מקדש עכשיו: התנועה לבניית בית המקדש צוברת תאוצה
10,000 מאמינים עולים מדי שנה להר הבית. אלפי נערים משמשים שגרירי המקדש. אפילו כבשים לקרבן לפי ההלכה מוכנים לשחיטה. כבר לא מדובר במיעוט זניח והזוי עם תקוות שווא. יותר ויותר אנשים מצטרפים לתנועות הקוראות להקים את בית המקדש
ואם הצינורות של עם ישראל תקועים וסתומים, אז כל הגויים מתחילים להשתולל, והם לא מבינים למה. הם מכים אותנו ושונאים אותנו, ורוצים להרוג אותנו, וזה בגלל שאנחנו סותמים להם את השפע. קוטעים את צינור החיות שלהם.
זה ההסבר היחיד לאנטישמיות. יהודים תמיד היו אזרחים נאמנים בכל המדינות. תרמו לכלכלה, לחברה, היו תמיד משכילים, בני תרבות. אז למה שונאים אותם? איזו סיבה טובה יש?".
תור מאמין שכל זה ייפסק, עם כל הצרות כולן, רק אם עם ישראל ירצה באמת לבנות את בית המקדש בהר הבית. "כשבית המקדש היה קיים הכול היה גלוי, בוער ומורגש, ולזה אנחנו רוצים לחזור. זה העניין שלנו", הוא מכריז בעיניים בורקות. כשזה יקרה גם נוכחותה של כיפת הסלע במקום, המשמשת אתר פולחן מוסלמי, עובדה שאליה מתייחס תור בתיעוב, לא אמורה להפריע, מאחר שזו כבר לא תהיה קיימת עוד. "היום יושבת שם עורלה גדולה, קליפה גדולה שצריך להסיר אותה. בית המקדש יקום במקום הפרונקל הזה עם המוגלה למעלה, הצהוב הזה שיש שם, שכל אחד יודע מה עושים עם פרונקל, זה להוציא את המוגלה. זאת השאיפה שלנו, שבעזרת ה' נזכה".
בעבור תור, השאיפה לבית מקדש היא מכוננת, כזו שהכול מוביל אליה. "אם בסופו של דבר לא נגיע לזה, אז אין הרבה טעם גם בכל שאר הדברים שאנחנו עושים", הוא מסביר. בינתיים הוא לא מסתפק בריטואלים הרגילים של תפילה וציפייה לבניין בית מקדש שלישי. לפני שנה הוא הביא לחוותו, הממוקמת בדרום הר חברון, עדר בן 200 כבשים שישמשו, כך הוא מקווה, קרבנות בבית המקדש שיקום בקרוב. "אני באמת מחכה שנוכל להביא מזה קרבנות, שאנשים יוכלו לקנות כבש להעלות אותו לירושלים", הוא אומר. "זה הרי איזשהו פסטיבל עצום שכל עם ישראל יגיע לפסח להר הבית.
משפחות~משפחות, חברים, חמולות ויאכלו בשר צלוי שעושים אותו טוב עם רוטב חרדל". עד שזה יקרה מסתפק תור בקיום סמלי של מצוות אחרות הקשורות לעבודת בית המקדש, כמו מצוות הגז למשל, שעל פיה מקבל הכהן במתנה את צמרם של חמשת הכבשים הראשונים הנגזזים בעדר. הזוכה בשלל האחרון היה כהן תושב מעון.
"אנחנו נשב על האדמה הזאת וכל אחד מהנחלה שלו ייצא ויגיע לבית המקדש ויביא מבכורות צאנו וביכוריו את כל מה שיש לו ויבוא לשם להתברך ולהתקשר עם השכינה והרוחניות", מסביר תור בהתלהבות את הערך הרוחני של מעשיו. למען מטרה קדושה זו הוא מוכן אפילו להקריב את הכבשה האהובה על אשתו, טליוש'קה, הבת של הכבשה אובמה, שאותה היא מחבקת ומלטפת בחום. שמה של הכבשה האם נבחר, אגב, אם לא נחשתם, על שום דמיונה לנשיא ארצות הברית המכהן.
