המנהל הצעיר ששינה המציאות בבי"ס ברמלה

חילי טרופר, בן 31 בלי ניסיון בהוראה או בניהול, הביא את מספר תעודות הבגרות בבית הספר הקשה ברנקו וייס ברמלה למספר שיא

אפרת זמר | 27/6/2009 16:45 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
מתוך ארבעת התלמידים שישבו השבוע בכיתת התרגול במתמטיקה, שניים היו פצועים טריים. הראשון מציג לראווה תפרים בולטים בצד האחורי של ראשו, זכר להיתקלות עם המדרכה ברחוב. השני מתאושש מנפילה תוך כדי רכיבה על סוס, ששלחה אותו לבית החולים. התפרים לא מפריעים להם.
 
חילי טרופר
חילי טרופר צילום: יהונתן שאול

"טיפלו בי וישר באתי לבית ספר, לבגרות", מתגאה הראשון. לשני יש סיפור הירואי של ממש. הוא ברח מבית החולים, ניגש לבחינה כשהוא לבוש פיג'מה, ומיד אחריה חמק בחזרה. "תראי מה זה ילדים מקסימים", מתמוגג חילי טרופר, מנהל בית הספר "ברנקו וייס" ברמלה. "תראי איזה רצון ללמוד ולהצליח". יש לו סיבה לחגוג. לראשונה ב"ברנקו וייס", ישנה מסה של תלמידים שמסיימת עם תעודת בגרות מלאה. ואף אחד מהם לא לוקח את הדבר הזה כמובן מאליו.

כ-24 אלף תלמידים נפלטים מדי שנה ממערכת החינוך. הפצועים וחבריהם לכיתה כמעט נכנסו לסטטיסטיקה. נפלטו מכמה וכמה תיכונים. היו צעד אחד מנשירה. אבל הם החליטו לא לוותר, ומה שחשוב יותר הוא שהמערכת החליטה לא לוותר עליהם.

תנאי קבלה אחד יש בתיכון הזה: שבתי הספר האחרים לא ירצו אותך. כל תלמיד וסיבותיו הוא. טרופר לא אוהב לדבר על זה. מעדיף להשקיע בדימוי העצמי של התלמידים. לשכוח ממה שהיה, לחשוב על עכשיו. התלמידים עצמם מספרים שבערך מחציתם הכירו מקרוב תחנות משטרה, ואת הצדדים האפלים של רמלה, לוד ותל אביב. לאחרים יש בעיות בבית, בעיות בבנק, בעיות התנהגות. סיכון חינוכי, קוראים לזה.

מחצית מבתי הספר של מכון "ברנקו וייס" מוגדרים כתיכון לתלמידים ב"סיכון חינוכי" שכזה. גם המנהלים של טרופר לקחו סיכון. בחור בן 31, בלי שום ניסיון בניהול או בהוראה. מה הוא כבר יודע? אבל זה בדיוק מה שעזר לו להביא כל כך הרבה תלמידים ממצב של רגע לפני נשירה לבגרות מלאה. העובדה הפשוטה שהתלמידים-ולא המערכת-צריכים להיות במרכז. המנהלים, המורים, ספרי הלימוד-אלה הם שחקני המשנה. צריך, כנראה, לבוא מבחוץ כדי להבין את זה.
הקרדיט - של הילדים

טרופר הגיע לחינוך מהזווית החברתית. הוא בנו של ד"ר דני טרופר, שהקים את ארגון "גשר" להידברות בין דתיים לחילונים ועמד בראשו קרוב ל-40 שנה. חילי הקים יוזמות חברתיות בולטות כמו "שכן טוב" ובעיקר את תנועת "מעגלי צדק", שהגתה את "תו התקן החברתי" לבתי עסק.

תוך כדי עבודתו ב"אחרי", הארגון שמכין צעירים לשירות קרבי, קיבל טלפון מאביב קינן, מנהל רשת ברנקו וייס. בוא לנהל את בית הספר ברמלה, ביקש. טרופר סירב. קינן הציע שייפגשו בכל זאת. אחרי שלושה שבועות טרופר כבר ישב בחדר המנהל.

"אפשר לעשות חינוך מעבר לבגרות", אמר השבוע. "העבודה של בית הספר היא להעביר אותם ממצב חיים של 'שורדים', שיש להם את כל הסיבות לחיות ככה, לחיים של חולמים, של שואפים.

שלא רק יסמנו 'וי' על עוד יום בבית הספר.

"היה קשה בהתחלה. מתקבצים תלמידים עם תעודות מלאות שליליים. אתה שואל ילד לאן הוא הולך ואין לו מושג. פשוט מתנהלים. בלי מטרה. והנה, עכשיו כולם עושים בגרויות. מאה אחוז. זה מדהים. זה היה תהליך ארוך, שהצליח בזכות המחויבות של הילדים. הקרדיט הוא שלהם".

