דרושה: זהות לאומית
סרקוזי מוליך בימים אלה בצרפת דיון פתוח בשאלת הזהות הלאומית. ישראל יכולה לקיים דיון דומה, ולפתח סוף סוף מדיניות בנושא מבלי שמוביליה יכונו "גזענים"
סוגיה מרתקת עומדת עתה במרכזה של הציבוריות הצרפתית: נשיא צרפת, ניקולה סרקוזי, השיק לאחרונה דיון ציבורי בסוגיית הזהות הלאומית. האחריות על קיום הדיון וניתוח תוצאותיו מופקדות בידיו של אריק בסון, השר לענייני הגירה וזהות לאומית. מבקריו של סרקוזי מאשימים אותו בליבון מיותר של סוגיה רגישה, במניפולציה תקשורתית השואפת לטשטש את הישגיו הדלים כמנהיג, בספין תקשורתי לקראת הבחירות המחוזיות בעוד מספר חודשים, ועוד סופרלטיבים המבטאים סלידה מהתערבות פוליטית "מלמעלה" בסוגיה שראוי לדון בה מבלי להיות כבולים להכתבות מצד השלטון.
מרבית הביקורת מגיעה מיריביו הפוליטיים של סרקוזי במפלגה הסוציאליסטית, שבמידה רבה באים חשבון עם המופקד על הדיון, אריק בסון, אשר חצה את הקווים והסכים לשבת בממשלה תחת סרקוזי. אולם את תכניה של הביקורת מספקות האליטות המשכילות בצרפת. חוגי הסנובה האינטלקטואלית ממלאים את דפי העיתונים במאמרי דעה ובמסות המציגים את הדיון כ"שעשוע חובבני ומסוכן" בסוגיות כבידות משקל, ואף בניסיון לקדם "זהות לאומנית", המבוססת על קריטריונים של דת, גזע ושושלת במקום לעודד "זהות לאומית פתוחה", המבוססת על עקרונות של קליטת הגירה, טיפוח המורשת האזרחית ושילוב חברתי של קבוצות שוליים.
צרפתים רבים אמנם נוטים להסכים עם חלק מהביקורת. בסקרים שפורסמו בשבוע האחרון, מתברר שמרבית אזרחי צרפת מטילים ספק בטוהר כוונותיו של הנשיא ותופסים את הדיון כאקט נואש מצד מנהיגות כושלת. עם זאת, וזהו נתון חשוב לא פחות, אמדן זהה של אזרחים סבור כי ללא קשר למניעיו הסמויים, עצם קיומו של הדיון הוא עניין רצוי ביותר, ורבים אף הצהירו על כוונתם לקחת בו חלק פעיל בכלים שעומדים לרשותם.
חשוב לציין כי הן כמועמד, וביתר שאת כנשיא, המושג "זהות לאומית" היה שגור מאד בפיו של סרקוזי. ואכן, משביסס את שלטונו, מיהר להקים משרד ממשלתי ל"הגירה וזהות לאומית". דפוס התנהלותו של הדיון אודות הזהות הלאומית אף הוא נקבע והופץ, ושניים מתנאיו ראויים להתייחסות: במזכר שהפיץ בסון בשבוע שעבר, הונחו נציגי המחוזות השונים ברחבי צרפת וראשי המועצות המוניציפאליות, לקיים דיונים בסוגיה ולשתף בהם נציגי ציבור, מורים, מומחים ואזרחים מן השורה. במקביל, נפתח אתר אינטרנט המכיל פורומים, בלוגים ואמצעים אחרים במטרה לעודד את הציבור הרחב להתבטא בסוגיה באופן חופשי. תוצאות הדיון ייאספו וינותחו על ידי צוות מומחים ויוצגו בחודש פברואר בכינוס גדול.
נראה אפוא כי מה שנדמה בתחילה כמו "הנחתה מלמעלה" נועד למעשה להחזיר את ה"זהות הלאומית" לעם. צרפת מעולם לא שיעממה בסוגיה זו, והזהות הלאומית נידונה בה בלהט רב עוד לפני שהומצא המושג המדעי "זהות לאומית", אי שם בסוף שנות ה-70, בשורה של פרסומים אקדמיים בתחומים כגון היסטוריה ומדעי המדינה. אולם לאחרונה נוצר הרושם כי בעוד הממשלה עוסקת בקביעת מדיניות, נותרה זירת הדיון הערכי בידיה של אליטה אינטלקטואלית, שאם לנסח זאת בזהירות, מובילה לאחרונה זרם הולך וגובר של תיאוריות המבקשות להתנער ככל האפשר מרעיון הלאומיות, או לפחות לצמצם במידה ניכרת בחשיבותה ובתועלתה של "לאומיות" לגבי הזהות הקולקטיבית.