עם ציונו לפני ימים ספורים של תשעה באב, יום חורבן בית המקדש וירושלים ה-1,939 במספר, נראה כי השאיפה להקמתו מחדש של בית בחירתו החרב של העם היהודי צוברת תאוצה וגוררת פעילות אקטיבית למדיי. כבר לא מדובר בקומץ הנחשב סהרורי או בפעילות נקודתית של "משוגעים לדבר", אלא במגמה הסוחפת עוד ועוד אנשים. אישי ציבור, תנועות וארגונים, חברי כנסת, רבנים ואלפי בני נוער כבר התגייסו למטרה.
רק בשבוע שעבר הצטרף אליהם שחקן חיזוק נוסף בדמותו של הספונסר וגואל בית"ר ירושלים, גומא אגאייר, המיליארדר היהודי מדרום אמריקה אשר הגיע לעיר בתיווכו של ראש העירייה, ניר ברקת. בשנים האחרונות התקרב אגאייר ליהדות ובכנס ירושלים האחרון התוודה בפני הנוכחים שחלומו הוא לבנות את בית המקדש מחדש. בירושלים 2009 אגאייר לא ירגיש לבד.
אחד המוקדים המרכזיים בתחום בניין הבית השלישי הוא מכון המקדש, הממוקם ברובע היהודי. אנשי המכון דוגלים בפעילות אקטיבית ככל שניתן בנושא ונראה שחוץ מלהתחיל לבנות בפועל את הבית עושים שם את כל ההכנות הדרושות.
המכון עוסק בהפצת ספרים שבהם מתוארת באופן ויזואלי מפורט ההתנהלות שהייתה נהוגה בבית המקדש; מקיים שיעורים תורניים ללימוד הלכות בנושא המקדש והקרבת קרבנות; ונוסף על כך מפעיל מתפרה להכנת בגדי כהונה המיועדים לכוהני הדיוט (ולא לכהן גדול). כל מערכת בגדים מונה ארבעה פרטי לבוש, כולל אבנט באורך 16 מ', המיוצרים על פי כל הכללים ההלכתיים ועשויים מפשתן ושש משזר. כל חוט עשוי משישה חוטים והאבנט מעוטר ברקמת צמר בצבעי תכלת, שני וארגמן.
נכון להיום 50
הפרוכת שימשה מסך לקודש הקודשים, ואותה יארגו הבנות בשילוב פתילים צבועים בצבע תכלת המונפק מחלזונות מסוג ארגמון קהה קוצים המלוקטים מחופי הים התיכון. לפני כמה חודשים אף טרחו במכון המקדש להדרים לים המלח, אל חוף הסמוך לקיבוץ מצפה שלם, כדי ללקט סוגי חול וסלעים בדיוק כמו אלה ששימשו חומר מלט לייצוב והדבקת האבנים במזבח העולה. את החומר הקפידו אנשי המכון לאסוף באתים מצופים זהב טהור ולעטוף בקפידה כל אבן וסלע לשם שמירת קדושתם וטהרתם.
גולת הכותרת של מכון המקדש היא היוזמה לבנייתם של כלי המקדש. כיום מצויים בידי המכון כבר 70 כלים, כגון חצוצרות מכסף, מזבח, קטורת ומשכן. לא מדובר בכלים המיוצרים רק לשם המחשה. במכון מייצרים אותם על פי כל הכללים ההלכתיים המופיעים במקורות, כולל עריכת הברכות המתאימות, והם מיועדים לשימוש מיידי בבית המקדש השלישי שיקום בקרוב, כך לפחות הם מקווים. בינתיים מוצגים הכלים לקהל הרחב בתערוכה המתרחבת בקצב מהיר. בחודש האחרון פורסם באתר האינטרנט של המכון: "בשעה טובה הכין מכון המקדש שני בזיכי לבונה מהודרים העשויים זהב טהור!". נוסף לכך עמלים במכון על הקמת מזבח נוסף המיועד לקרבנות הציבור.
בימים אלה, בעיצומם של שלושת השבועות החלים בין י"ז בתמוז, יום תחילת המצור על ירושלים, ועד תשעה באב, יום חורבן הבית, השיקו במכון המקדש מבצע חדש תחת הכותרת: "שגרירים למען המקדש". לכינוס היסוד אשר נערך בשבוע שעבר ברובע היהודי הגיעו מאות בני נוער, בנים ובנות, כמעט ללא פרסום מקדים.
בני הנוער שמעו דברי חיזוק מטעם רבנים וחזו במצגת המתארת שלב אחר שלב את חורבנה של ירושלים בליווי הסברים היסטוריים ואידיאולוגיים. בתום הכינוס הוסברה לנוכחים הצעירים את המשמעות הטמונה בתפקיד "שגריר מקדש".
מטרת המבצע: קידום תודעת המקדש וחיבור כמה שיותר אנשים אל המקדש בקהילה, במוסדות הלימודים או בסניף התנועה. האמצעי: הצבת דוכנים המצוידים ב"ערכה לשגריר המקדש", הכוללת לוח מודעות, חוברות ללימוד יומי, קובץ "סיפורי המקדש", דפי לימוד להורים ולילדים, קופת תרומות למען הפעילות ומדבקות קטנות שעליהן מתנוסס הכיתוב "המקדש בדרך".
על אף שהמבצע החל רק השנה, חלק מהצעירים כבר התגייסו למען המטרה הקדושה עוד לפני הבליץ הגדול. אסתר אליהו (20) מירושלים היא אחת מהם. בשנה האחרונה היא עסקה בפעילות אינטנסיבית שכללה חלוקת חומרי הסברה ובעיקר שיחות עם אנשים במטרה להביא למודעות לעניין. בעבור אליהו השאיפה לבניין בית המקדש השלישי ספוגה בכל הרבדים בנשמתה ובחייה.
"אני מבינה שכל דבר שקורה לי בחיים קשור להיעדר בית המקדש. כל צרה שיש לנו פה, הגירושים שיש, הבעיות שיש לנו עם הערבים ובכלל עם ירושלים, זה הכול בגלל שאין בית מקדש. כי אין הופעת ה' מלאה בעולם וזה מה שגורם לכל הבעיות", היא מסבירה. במפגשים שלה עם הציבור הרחב מבינה אליהו שלא כולם רואים עמה עין בעין את הדברים, אבל היא מאמינה שזהו בדיוק המקום שבו מתחילה השליחות שלה.
"לאנשים זה נראה ממש מוזר שפתאום באים אליהם עם עניין בית המקדש. דבר שלא ממש דיברו עליו כל כך עד עכשיו, אבל מה שאנחנו עושים זה להכשיר ולהכין את הלבבות. כשבית המקדש כבר יגיע אז זה לא ייראה משהו מוזר, כי לאנשים זה כבר יהיה בתודעה". אליהו מאמינה ש"כמו שהיום כולם מאמינים בקדוש ברוך הוא, אז גם עניין בית המקדש עובר שינוי". לדבריה, נכונותם של אנשים לשמוע ולקבל את הדברים משתנה בהתאם למקום מגוריהם ונתון נוסף שהיא מציינת, תאמינו או לא, קשור להימצאותה של טלוויזיה בבית.
"הבעיה באמת היא לצאת לערים הגדולות, מחוץ לירושלים. שם אנשים פחות בעניין", היא מודה. לגבי הטלוויזיה היא מסבירה ש"מי שיש לו טלוויזיה, זה פשוט שוטף לו את הראש. מתחילים לדבר איתך על ירושלים חצויה, ירושלים לא חצויה. לחלק את ירושלים, לערבים יש זכות שיבה או כל מיני שטויות כאלה. אז מתחילות הבעיות ויותר קשה לשכנע את האנשים".
עם אנשים ללא טלוויזיה אליהו מרגישה יותר פתיחות לנושא, "הם יותר תמימים, וכשאתה מדבר איתם הם איתך בלי אפילו שהם שמעו שיחה אחת על המקדש. הם פשוט חיים מקדש גם בלי זה. זה משהו שייחודי אצל היהודי, אם לא מקלקלים לו את זה על ידי הטלוויזיה וכל השטויות שם, אז יש לו את האמונה הטבעית הזאת". כשהיא נשאלת היכן היא רואה את עצמה ביום שבו יוקם בית המקדש השלישי היא עונה ללא היסוס: "מכינה את ירושלים לקליטת העולים מבחינה לוגיסטית".
