לא זמין: נתניהו לא עונה לשיחות מהפלסטינים
סאאיב עריקאת סיפר כי שלוש פעמים ניסה לארגן פגישה עם עוזי ארד ונדחה. כנראה שכך דוחים משא ומתן מדיני. וגם על "התוכנית המדינית" של מופז ומתי כבר יחליט ח"כ בן-סימון באיזה צד הוא
במוצאי שבת, סמוך לחצות, שעות מעטות לפני ההמראה, עדיין לא ידעו בירושלים אם תהיה או לא תהיה פגישה. דבר כזה עוד לא היה לנו. גם אחרי שנחתו בוושינגטון, ביום ראשון, עדיין לא ידעו בבירור מה יהיה, או לא יהיה שם. מתי בדיוק, איך, עם מי, כמה ולמה.
לשם ההשוואה: פגישות בין נשיא ארה"ב לראש ממשלת ישראל הן אירוע מתוכנן מראש, לפרטי פרטים, בקפדנות ודקדקנות עד רמת זוויות הצילום, מילות החיבור בהצהרה המשותפת ומספר השאלות לכל צד. הפעם, נאדה. אנשי נתניהו, כמו תמיד, חרגו מכל כללי הנימוס, הדיפלומטיה וההגיון שניתנים לחריגה. קודם קבעו והודיעו פומבית על נסיעה לארה"ב, אחר כך דרשו פגישה. בדרך כלל צריך ללכת הפוך. אבל לא אצל ביבי. ככה זה כשאין בעל בית ואיש הישר בעיניו יעשה, או לא.
אפשר היה גם לנהוג אחרת: אם אין זמן או התראה מוקדמת, אפשר פשוט להודיע שמטרת הנסיעה היא הכנס השנתי של האירגונים היהודיים, ושאין שום דרך לארגן פגישה עם הנשיא בהתראה קצרה, ואין צורך בפגישה כזו, והכל בסדר. כך היו מונעים מבוכה מהבית הלבן ומייצרים אמון. בשלב כזה, היה הבית הלבן עצמו פונה לארגן פגישה כזו, וכולם היו יוצאים נשכרים. במקום זה, כולם יוצאים נרגזים.
נתניהו יכול להתנחם בכך שמצבו של אבו-מאזן הרבה יותר גרוע משלו. בשלב הזה לפחות. הגרסה הפלסטינית לפיה
סאאיב עריקאת סיפר בימים האחרונים, ביותר מהזדמנות אחת, שמאז הפסגה המשולשת הגרוטסקית בניו יורק הוא ניסה לפחות שלוש פעמים לארגן מפגש עם עוזי ארד, ובכל פעם נדחה. הדחייה מצידו של ארד לא היתה אישית, אלא מערכתית. כנראה שאצל נתניהו פשוט לא מעוניינים. בפומבי, קוראים לתחילת משא ומתן ללא תנאים מוקדמים, ולא בפומבי, מטרפדים כל ניסיון להתקרב למשא ומתן כזה. בינתיים זה מצליח להם.
שאול מופז ארגן אתמול עוד סיטואציה ביזארית, בסדרה הקרויה על שמו. הפעם הראשונה הייתה למחרת הפסדו בפריימריז של קדימה לציפי לבני. מופז היה יכול לערער על ההפסד. היה לו קייס מוצק ביד. לבני השתמשה בלא מעט טריקים מלוכלכים כדי לקחת את הבחירות.
פוליטיקה נקייה לא הייתה שם. אנשיו של מופז לקטו ראיות, פרקליטיו הכינו את העתירה, אבל האיש נאלם ונעלם, ואחר כך כינס מסיבת עתונאים מוזרה, הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים, התפוגג, וצץ מחדש כאילו כלום.
אם אתה רוצה לירות, תירה. אל תדבר, אמר המכוער ב"טוב הרע והמכוער", וידע מה הוא אומר. מופז החמיץ את ההזדמנות שלו. הבעיה היא שמאז הוא מתנהג כאילו גנבו לו את המפלגה. הוא, בעצם, חי במציאות אחרת, שבה יש לו מפלגה משלו והוא מנהיג אותה. כאילו ציפי לבני לא הייתה מעולם. יכול להיות שהוא בעצם ראש האופוזיציה ואנחנו לא ידענו?
לא ברור מה עבר לו בראש כשהציג אתמול "תוכנית מדינית". מעבר לעובדה שאין שמץ של סיכוי שהפלסטינים יכירו בריבונות ישראלית על גושי ההתנחלויות בעודם מסתופפים ב-60 האחוזים שהותיר להם מופז. אבל נניח שזו תוכנית הגיונית. בשם מי מציג אותה מופז? לקראת מה? האם הבחירות בשער? האם תהליך השלום בעיצומו? מתי הפריימריז? האם הוא באמת חושב שמעמדו כפיסמייקר עם קבלות מאפשר לו הפרחת בלוני שלום מוזרים באוויר? פריבילגיה כזו שמורה רק ליוסי ביילין ומופז, שאפשר להגיד עליו הרבה דברים, הוא לא יוסי ביילין.
דבר אחד, בכל זאת, שווה התייחסות בתוכנית מופז. האיזכור של חמאס כבר שיח פוטנציאלי. נכון, מופז מתנה את כל התנאים הידועים, ובכל זאת: האמירה הזו של מופז, שכבר גררה תגובות מופתעות בנוסח "אהלן וסהלן" מכיוון חמאס, צריכה לעורר הרהורים נוגים.
מה הוא יודע עכשיו, שלא ידע בכל השנים הארוכות שבהן כיהן כאלוף, כרמטכ"ל וכשר ביטחון? איך אנחנו צריכים לקבל את הצהרותיהם של האלופים, הרמטכ"לים ושרי הביטחון המכהנים על הרקע הזה? יכול להיות שאם גם הם יפסידו בפריימריז וירצו לקושש לעצמם אג'נדה, ימהרו לקרוא למשא ומתן עם חמאס?
והאם, על הרקע הזה, מסוגל מופז לקרוא מחרתיים לשחרורו של מרוואן ברגותי, למרות שלפני רבע שעה טען שהאיש צריך לרצות את שארית ימיו בכלא? בקיצור: אסור לנו להאמין לאף אחד, אף פעם. חוץ מלחמאס, שהוא הגוף היחיד שמפגין בינתיים עקביות ראויה לציון.
אחרון חביב, ח"כ דניאל בן-סימון. הוא הופיע אתמול בכנס של הבמה הדמוקרטית בתל אביב. ארבעת המורדים בעבודה החמיצו שם מתאים יותר להתארגנות שלהם: "ארבעה בנובמבר", כך הציע מי שהציע שיקראו לעצמם. שם שמכיל את כל מה שצריך. גם ארבעה, גם נובמבר, גם ארבעה בנובמבר, תאריך הרצח ההוא.
שריקות הבוז שחטף אהוד ברק במוצאי שבת בכיכר עדיין מהדהדות ולא רחוק משם, בבית ציוני אמריקה, עבר המרד לשלב הגלוי שלו. בן-סימון, שמעלה את מספר המורדים בשלב הזה לארבעה וחצי, טיפס אתמול בכבדות על הגדר והעביר רגל אחת לצד השני. השנייה נותרה תלויה ומתנדנדת בחצר של אהוד ברק.
גם הנדון למוות, אמר בשיחות סגורות, זכאי לארוחה אחרונה ומשאלה. בליבו, בן-סימון כבר עם המורדים. בגופו, עדיין לא. הוא יודע שההיגררות אחרי ברק תוביל את המפלגה, וגם אותו, לצוק שממנו אפשר רק להתרסק, אבל הוא מפחד מהאלטרנטיבה.
מסכת הלחצים עליו כבדה. לפני שבועיים, כשהיה במרוקו, נוצרה המסה הקריטית. האדריכל היה ח"כ אחמד טיבי. הוא לקח את בן-סימון ביד אל אבו-מאזן. בן-סימון אמנם הפציר שם בראיס הפלסטיני לתת לביבי צ'אנס, אבל גם שמע דברים קשים. גם הוא שמע את עריקאת מספר איך לשכת נתניהו לא מחזירה טלפונים. הוא שמע את אבו-מאזן מספר שתהליך השלום הוא בדיחה. את טיבי מדבר על "קואליציה מטורפת" שרוצה רק מלחמה. הוא שאל את סובביו, פעם אחר פעם, אם הם מאמינים לנתניהו. אחר כך שאל אותם אם הם מאמינים לברק. הוא לא מצא שם מאמינים. הוא החל להפנים.
הכיוון שלו ברור. בן-סימון הוא איש שלום. יחסיו עם טיבי הולכים הרבה שנים אחורה. אם לא יהיה תהליך שלום, בן-סימון לא יהיה. עכשיו, השאלה היא מה יקרה קודם. ספין נוסף מתוצאת ביבי או ברק (למשל, משא ומתן מפתיע עם הסורים. שליח מיוחד של שר הביטחון וכו'), יכול להשאיר אותו בצד שלהם עוד כמה ימים. אבל בסוף, יצטרך להחליט. הסוף הזה מתקרב.
נא להמתין לטעינת התגובות