בברכה שלו לספר המחזור של הבוגרים כתב טרופר לילדים לא לחפש את "המכה", את ה"כוכב נולד", אלא לעשות דרך ארוכה ולהצליח. טרופר מספר שהתלמידים התקשו להאמין למורים שמדובר באותה הבגרות בכל הארץ. שבמבחן שאליו הם ניגשים, נבחנים באותו הזמן תלמידים בכל המדינה. שאין הנחות או קיצורי דרך. "בסופו של דבר, אדם מתאים את עצמו למה שמצפים ממנו, למה שדורשים ממנו".

עכשיו אני "ברגוע"

"חודשיים וחצי לא הייתי בבית הספר ולא אמרו לאבא שלי כלום", מספרת מירי, אחת התלמידות, "כשאת נמצאת עם עוד 40 תלמידים, אי אפשר ללמוד. לא חשבתי בכלל שאני אעשה בגרות, אז למה להישאר בבית ספר? הייתי יושבת בקיוסק של בית הספר כל היום. מה שמתחיל ברגל שמאל נגמר ברגל שמאל. התחלתי פה בשביל להעביר את הזמן עד לסוף ה-12 שנות לימוד, ופתאום רוצים שאני אלמד. פה יום אחד אין לי כוח לבוא, כבר מתקשרים אליי, בודקים מה העניינים".

תלמידה נוספת, גם היא עונה לשם מירי: "אני צריכה שקצת יותר יתייחסו אליי. אין לי בעיה להגיד את זה. התגלגלתי מפה לשם, ואף בית ספר לא ידע להתמודד עם מה שאני צריכה. לבתי ספר אין זמן לילדים כמוני. עזבתי את הלימודים. הייתי שמה חולצת בית ספר בשביל ההורים ואז חוזרת למיטה. מבית ספר לא התקשרו כמה חודשים".

"פה הייתי בהלם. לא הגעתי יום אחד - התקשרו לאמא שלי. אפילו שלחו לי הודעת טקסט 'בהצלחה במגן'". עכשיו מירי בדרך להשלמת בגרות מלאה וגם מתנדבת בבית ספר לחינוך מיוחד ברמלה. נתנאל, תלמיד י"ב, מודה שהוא מפחד קצת מסוף הלימודים. "לא הייתי מקבל תשומת לב, אז הייתי עושה בלגן. קודם כל משהו אצלי לא היה בסדר כי לא למדתי, אבל עכשיו אני ב'רגוע'".

כל אחד מהמורים בבית הספר מלמד כמה מקצועות, כך הם מבלים כמה שיותר שעות עם התלמידים, רוכשים את אמונם ומכירים אותם לעומק. הם גם עושים ביקורי בית. אם תלמיד ייקלע לדיון משפטי, הם יהיו איתו באולם. "המחנכים הם האבא והאמא של הילדים", אומר טרופר. "זו גם הגדרת התפקיד שלהם. מה שלכאורה לא רלוונטי אליי, מאוד רלוונטי אליי. ילד עם בעיות בבית פחות פנוי ללמידה. הילד יתקדם רק אם נשדר לו שאנחנו איתו כל הזמן".

היום הצלתי ילד

מכון "ברנקו וייס" לפיתוח חשיבה קם לפני 19 שנה. הוא עוסק בפעילות חינוכית בבתי ספר ובעשור האחרון גם מפעיל רשת בתי ספר משלו, בה פועלים עשרה בתי ספר בכל רחבי הארץ. מחציתם מקיפים ומחציתם לתלמידים בסיכון. כל הפעילות היא יחד עם משרד החינוך והרשות המקומית. הגישה החינוכית היא הוליסטית, עם דגש על הוראה פרטנית. הפעילות של בתי הספר מתוקצבת מכספי המכון (תרומות וקרנות) ומתקציבי משרד החינוך והרשות המקומית.

 

חילי טרופר
חילי טרופר צילום: יהונתן שאול
מרבית אנשי הצוות מועסקים בתנאים מקבילים לבית ספר רגיל. מעטים מועסקים בחוזה אישי. טרופר אומר שהוא "לא מכיר" את הדימוי החבוט של המורים כשחוקים, או ככאלו שעוסקים במקצוע רק כי לא התקבלו למקצועות אחרים. "מי שבא לחינוך מאידיאולוגיה יותר מתעניין במקום כזה. מורה שמצליח פה חוזר הביתה ואומר 'היום הצלתי ילד'. זאת השפה. אני לא רואה מורים שחוקים, אני רואה מורים שבאים גם בשישי ובמוצ"ש לשבת עם תלמיד. המורה הולך מבית הספר רק אחרי שהתלמיד האחרון הולך".

אי אפשר להתעלם מבעיות מהותיות במערכת החינוך.
"הבעיות הן אמיתיות, אבל ההספדים של מערכת החינוך הם מוקדמים. המשכורות הן כמובן עצובות, ומורים, במיוחד מורים גברים, חייבים לעבוד בעבודה נוספת. ברור שנושא השכר משפיע. אילו המורה היה יכול להיות רק פה ולהיות מתוגמל כמו שצריך, היה יותר טוב".

