ברק אובמה לא מבין כלל את ישראל
בבחירה המגושמת לנאום בעצרת הזיכרון ליצחק רבין,הסתער הנשיא האמריקאי על הכיכר, אך עם המסרים של אתמול
ב-14 בדצמבר 1996 ניהל הנשיא ביל קלינטון שיחה מוזרה עם מי שהיה אז עדיין שליט סרביה, סלובודן מילושביץ - שיחה שפרטיה מופיעים בספר שיצא לאור בארצות הברית לא מזמן, "קלטות קלינטון" שמו, מאת ההיסטוריון טיילר ברנץ'.
"קלינטון נזכר שסיפר למילושביץ על ביקור לילי של האלמנה לאה רבין בבית הלבן. תגובתו של מילושביץ: אני "מאחל לישראלים שימצאו במהירות הבזק את רוצחו האמיתי של יצחק רבין מתוך המוסד".
קלינטון נדהם: מה אתה יודע על מזימה כזאת? מסתבר שמילושביץ פשוט ניחש. "אף ראש מדינה במצב פוליטי כזה", אמר לקלינטון, "לא נרצח בלי שיש בגידה מבפנים". פשוט לא היה לו מושג. לא קל למתבונן מבחוץ להבין מדינה כישראל על שלל מורכבויותיה. לא קל להשתחרר מדעות קדומות, מהנחות מוקדמות.
גם לברק אובמה ולאנשיו לא קל. לכן, התפתו למהלך שכוונתו חיובית ותוצאתו מפוקפקת: נאום הנשיא האמריקאי בעצרת לזכר יצחק רבין. "היזהר, ברק אובמה, היזהר, רם עמנואל. היזהר, דיוויד אקסלרוד", כתב בשבוע שעבר עורכו של המגזין ניו רפבליק מרטי פרץ, התומך באובמה - אך מסתייג ממהלכיו בזירה הישראלית.
ההחלטה לנאום בעצרת רבין, כתב, "בסך הכל מאששת את החשש שכבר ביטאתי בעבר: אין לכם מושג". הצוות של אובמה תקוע מנטלית באמצע שנות התשעים. מתקשה להבין שהזירה שינתה פנים, מתקשה להבין שישראל שינתה מצב צבירה, מתקשה לראות שהעצרת לזכר רבין איננה מקום שבו מגייסים תמיכה בתהליך השלום, או צוברים אהדה.
אובמה כבר הבין שהוא צריך "לעשות משהו" בקשר ל"חשדנות של הציבור הישראלי", כפי שהגדיר זאת אחד מעוזריו. לכן החליט לנאום בכנס הפדרציות היהודיות בוושינגטון (נאום שבוטל, בגלל שהנשיא נוסע להלוויית הנרצחים בטקסס), לכן הקליט את נאום הווידאו ששודר שלשום בכיכר.
"תנו למותו של יצחק משמעות", קרא הנשיא האמריקאי לישראלים. אלא שהמשמעות שאובמה מדבר עליה כבר איננה אופנתית עוד. מי שהזמין לעצרת שלשום את שר החינוך
המשמעות שישראל רוצה לתת לרצח היא כזו של קונצנסוס: אין להרים יד, אין לפגוע בהליך הדמוקרטי. אובמה, בבחירה המגושמת לנאום בעצרת, הסתער על הכיכר עם המסרים של אתמול, עם המורשת של אתמול. כוונתו הייתה טובה, כאמור.
הנאום כשלעצמו סביר, גם אם לא מסעיר. אך מה שנחשף בבחירת הזירה מלמד עד כמה מתקשה הממשל הדמוקרטי המכהן לעכל את העובדה שבין שמונה השנים של קלינטון לארבע השנים של אובמה היו גם שמונה שנים של אחד, ג'ורג' בוש - כושל ככל שיניחו, מושמץ ככל שירצו, עלוב ככל שיחשבו.
ההיסטוריה לא עצרה את מירוצה גם בשנים שבהם נעדרו הקלינטונים והעמנואלים ושאר האובמים (כינוי שהודבק לעוזרי אובמה על ידי בעלת הטור השמרנית השנונה ג'ניפר רובין, אך צובר אוהדים גם בקרב כותבים אחרים) מהבית הלבן - ובהתאם, גם "משמעות" הירצחו של רבין לא נותרה כפי שהייתה.
בבוקר שאחרי העצרת התמקד הדיון אצל רזי ברקאי ב"מה בוער" בגל"צ בשאלה אם כבר "מיצתה את עצמה". כלומר, אובמה שוב נכנס בסערה לאורווה כשהסוסים כבר בדרך החוצה. ממילא, לא קשה לחלץ תחזית ביחס למה שקרה אתמול: אובמה אולי יקבל נקודה או שתיים על מאמץ, אך במובן המהותי לא הוסיף לעצמו שלשום אפילו אחוז אחד של תמיכה בדעת הקהל הישראלית. אולי אפילו להפך.
עדכוני חדשות לסלולרי שלך
נא להמתין לטעינת התגובות