מלבד פעילות השגרירים הענפה, מלאות ידיהם של אנשי המדרשה לידע המקדש מטעם המכון בעבודה קשה. ראש המדרשה, מרדכי פרסוף, מציג לראווה לוח זמנים חודשי צפוף: בית ספר בפסגת זאב, 200 ילדי גן באשקלון, תלמידי תיכון בכרמיאל, 170 ילדי גן בחולון והיריעה קצרה מלפרט את זרועה הארוכה של המדרשה.
הילדים, בני הנוער וגם המבוגרים משתתפים בפעילות המדרשה, המתקיימת ברחבי הארץ ובמסגרתה מלבישים את הילדים בבגדי כהונה ומציגים להם את תערוכת כלי המקדש, "כדי להכניס אותם לאווירה", מסביר פרסוף. "המטרה שלי היא שלא רק אני אלמד על בית המקדש, אלא שכל משתתף יפיץ את זה", הוא אומר.
לדבריו, הביקוש וההיענות הולכים וגוברים, אפילו מצד העולם החרדי, הנוטה להסתייג מהנושא מטעמים הלכתיים. את העולם החרדי מחלק פרסוף לקבוצות: "העולם החסידי יותר קל. חב"ד נמצאים איתנו בקשר המון ובש"ס מתעניינים. העולם הליטאי יותר רחוק ורק אומרים שצריך הסכומעס-הסכומעס-הסכומעס (הסכמות מצד רבנים).
המחלוקת הדתית המרכזית סביב הר הבית נמתחת על הקו שבין הציפייה לבניין המקדש ובין המעשה וצופנת בחובה התפתחות מתמדת ומסעירה. בחלוקה גסה, בציבור הדתי~לאומי רואים בקיום העלייה להר מצווה חשובה ואילו הרבנים החרדים רואים בכך איסור חמור.
בעקבות מלחמת ששת הימים ביוני 1967 והשלטת הריבונות הישראלית על הר הבית, שר הביטחון דאז, משה דיין, קבע את עיקרי הסטטוס-קוו החדש בהר: ניהול האתר והשליטה הפנימית בו נתונים בידי הווקף המוסלמי, והרשויות הישראליות אחראיות ל"מעטפת החיצונית". עוד נקבע שליהודים זכות גישה חופשית לאתר דרך שער המוגרבים, אך אסור להם להתפלל בתוך הר הבית וכל הפעילות הפולחנית היהודית הועברה אל הכותל המערבי.
הסטטוס-קוו שיצר דיין נועד לנטרל את הממד הדתי מן הסכסוך היהודי-ערבי. דיין האמין שדרך ניהולם של המוסלמים תימנע התלהטות יצרים ותתאפשר הסתגלות של העולם הערבי למציאות החדשה של הריבון הישראלי. החלטת ממשלה זו הביאה להקמתן של תנועות המקדש הראשונות אשר מחו על מניעת הזכות מיהודים לחופש פולחן דתי במקום הקדוש.
עם זאת, באותם ימים האיסור על תפילת יהודים על הר הבית לא עורר התנגדות רחבה בקרב הציבור היהודי, בעיקר בשל האיסור ההלכתי הגורף על עליית יהודים להר הבית, שהעונש עליה הוא כרת (מוות בידי שמים). כל עוד היה קונצנזוס בעניין, והרבנים המתירים עליית יהודים להר היוו מיעוט אזוטרי, נותרו תנועות המקדש עם מעגלים די מצומצמים של פעילים.
לפני 15 שנה חלה תפנית דרמתית בנושא. רבני יש"ע, ולאחר מכן רבנים נוספים מעבר לקו הירוק, שינו את פסיקתם ויתרה מכך אף החלו קוראים ליהודים לבוא להר ולבקר ב"אזורים המותרים" (החיל) הנמצאים לדעתם מחוץ למתחם המקדש (העזרה) ולכן מותרים לעלייה.