"מעבר לזה יש בעיות ערכיות. השפה השולטת היא זכויות התלמיד, וזה נחמד, אבל אין חובות התלמיד. נוצרת תרבות של מעט חובות. של נוער שגדל עם מעט דרישות. חינוך מתקיים בתוך תרבות מסוימת, וזאת תרבות שיש בה פחות תעוזה, שמתקשה להגדיר מה מותר ומה אסור".

ואז לתלמיד שקצת מתקשה יותר קל לבדוק את הגבולות?
"אולי זה באמת יותר מבלבל תלמידים שמתקשים וצריכים שפה ברורה. התלמידים פה חייבים גבולות ורוצים גבולות. הם מבינים שהגבולות עוזרים להם. יש משהו מאוד מהודק, אבל מצד שני גם מאוד מכיל. אני תמיד אומר להם 'אם אני מוותר לך, אני מוותר עליך'. הם מתעצבנים, אבל מבינים".

"גם אתה תוותר עליי"

בית הספר שייך לרשת בתי הספר של מכון ברנקו וייס, ונתמך על ידי משרד החינוך ועיריית רמלה. לדברי אביב קינן, מנהל הרשת, בתי ספר כאלו הם הכרח מציאות. אין תחזית אופטימית שתהפוך אותם לבלתי נצרכים.

"בתי הספר האלה זאת לא תופעה מנגחת", אומר אביב קינן, מנהל הרשת. "גם כשבית ספר גדול עושה את עבודתו מעולה הוא לא יכול לתת מענה לכל הילדים האלה. יש משהו מבני במערכת כך שזה יהיה פסיכי אם מנהל בית ספר יקדיש 90 אחוז מהזמן לעשרה אחוזים מהילדים האלה. בגלל זה, למשל, אמנם עדיף לי שהמורים יגיעו עם תעודת הוראה וניסיון, אבל הדבר הראשון שאני מחפש זה הזיק. יש לי על זה ויכוח עם העולם, כי בעיניי התקשורת עם הילדים חשובה מהמומחיות הדיסציפלינרית".

לצד המאבק הלימודי היומיומי יש דגש גם על פעולות העשרה. התלמידים הוציאו השנה כבר שני דיסקים של שירים מקוריים, "קולות מהנשמה", שכתבו והלחינו. יש גם חוות סוסים, שיעורי פסיכודרמה, בישול, צילום. הרבה טיולים.

בטיול השנתי האחרון הפתיעו את הילדים בטיסה בשמי הארץ. רבים מהם נחשפו לאזורים שונים בארץ בפעם הראשונה. "בתחילת השנה הם רבים איתי המון, כועסים מאוד, עד שנבנה אמון", אומר טרופר. "לפעמים הם יכולים להגיד משפט שתוקע סכין בלב, כמו 'הרי גם אתה תוותר עליי בסוף'. זה תהליך ארוך מאוד".


"הסאבטקסט חזק מהטקסט"

קיימת תפיסה שעל פיה אחת הסיבות לכך שרק מחצית מהתלמידים מגיעים לתעודת בגרות היא ירידת החינוך הטכנולוגי. יכול להיות שהתלמידים שלך נשרו מהמערכת בגלל המרדף אחרי ציוני הבגרות העיונית, בעוד שיכלו לפרוח בחינוך מקצועי?

"המרדף אחרי הבגרויות הוא טעות, אבל השינוי לא צריך לבוא מהחלשים. כל עוד מדינת ישראל לא באמת מקיימת שני מסלולים שווים בחינוך, אני לא רוצה שהקבוצה החזקה באוכלוסייה תגיד ותצקצק בלשונה שבגרות היא לא הדבר הכי חשוב, אבל בפועל תמשיך במרדף והחבר'ה האלה יהיו מבחינתה ספרים וחשמלאים - בלי לפגוע חלילה במקצועות האלו".

"אין מקום להכללה, כי עובדה שרוב החבר' ה שכאן אצלי יכולים לעשות בגרות מלאה. בגרות היא כרגע כרטיס הכניסה לחברה הישראלית ולתחושת השווים. אם החברה באמת תעשה שינוי ותפתח עוד אופציות לנורמטיביות, אז זה בסדר, אבל אם שוב בתי הספר המקצועיים ייפתחו בעיירות הפיתוח ועל כל מי שיתקשה קצת בכיתה ו' יגידו שהוא לא מתאים, אז זה לא מתקבל על הדעת".

"כל מורה לספרות הרי יודע, הסאבטקסט חזק יותר מהטקסט. אי אפשר להגיד לילדים שהשמים הם הגבול, אבל הם יהיו רק מכונאים. זה סוג של שקר".

24 אלף בשנה נושרים מהמערכת. ההערכה היא שעוד אלפים נושרים נשירה סמויה. זה פער שאפשר בכלל להדביק?
"אין מספיק כלים להחזיק תלמיד נושר, אבל אפשר לצמצם. אם פותחים בית ספר כזה בכל עיר - כבר מצמצמים. תראי את התלמידים האלה. אני חושב שהם לא מסכנים ולא אומללים והשמים הם באמת הגבול. בגלל זה אני אומר להם, אל תהיו הטובים שבטיפשים, תהיו הטובים שבטובים".

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים