עכשיו אובמה יידע טוב יותר
הפסגה היום בניו יורק תעניק לאובמה הזדמנות נוספת לבחון מקרוב את התהליך הישראלי-פלסטיני ובעיקר את גבולות היכולת שלו להאיץ בו
במכונת המיחזור הקרויה תהליך השלום גם בדיחות אפשר למחזר, אם העיתוי מתאים. הנה אחת, לא ממש מצחיקה - זו בדיחה של דיפלומטים - שהועברה מיד ליד ברגע דומה. השנה: 2007, העונה: סתיו, המארח: נשיא ארצות הברית, האורחים: ראש ממשלת ישראל וראש הרשות הפלסטינית. דומה? - בהחלט דומה.
גם אז כונסה פסגה שאיש לא הבין את פשרה, גם אז הקפידו המעורבים, או לפחות הנבונים שבהם, להנמיך ציפיות. לוועידת אנפוליס של הנשיא בוש, שרת החוץ רייס, ראש הממשלה אולמרט, וראש הרשות עבאס נשלחו הזמנות ברגע האחרון ממש - כמו לפסגה, פסגונת, שתתכנס בניו יורק היום. למה ברגע האחרון? כי לחתונה שולחים הזמנות זמן רב מראש, אבל הלוויה מכנסים בהתראה קצרה.
שני זנים של "הנמכת ציפיות" יש בעולם. זו שנועדה להסתיר הפתעה גדולה המתרקמת בסתר, בדיונים חשאיים, בהסכמות סודיות, וזו שנועדה לטשטש את רושם הכישלון. אבל נדמה שהפעם אף אחד לא קונה את התסריט הראשון כאפשרות, אפילו לא דחוקה. הפתעות לא יהיו, גם לא היו בחודשים האחרונים. היחיד שהופתע היה נשיא ארצות הברית ברק אובמה. הוא חשב כנראה, באמת ובתמים, שבכוחו לשנות תהליכים שתחתם קרסו כבר נשיאים מנוסים ממנו, ידענים ממנו.
עכשיו, הוסיף לאמתחת השגיאות עוד אחד: בפגישה האישית שלו עם נתניהו ועבאס הוא למעשה מתעקש לקחת את הקרדיט לעצמו. רק שבמקרה הזה מדובר בקרדיט על כישלון. מוטב היה לו להשאיר בחזית את השליח מיטשל, ולגזור קופון כשיהיה משהו שאפשר להתפאר בו.
אני לא בוש
בסך הכל, אובמה עשה מאז בחירתו את הטעות שעושה כל נשיא - מרוב להיטותו להוכיח שהוא "לא בוש" שכח לבדוק מה בכל זאת כדאי ללמוד מקודמו. למשל, שבתהליך השלום אין קיצורי דרך. זו הסיבה שבגללה נמנע בוש מהצבת מטרות שאפתניות מדי לקראת סוף כהונתו, סוף הסיבה שבעטיה ביקש להעביר לאובמה לא יותר מתהליך "במצב נסיעה". כלומר - לוותר על ניסיון להגיע ליעד, שייגמר בהתרסקות כמו במקרה של ביל קלינטון בקמפ דיוויד.
למרות אנפוליס, שהייתה בעיקר גחמה של רייס, בוש ביקש ללכת בקטנות. על כך, זכה במנת ביקורת נוקבת. אך הישגיו בזירה המדינית לא נפלו, ואפשר גם לטעון שעלו
אחרי הכל - אובמה לא השיג אפילו הקפאת התנחלויות. בוש ראה את ישראל מקפלת עשרות יישובים, מפנה אלפי מתנחלים, מנהלת משא ומתן - וכל זה, בלי שום צורך בעימות עם הממשלה בירושלים. מה שיקרה היום בניו יורק לא יכול להיחשב, כמובן, כהלוויה של תהליך השלום. זה יהיה מפגש, אחריו יבואו עוד. בסוף יחזרו גם לדבר, או לירות, או שניהם, וחוזר חלילה. ממילא, בהלוויה הזו מי שיובא לקבורה הוא ביטחונו המופרז של נשיא צעיר, מבריק, כריזמטי, שמשום מה הניח שגם בתחום הזה הוא יודע יותר טוב. עכשיו, יש לקוות, הוא באמת יודע יותר טוב.
עדכוני חדשות לסלולרי שלך
נא להמתין לטעינת התגובות