הרקע לשינוי, אשר עורר סערה רבתי, נבע בשל הכרתם של הרבנים כי הימנעותם של יהודים מהגעה להר מחזקת את האחיזה המוסלמית במקום, שומטת את זו היהודית ומערערת את הריבונות הישראלית. את פסיקתם הם ביססו על סמך הדין ההלכתי "מכוח דין כיבוש", שמאפשר ליהודים להגביר נוכחות באתר בארץ ישראל כדי שלא יישמט לגמרי מזיקה וחזקה של העם היהודי.
כהוכחה לנחיצות השינוי בפסיקה טענו הרבנים כי מוסלמים פוגעים שוב ושוב בעתיקות בהר הבית ובמונומנטים יהודיים ושלא פעם נעשה שימוש בהר הבית כמוקד להסתה נגד ישראל, ושימוש באלימות כגון זריקת אבנים על מתפללים בכותל. כתוצאה מהשינוי בפסיקה החלו מתרחבים מעגלי הציבור של העולים להר הבית, אך עדיין, אלה מגיעים בעיקר מקרב הציבור הדתי-לאומי.
שיא חסר תקדים של מגמה זו נרשם בערב חג השבועות לפני כשנתיים עם ציון שנת ה-40 לאיחוד ירושלים. באותו מועד פרסמו קרוב ל~40 רבנים, מהמובילים בציונות הדתית, קריאה לציבור לעלות להר הבית, "כדי לעורר את האהבה למקום הקדוש, בעבודה שבלב, במקום הזה שבו נשמעת התפילה ביותר". התגובה החרדית לא איחרה לבוא.
באותו חג הגיע פוסק הדור הליטאי הרב יוסף שלום אלישיב לביקור בכותל המערבי ובחר לנצל את המעמד להבהרת עמדתו החריפה בנושא. לרב הכותל והמקומות הקדושים, הרב שמואל רבינוביץ', הורה אלישיב כי "יש לפעול בכל דרך לעורר את איסור עליית יהודים להר הבית, האסורה על פי ההלכה לדעת כל הפוסקים", וכי ניתנת לו רשות ממנו להשתמש בכל האמצעים שברשותו כדי למנוע את הדבר.
זוהי לא הייתה ההתייחסות היחידה של הרב אלישיב לנושא. מדי פעם הוא פונה באופן ישיר לרב רבינוביץ' ומבקש ממנו כי בכניסה להר הבית, במעלה שער המוגרבים, יוצבו שלטים גדולים ומאירי עיניים אשר יבהירו את עמדת הרבנות הראשית הרשמית, האוסרת כניסתם של עליית יהודים מפאת ספק בדבר דיני קדושה וטהרה.
אלא שחומת ההתנגדות החרדית החלה להיסדק אף היא בשנים האחרונות. המקרה הבולט ביותר נרשם לפני כשנה כאשר עלה להר הבית הרב משה טנדלר, חתנו של הרב משה פיינשטיין, שהיה מגדולי הפוסקים האשכנזים בארצות הברית. לפניו עלו להר עוד כמה רבנים חרדים ידועי שם ולפני כשנתיים עלה להר ללא פרסום גם המקובל הטברייני הרב דב קוק, הנשוי לנכדתו של הרב אלישיב. לנוכח מגמה זו גדולי הדור החרדים כבר לא יכלו לעמוד מנגד ולהסתפק בהבהרות שבעל פה. בתגובה לדברים הורו הרב אלישיב, הרב חיים קנייבסקי והרב עובדיה יוסף לפרסם מחדש את פסק ההלכה שעליו חתמו לפני 40 שנה מרבית הרבנים בארץ, האוסר לעלות להר הבית.
בכרוז המחודש נכתב כי כל העובר על האיסור עלול להתחייב בדין כרת וכי "בל יהין איש ואישה להיכנס לכל שטח הר הבית, בלי הבדל דרך איזה שער שנכנסים בו ומלבד עצם הזהירות מאיסור חמור זה של פגיעה בטהרת מקום הקודש והמקדש, יש גם מצווה רבה של מורא המקדש ושמירתו".
