אנחנו הבהמות: התעללות בבע"ח היא עניין שבשגרה
יש מקרים רבים של התעללות מזעזעת בבעלי חיים. מעטים מהם עולים לכותרות. הנדירים מתועדים בווידאו. כשאתה רואה אותם, אתה מתבייש להיות בן אדם. פרויקט מיוחד, כתבי מעריב לנוער כותבים ל-nrgמעריב
אותו נער נמצא במאסר, ובקרוב אף יוגש נגדו כתב אישום. איש לא ערב לכך שהוא יקבל עונש משמעותי. למעשה, סביר להניח שהוא כלל לא ירצה עונש מאסר, מפאת גילו הצעיר. בצד העמוד באינטרנט אני קולטת כותרת נוספת, הפעם על ילדים שפרצו לכלבייה והתעללו בכלבים בהנאה. צפייה בתיעוד של מצלמת האבטחה מגבירה את תחושת החנק בגרון. אני לוחצת על האיקס שבראש העמוד וחומקת אל תוך המחשבות.
התמונות היו קשות. רציתי לראות אותן כדי לדעת, כדי לא להדחיק, כדי שזה יביא לי את האומץ-ואם לא את האומץ אז את תחושת הזוועה - שיגרום לי לקום ולעשות מעשה. יש המכנים את התחושה הזו "שקיעה של הבטן". בעיני המומחים, זהו הביטוי שנותנים ילדים קטנים לתחושת האשמה שהם חווים, כשאינם יודעים עדיין להסביר מהי אשמה.
אני מכירה היטב את הרגע הזה. הרגע שבו אתה מרגיש שבעולם שבו אתה חי מסתובבות מפלצות שגם הסיוטים הגרועים ביותר לא היו מסוגלים להעלות על הדעת. הרגע שבו אתה מבין שאת מה שאתה לא מסוגל אפילו להעלות בדמיון, האנשים האלה מבצעים. הרגע שבו אתה מבין שהאנשים האלה הם בני נוער, כמוך. בני אדם, כמוך. הרגע שבו אתה מתבייש להיות חלק מהנוער הזה שעושה מעשים כאלה. הרגע שבו אתה מתבייש להיות חלק מהמין האנושי.
לא באמת יכולה לשנות
צפיתי בסרט לסירוגין, עוצמת עין, פוקחת עין. בשבילם. בשביל בעלי החיים האומללים. לתת להם לפחות את הזכות הבסיסית שיתאבלו עליהם, שמישהו יכאב את כאבם. שישימו לב לעוול שנעשה להם מדי יום. ואולי לעזור להם. הגרון חנק. אני נכנעתי. עצרתי את הסרטון בטרם נגמר. נשארתי עם הכאב. עם התחושה הקשה הזו של "שקיעה בבטן".
המקרים האלה, של בני נוער בישראל שלוקחים חיה חסרת ישע ומתעללים בה, למרות היללות, למרות היבבות, אפילו למענן, כדי ליהנות מהגיהינום שעובר היצור הקטן והאומלל שנפל להם לידיים, הולכים ומתרבים. וכמו שני המקרים שתיארתי, הם עוברים לסדר היום ואפילו לא מגיעים לטיפול המשטרה.
התעללות בבעלי חיים היא עניין שבשגרה באזור שבו אני גרה. בימי לימודיי בבית הספר היסודי הייתי עדה לא פעם ליידוי אבנים בחתולי רחוב. תמיד הזדעזעתי ממקרים כאלה וניסיתי לעצור אותם
כשיכולתי. תמיד היו כאלה שהסתכלו עליי כאילו אני איזה יצור מוזר. כאילו הניסיון למנוע התעללות בחיה אומללה היא לא לגיטימית. לא הייתי ילדה שדיברה הרבה, וכשפציתי את פי זה היה בשביל חתול.
שנתיים לאחר סיום בית ספר היסודי כבר "זכיתי" לראות פגר של חתול שרוף בתוך מדורה דועכת של כמה ילדים. אלה ששמרו על הקרשים סיפרו לי שהוא הלך ורחרח את הקבב הקפוא קצת לפני שהחלאות לקחו אותו והשליכו אותו לתוך המדורה.
אבא ואמא שלי היו אומרים לי ביסודי שאני עוד אהפוך לפרופסורית, למנהיגה או לאשת רוח, מישהי שתעשה רק טוב לאנושות. אבל מקרים כאלה גורמים לי לחשוב שאני לא יכולה לשנות כלום. בדיוק כמוכם, אני בסך הכל בן אדם, שלא יכולה לעשות כלום נגד הטבע של של המין האנושי. ובעצם, אולי אני גם לא רוצה לנסות לשנות משהו, פשוט כי כבר איבדתי את האמונה באנושות.
הכותבת, סיון רונן, בת 15 מאור יהודה, היא כתבת מעריב לנוער
נא להמתין לטעינת התגובות
