שגרת מיחזור הולנדית
בשל המבנה הגיאוגרפי שלה גיבשו ראשיה מדיניות של אפס הטמנה ומקסימום מיחזור. מבט אל הדשא של השכן. וכן, הוא ירוק יותר
להולנד יש כמה מאפיינים גיאוגרפיים אשר אילצו את המדינה לאמץ מדיניות של אפס הטמנה ומקסימום מיחזור. בראש ובראשונה בהולנד לא ניתן להטמין פסולת. המדינה כולה היא אי צף ומקטעי ים אשר יובשו. במצב שכזה כל חפירה לצורך הטמנה תיתקל מייד בשכבות המים התחתונות והלכה למעשה פשוט לא ניתן להטמין פסולת בשום מקום. נוסף על כך להולנד אין משאבי חציבה טבעיים.
הנקודה הגבוהה ביותר במדינה נמצאת כ-300 מטר מעל גובה פני הים וחלקים נרחבים בה נמצאים בכלל מתחת לפני הים. הדרך היחידה להגיע למשאבי חציבה טבעיים הוא על ידי הפעלת דוברות שאיבה ענקיות המסתובבות בים הצפוני וכורות את קרקעית הים. זוהי דרך יקרה מאוד ההופכת את משאב חציבה החדש לבר שימוש רק במקרים בהם יש לכך הכרח בטיחותי.
מתברר שכיום אחד האיומים המרכזיים על המיחזור בהולנד הוא כמות המשרפות הגדולה. בכל רחבי הולנד פזורות עשרות משרפות של פסולת ביתית המנצלות את מרכיבי הפסולת ליצירת אנרגיה. מי מאיתנו אשר ביקר באמסטרדם וסביבותיה יכול להיזכר בנקל בארובות הענק הפולטות ללא הפסקה קיטור לבן סמיך. העשן אשר נפלט כתוצאה מתהליך השריפה עובר תהליכי סינון מורכבים
משרפות אלו מורידות כל העת את המחיר אשר הם מבקשות עבור הכניסה של פסולת. ב-2008 עלות טון לשריפה עלתה 110 יורו כיום ב-2009 היא עולה 60 יורו. ירידה של יותר מ-50%. כאשר מחירי השריפה צונחים באופן כה מהיר הדבר שומט את הקרקע מתחת לתעשיית המיחזור מפני שפשוט לא כדאי למחזר.
החברה בהולנד, בשונה מישראל, היא חברה ממושמעת אשר כבר מזמן הטמיעה ערכים סביבתיים אלו אל תוך שיגרת היום יום. יוצא מכך שכאשר מגיעה מכולה עם פסולת בניין לאחד מאתרי המיחזור הגדולים במכולה באמת יש רק פסולת בניין. בארץ כולנו מכירים את הדינאמיקה כיצד מכולה לאיסוף פסולת בניין העומדת ברחוב הופכת מהר מאוד למיזבלה קטנה כאשר כל עובר אורח או דייר מאחד הבתים השכנים מרגיש חופשי להשליך לשם את שקית הזבל הביתית שלו.
הזבל הזה לא נעלם לשום מקום אלא הופך להיות כאב הראש של בעלי המטמנות הרוצים למחזר גם הם אלא שפסולת ביתית זו הורסת את תהליך המיחזור וגורמת לכך שכל המכולה מועברת להטמנה. זהו אלמנט בסיסי של חינוך.
בצפון אירופה כל תושב מייצר טון עד שני טון פסולת בניין בשנה כאשר הכמות לתושב היא פונקציה של ההשקעה הממשלתית בתשתיות. בישראל סטטיסטיקה זו היא דומה. בהולנד כמות פסולת הבניין בשנה היא 25 מיליון טון (60 מיליון תושבים) כאשר 96% מהפסולת הבניין היא פסולת מינראלית (היתר זה עץ, ברזל ופלסטיק). איכות הפסולת תלויה באפשרויות המיחזור. ככל שיש יותר אפשרויות כך משקיעים יותר מאמץ בהפרדת החומרים במקור.
ניתן לעשות שימושים רבים בתוצרים של פסולת בניין. כך לדוגמה, אספלט אשר יכיל 80% אגרגט ממוחזר ובבטון ניתן להגיע ל 20% חומרים ממוחזרים המחליפים את חומרי החציבה ועוד.
הולנד, כמו מדינות אירופאיות אחרות מיישמת בהתנהלותה את החלטת האיחוד האירופי אשר רואה עצמו כחברה ממחזרת Recycling Society המייצרת אפס פסולת. החלטה זו מבוטאת בסדרה של מהלכי חקיקה, מהרמה הכלל האירופאית וכלה בחוקי מדינה מקומיים. למעשה אין דירקטיבה אירופאית המתייחסת לפסולת הבניין עצמה. הסיבה המרכזית לכך היא שהמאמץ עצמו מכוון לכך שהפסולת תטופל כמשאב ולא כזבל וכמשאב עליה לעמוד בסדרת החוקים והסטנדרטים הרלוונטיים לכל מוצר חדש הנכנס ליבשת או מיוצר בה.
בתחילת 2009 נכנסה לתוקפה ההחלטה אשר משנה את חוקי הטיפול בפסולת באירופה הכוללת כמה קביעות מאוד מעניינות. אחת הקביעות היא שפסולת רטובה לא תגיע יותר לאתרי הטמנה. שינוי זה גרם לכך שלמעשה אופציית ההטמנה לפסולת רטובה לא יהיה קיים יותר. עוד נקבע כי עד 2020 יש להגיע לרמת מיחזור של 70%.
אך חשוב מכל הוא שהחקיקה זו גם מגדירה מחדש את הפסולת מזבל למשאב. זה היה ניצחון כגדול של חברות המיחזור האירופאיות אשר התאחדו לקואליציה רב מדינתית לשם כך F.I.R. כתוצאה ממהלך זה, מתנהל כיום יש דיון האם על חומרים ממוחזרים לעמוד בהנחיות ה REACH המהווים מערך רישום של כימיקלים מסוכנים ואחרים.
תעשיית המיחזור היא תעשייה כלכלית כמו כל תעשייה אחרת. אם המערכת כולה אינה רווחית אז היא או חדלה מפעולה או מסתמכת על סיוע ממשלתי שישנה את המצב ויבצע הורדת מחירים על ידי סבסוד או רכישה ממשלתית של החומרים הממוחזרים. בתנאי שוק שכאלו המצב יכול להשתנות במהירות וזאת עקב שינויי חומרי הגלם בשווקים העולמיים כך שביום מסיום מיחזור ברזל יהיה כדאי ורווחי וביום שלמחרת אם המחירים צונחים הכדאיות חדלה מלהתקיים ויצרני הברזל בישראל מכירים מצב זה מצוין.
הכותב הוא מנכ"ל משותף ויועץ סביבתי - ביונדביזנס בע"מ
נא להמתין לטעינת התגובות
