זו לא ההסברה
יוזמת השלום הערבית, הצהרות השלום של אסד ודברי החמאס על שינוי כיוון- כל אלה נתקלים בגמגום שמצייר את ישראל כסרבנית שלום
ניקח, למשל, את באשר אסד, נשיא סוריה. כבר זמן רב הוא במתקפת שלום. עכשיו זה היה בראיון לעיתון טורקי, שבו חזר על הצהרות השלום שלו. ייתכן שהוא לא מתכוון לשום מילה. אז מה? האם מישהו אצלנו חושב ברצינות שיש מי שיקנה את הסחורה הזאת, של "הוא לא מתכוון"? נגיד שהוא לא מתכוון. אז למה אנחנו, שעשרות שנים טענו שאין עם מי לדבר, מסרבים עכשיו לדבר?
נכון, אסד קשור לאיראן, מספק נשק לחיזבאללה ומעורב גם בעידוד הטרור בעיראק. הכל נכון. אבל זה לא אומר שהתגובה הישראלית מוסיפה לנו נקודות. להפך. כבר שנתיים משקם אסד את מעמדו והופך את ישראל לסרבנית שלום. הוא משחק את המשחק, ואנחנו נכנסים למלכודת. הוא עם הצהרות שלום, ואנחנו עם גמגומים לא ברורים.
יש גם דרך אחרת. להביך אותו. להציע לו הסכם שלום נדיב. התנאים הקשים יבואו אחר כך. התנתקות מארגוני הטרור, מהחיזבאללה, מציר הרשע האיראני. הכל בכל. הסיכוי שאסד יסכים לתנאים הללו שואפים לאפס. הוא רוצה גם את הגולן, גם את הרומן עם החיזבאללה, וגם את סיפור האהבה עם איראן. כלומר, ברגע המבחן אסד יגיד לא. אבל אנחנו, באיוולתנו, מצטיירים כמי שהחליפו תפקידים עם הצד הערבי. הם אומרים כן, ואנחנו צווחים "לא".
מותר גם להגיד כן
כך גם עם יוזמת השלום הסעודית, שהפכה ליוזמה הערבית. זו היוזמה היחידה בשטח, משום שישראל אינה מציעה שום דבר. כלום. לא שזו יוזמה שצריך להתלהב ממנה. הרי יש בה, למרות כל המסבירים מטעם עצמם, גם זכות שיבה, שישראל אף פעם לא תוכל לקבל.
אבל במקום לומר לא, ישראל צריכה גם כאן לומר כן. קודם כל כן. רק אחר כך תנאים והתניות. ברקע נמצא גם החמאס, שמצהיר על נכונות להפסקת אש של עשר שנים, עם דיבורים, אולי רמזים, להסכם רציני יותר.
אנחנו יכולים לטעון, שוב ושוב, שהחמאס הוא ארגון אנטישמי (וזה נכון), שדובריו הבכירים מדברים גם על השמדת יהודים (וזה נכון) ועוד ועוד. אלא שכל זה נשמע הרבה פחות משכנע כאשר החמאס משמיע קולות של שלום ואנחנו מתקשים להגיב. גם לחמאס צריך לומר כן. ורק אחר כך התנאים
-ביטול אמנת החמאס האנטישמית, ועוד ועוד.
הסיכוי שהצד הערבי יסכים לתנאי ישראל - גם תנאים שיזכו לתמיכת העולם החופשי - שואף לאפס. אלא שבינתיים ישראל מגמגמת. בנימין נתניהו אמנם הוציא מפיו את צמד המילים "מדינה פלסטינית", אלא שלא נרשם שום שינוי בתדמית הישראלית. להפך. הרושם הוא שהערבים מציעים שלום, וישראל הפכה לסרבנית. הם רוצים לדבר, וישראל מפנה את הגב.
בינתיים קורים דברים. באירופה, וגם בצפון אמריקה, יש זחילה של איגודי עובדים, ארגוני סטודנטים ורשתות כנסייתיות לכיוון החרם על ישראל. ברקע מצוי גם האיום הגדול הרבה יותר, ברגע שהצד הפלסטיני יאמץ את האסטרטגיה של "מדינה אחת". ואנחנו? בעיקר מגמגמים. אפשר גם אחרת. מותר גם להגיד כן. הערבים הבינו את זה. אנחנו שכחנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
