מדינה ויש לנו צבא, ואין מצב לשבור את זה. הקיצונים משתלטים על השיח, לא רק אצלנו, זה קורה בכל המגזרים".
הבעיה שלכן היא גם הפלסטינים, הם עדיין רואים בבית שלך שטח כבוש.
תמר: "לא אני זו שגורמת למצבם האומלל של הפלסטינים מסביבי, ומצדי הם מוזמנים לבוא לחיות כאן הרבה יותר טוב מאשר במדינות הערביות, שלא יודעות לתת. אני רוצה סטודיו ולא יכולה לבנות, אני רוצה לבנות עוד חדר ואסור לי. בכל מקום יש תהליך בירוקרטיה שנבחן, רק פה אין שום אפשרות. אנחנו רוצים להתרחב בלי לרמוס אף ערבי בדרך.
"אני לא עושה לפלסטינים שום דבר רע. פה לא היה בית של אף ערבי, לא עצי זית ולא אדמה פרטית, ואני לא פוגעת בחיי היומיום שלהם. לא בגללי הם מחכים במחסום, לא בגללי עושים להם בידוק, לא בגללי עושים להם חיפושים באמצע הלילה, זה בגללם. הם זורקים בקבוקי תבערה והם מביאים על עצמם את הצרות האלה, ואם אני רוצה להרחיב את החיים, זה לא על חשבונם.
"מפריע לי שיוצרים משוואה כאילו אנחנו מהווים סיבה לטרור. ברק אובמה אמר שהקולוניאליזם הביא את האיסלאם הקיצוני. זה מאד כואב לי, כי אני רואה כמה אהבה יש כאן, לא רק אל עצמנו, אלא בכלל לעולם, למדינה ולכל ברואיו של הקב"ה באשר הם, ערבים, פלסטינים, כולם. ומהמקום הזה יוצא הרבה כבוד ואהבה, ואם אומרים שבמחסומים לא מכבדים אותם, זה לא אני שלא מכבדת. מי יותר ממני חפץ בשלום הזה? יש מטר ממני כפר, אני לא רוצה שלום? רק טוב יצמח לי משלום. שלא יזרקו בקבוק תבערה. איך אפשר להגיד על כל הדבר הנפלא שצומח כאן שהוא מכשול לשלום?".
נא להמתין לטעינת התגובות
