איך להפוך את תוכנית ויסקונסין לראויה
לבטל את ההפרטה של סמכויות שלטוניות ברורות, להפסיק לתגמל זכיינים על בסיס קצבאות שנשללו ולהימנע מגרימת סבל לאזרחים שהתוכנית אינה מתאימה להם
ראוי להדגיש כי הטענה הבסיסית של תומכי התוכנית כיום, לפיה עד להחלתה הוזנחו קבוצות אוכלוסייה שלמות על ידי המדינה, היא נכונה. טועים מתנגדי התוכנית אשר קובלים על "בזבזנותה" ביחס לשירותים למובטלים, שמספקת המדינה באמצעות שירות התעסוקה וגורמים אחרים. תנאי בסיסי לקיומה של תכנית ראויה לשילוב במעגל העבודה הוא השקעת משאבים בהיקף מתאים. אולם השקעת משאבים אין בה די, וגם הניסיון לנהל השקעה זו באופן יעיל - אשר הצלחתו מוטלת בספק ולאורך כל "תקופת הניסוי" לא נבחן כראוי - אינו חזות הכל.
אם כן, מהם אותם תיקונים שראוי שיחולו על "תכנית ויסקונסין" על מנת שתהפוך למדיניות ראויה? אלו הם שלושה תיקונים, שהם בגדר
מינימום הכרחי, אשר חשוב שיעמדו לנגד עיניו של שר התמ"ת:
1. ביטול ההפרטה של סמכויות שלטוניות מובהקות: קביעת סדר היום של משתתפי התוכנית, פגיעה בפרטיותם של משתתפי התכנית וקביעת זכאות לקבלת גמלת קיום - כל הסמכויות הללו חייבות להישאר בידי אנשי שירות המדינה ואין להעבירן. בכל מקרה יש למזער את השימוש בסמכויות אלו, כפי שמתחייב מכך שבמרכז התכנית יעמדו האזרחים המשתתפים בה.
2. ביטול מוחלט - ולא "ביטול חלקי", או "כמעט מלא" - של תגמול מרכזי התעסוקה על בסיס היקף הפחתת הגמלאות באזור בו הם פועלים. תגמול מפעילי התכנית צריך להתבסס אך ורק על מדדים הקשורים בהשמת המשתתפים בתכנית בעבודה תמורת שכר הוגן, או על סמך חישוב הוצאותיהם.
3. הימנעות מגרימת סבל לאזרחים שהתוכנית אינה מתאימה להם: טרם הכניסה לתוכנית צריך להתקיים מיון מוקדם של כל מי שאמור להשתתף בה (מיותר לציין - על-ידי אנשי שירות המדינה בלבד ולא על ידי גורמים פרטיים), וזאת על מנת למנוע סבל מיותר ממי שאיתרע גורלם ומצבם האישי והחברתי מביא לכך שסיכויי ההשתלבות שלהם בשוק העבודה הם נמוכים מאוד, אם בכלל.
אימוץ התכנית כבסיס לסולידריות אזרחית רחבה ולא כבסיס להחרפת הניכור כלפי אזרחים רבים יוביל באופן טבעי לתיקונים נוספים, בכלל זה התאמתה למצב המשק הישראלי ושוק העבודה בפרט.
הכותב הוא חוקר בפרויקט "גבולות ההפרטה" במרכז לצדק חברתי ע"ש חזן במכון ון-ליר, לשעבר רכז "ועדת יערי" שעסקה בתכנית ויסקונסין
נא להמתין לטעינת התגובות