לעומת הרבנים החרדים, מנכ"ל מכון המקדש, יהודה גליק, מציין בגאווה לא מוסתרת כי בקרוב עומד להיפתח סניף חדש בבני ברק וכי הוא מקיים קשרים ענפים עם הרבה מאוד גורמים חרדיים,
אדמו"רים ורבנים חשובים. שיתוף פעולה זה מתקיים, מתנחם גליק, לנוכח העובדה כי "גם מי שחושב כל מיני רעיונות מוזרים כמו שפתאום בית המקדש ייפול משמים או כל מיני רעיונות הזויים אחרים שאין להם יסוד ביהדות, עדיין חושב שיש חשיבות גדולה ללמוד על ענייני המקדש וללמד את הילדים על כלי המקדש".
על רבנים המתנגדים להפצת המודעות בנושא המקדש באופן פעיל יש לגליק בטן מלאה. נגד הבולט שבמתנגדיו, הרב רבינוביץ', הוא משגר חץ מורעל עם קורטוב של ציניות. התנגדותו של הלה, כך מעריך גליק, נובעת בשל החשש שייוותר ללא עבודה. "כי אם חס ושלום ייבנה המקדש אז אף אחד לא יתעניין בכותל וזה חמור מאוד מבחינתו. ממש~ממש מסוכן. ולכן הוא רואה בנו איום ממשי", הוא מציין בהתרסה.
התפנית סביב נושא העלייה להר הבית והתגברות זרם המבקרים היהודים במקום, מלבד התמורות ההלכתיות, נולדו גם כתוצאה מאירועים פוליטיים. הראשון שביניהם התרחש לאחר שיחות קמפ דיוויד בשנת 2000. ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, היה מוכן לחלק לא רק את ירושלים אלא גם לחלוק את הריבונות בהר הבית עם המוסלמים.
נכונותו של ברק גרמה להקצנה במעגלים רחבים שעד אז היו רחוקים מהנושא ופתאום התגלו כשוחרי הר הבית. כך, למשל, קבוצות של עולים מברית המועצות ואפילו חברי מועצת הרבנות הראשית, הנחשבים בעלי אוריינטציה חרדית של קבלת איסור העלייה להר, החליטו להקים ועדה שתדון בנושא בניית בית כנסת בהר הבית. שיחות קמפ דיוויד הובילו לאירוע פוליטי מכונן נוסף.
ראש האופוזיציה באותם ימים, ח"כ אריאל שרון, עלה להר הבית. עלייתו שימשה זרז לפריצת אינתיפאדת אל~אקצא אשר הובילה להחלטה לסגור את ההר בפני מבקרים יהודים. רק לאחר שלוש שנים נפתח ההר שוב אך סגירתו במשך זמן כה רב יצרה תסיסה גדולה בקרב תנועות המקדש ותרמה להגברת המאגרים האנושיים שלהן. מאז, בשנים שחלפו, כך על פי דיווחיהם של הפעילים בתנועות המקדש, הגיע מספר המבקרים במקום לשיא של כ-10,000 יהודים מדי שנה.
אחת התנועות הבולטות הפועלת לעידוד עליית יהודים להר הבית ממניעים דתיים היא "התנועה לכינון המקדש". העלייה האחרונה שאורגנה על ידי אנשי התנועה התקיימה בראש חודש אב האחרון, יום פטירתו של אהרון הכהן. במודעות לפרסום האירוע התבשר הציבור ש"כיאה לכהן הגדול, אביהם של כל מאות הכוהנים הגדולים ששימשו בשני בתי המקדש שבירושלים, נקיים את ההילולא רבא שלו במקום המקדש על הר הבית".
הציבור התבקש להגיע בשמחה ובטהרה לאחר טבילה במקווה או במעיין ובנעלי בד או גומי (מתוקף דיני הטהרה). עם סיום ההילולה המשיך ציבור המאמינים למרפסת המשקיפה על הר הבית, מקום שבו ממוקמת מנורת המקדש, לעת עתה, שם הם שמעו ברכות, דברי תורה וניגונים.