כנגד רוחות אלה, מבקש כעת נשיא צרפת להחזיר את הדיון הציבורי אל האזרחים ולאפשר להם להתבטא בנושא בטרם ישתלטו על המרחב הציבורי בצרפת תפיסות אנטי לאומיות, שלפי אומדני דעת קהל, רחוקות מאד מלייצג את העמדות הרווחות בציבור.
היבט עקרוני נוסף נוגע לקביעת גבולותיו של הדיון. בניגוד לחששותיהם של רבים לגבי הצבת גבולות שיקדמו דיון בשאלה "מי איננו צרפתי" במקום בשאלה "מיהו צרפתי", הפיץ השר בסון מעין קוים מנחים לדיון, שמשקפים תפיסה דינמית של הזהות הלאומית. מטרת הדיון, לפי עקרונות אלה, היא לנסות ולהגדיר את מצבה של הזהות הלאומית בצרפת של 2010, ולא לקבוע קריטריונים שיחייבו את הדורות הבאים. בסון מבקש לעורר שיח מחודש סביב ה"אידיאה הרפובליקנית לגבי האזרח הנאור, הרציונלי, הנושא את מורשת הרפובליקה ובעל זיקה לשלושת ערכי היסוד: חירות, שוויון, אחווה". גם כאן נראה כי מדובר בהעמדתם של גבולות גמישים הנוגעים לערכים אזרחיים ודמוקרטיים, ולא בצמצום נוקשה של הדיון לסוגיות הקשורות בדת ובגזע.
ולבסוף, היבט מכריע של הדיון קשור בסוגיית ההגירה. בצרפת מתחולל בשנים האחרונות פולמוס ציבורי סוער ביותר בנוגע למדיניות קליטת מהגרים ודפוס הטיפול בעובדים זרים. סרקוזי מכונה לעיתים "נשיא הגירוש" בשל מבצעי אכיפה תקיפים והחלת מדיניות קליטה נוקשה ביותר.
אין ספק בהקשר זה, כי קשירתן של שתי הסוגיות, הגירה וזהות לאומית, במסגרת סמכותו של מיניסטריון ממשלתי אחד, מאותתת לאזרחי צרפת, ובעיקר לאלו הנוטלים חלק בתנועות ובארגונים המתגייסים למען המהגרים והעובדים זרים, כי על סוגיית הזהות הלאומית להיות הקריטריון המרכזי בקביעת מדיניות ההגירה. שכן, בחשבון הסופי, החלת מדיניות הגירה מתירנית או הענקה סיטונאית של אזרחות צרפתית לשוהים בלתי חוקיים ולילדיהם, הנה בעלת
תכני הדיון ותוצאותיו הם עניין לצרפתים. אולם כלליו של הדיון וגבולותיו יכולים לשמש עבורנו מודל ראוי, בפרט בתקופה זו, שבה הציבוריות הישראלית נסערת מאופן הטיפול בעובדים הזרים ועוסקת בשאלות דמוגרפיות. גם אצלנו, ספק רב עם עמדות פוסט-לאומיות ואנטי-ציוניות הרווחות כל כך בחוגים אינטלקטואליים, יקבלו "גושפנקא" מצד מרבית האזרחים, וראוי בהחלט לבדוק זאת באופן שישקף בצורה פרופורציונלית את משקלם של שוללי הלאומיות הישראלית. מנגד, גם לנלהבים ביותר מצד המחנה הציוני-לאומי כדאי לאמץ תפיסה מעט דינמית יותר של הלאומיות הישראלית, שאינה מזניחה היבטים של מורשת היסטורית וזהות דתית, אולם משתלבת בהצלחה עם תמורות חברתיות ותרבותיות המאפיינות את ישראל של 2010.
דומה כי הגיעה השעה לקדם גם בישראל, ואולי דווקא בישראל, דיון אזרחי פתוח ורב-ערוצי בשאלת הזהות הלאומית, מבלי לפחד מתוצאותיו. פירותיו של דיון זה יהוו מכשיר חשוב בקביעת מדיניות, ויאפשרו סוף סוף לקיים מדיניות זו מבלי להיגרר להטחת האישום "גזען" במדינאים המבקשים להגן על הזהות הלאומית, או הטלת הכינוי "בוגד" באלו המבקשים לגלות פה ושם גמישות מטעמים הומניטריים או תרבותיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