מלבד עליות להר הבית בראשי חודשים ובמועדים, מקיימת התנועה מדי את מנהג סיבוב השערים, שבו משתתפים אלפי בני נוער. נוסף על כך, אחראית התנועה גם לדרישה להקריב קרבן פסח על הר הבית. דובר התנועה, אליקים וייסנשטרן, מסביר ש"על דעת רוב הפוסקים בית המקדש לא מעכב הקרבת קרבן פסח". אלא שבקשה זו נדחית שנה אחר שנה מצד רשויות החוק בתואנה לסכנה לשלום הציבור. לדעתו של וייסנשטרן, זהו רק התירוץ הרשמי וכי הסיבה האמיתית לכך שהדבר נמנע מהם אחרת לחלוטין.
"הציבור החילוני מפחד מהוויה של בית מקדש ומקרבנות וזה מתבטא בהרבה דברים", טוען וייסנשטרן. "זה עולם חדש, 2,000 שנה לא התרגלנו שזה יהיה ככה וצריך להיכנס לראש של העולם הזה". עבורו, השאיפה לכינון המקדש היא דבר מובן וטבעי ואת השלב הבא, כהמשך להקמת המדינה, הוא רואה בהקמת המקדש. "זה לא איזשהו משהו מנותק. להפך. רק שהציבור החילוני והשלטון מסתפק בשלב הראשון וממילא כל מה שמגיע בשלב השני הוא עוצר", הוא טוען. חשוב לציין כי אנשי תנועות המקדש אינם דוגלים בבניית הבית השלישי כבר מחר בבוקר; פעילותם מונעת מתוך הרצון להכשיר את הקרקע כאשר תגיע השעה המיוחלת.
לדעתו של נדב שרגאי, חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומחבר הספר "הר המריבה: המאבק על הר הבית", משקלן של התנועות הללו הוא מינורי ביחס להשפעתם של גורמים אחרים. "התנועות הללו, כבודן במקומן מונח, לא הן ייצרו את השינוי הגדול בהר הבית", טוען שרגאי. "מדובר בשינוי שעובר על ציבור שעד לפני כמה שנים נמנע מלהגיע למקום ועכשיו לאט~לאט מתחיל לקלוט שהמציאות ההלכתית השתנתה במקום. זה משהו שיעסקו בו מעגלים שהם הרבה יותר מיינסטרים בציונות הדתית ובכלל במעגלים לאומיים, כמו חברי כנסת, רבנים, אנשי אקדמיה, תנועות חוץ פרלמנטריות. לדעתי זה תהליך שכבר התחיל".
את השאיפה להביא לשינוי מדיני ורוחני בהר הבית מגדיר שרגאי לגיטימית. "ביסוס אחיזה וריבונות ישראלית בהר היא שאיפה שבהחלט יש לה מקום, בעיקר לנוכח העובדה שהמוסלמים עשו בשנים האחרונות בהר כבתוך שלהם ואף פגעו וגרמו נזק לעתיקות במקום. גם שינוי רוחני שיקרב את ההר לציבור בישראל הוא לגיטימי ומבורך בעיניי", הוא אומר. השינוי שאותו הוא שולל הוא שינוי בכוח, כמו פגיעה במסגדים או פעולה בניגוד לחוק. על כך הוא מציין כי "מי שרוצה לשנות מציאות, שילך לכנסת ויחוקק חוקים ולא ישנה מציאות על דעת עצמו".
את התגברות זרם המבקרים היהודים בהר הבית, בין השאר הודות לפעילותם של התנועות בעניין, רואה שרגאי כמגמה מבורכת. "כל עוד זה נעשה על פי כל ההנחיות", הוא אומר, "אין מקום שיש בו זיקה יהודית יותר חזקה לארץ ישראל מאשר הר הבית. בין שזה ביקור תיירותי ובין שאלה סיורי מורשת. במקום טיול שורשים בפולין או במרוקו יהיו סיורים בהר הבית עם מדריכים, אקדמאים, תיאולוגים, מפקדים ומחנכים".
נא להמתין לטעינת התגובות
