אחריות תאגידית: חובת הציבור לדעת
ככל שהתאגידים מתעצמים ומחלישים את הדומיננטיות של הממשלה, כך גוברת חובתם לנהוג באחריות. הציבור צריך לדרוש מהם דין וחשבון
נראה כי מרבית החברות בישראל עדיין שבויות בקסמיו של מילטון פרידמן, גורו השוק החופשי, שכתב לפני 40 שנה שהאחריות החברתית של תאגיד היא להגדיל רווחיו. בתאגידים בחו"ל תרומה לקהילה היא רק מרכיב אחד באסטרטגיית האחריות החברתית-סביבתית, שמתבטאת במגוון תחומים: שוויון זכויות ומניעת אפליה בהעסקה, הגנה על זכויות עובדים להתאגד ועל זכויות עובדי קבלן; הגנה על הסביבה באמצעות מחזור והטמנת פסולת; אימוץ קוד אתי המסדיר את התנהלות החברה כלפי עובדיה, בעלי מניותיה, לקוחותיה וכל הגורמים בשרשרת האספקה שלה.
השבוע התפרסמו ממצאי בדיקה שערכו סטודנטים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן כדי לבחון את מידת האחריות של 12 מהתאגידים הגדולים במשק: אגד, אינטל, בגיר, בנק לאומי, הריבוע הכחול, לאומי קארד, סלקום, פז, פרטנר, רשות שדות התעופה, רשת ושטראוס. כל החברות שיתפו פעולה במידה זו או אחרת, למעט פרטנר, שסירבה ושלחה את הסטודנטים לקרוא על אחריותה החברתית באתר שלה.
הסטודנטים נפגשו עם נציגי החברות, קראו מסמכים וראיינו עובדים. שטראוס ואינטל קיבלו את הציונים הגבוהים ביותר, אם כי כל התאגידים הפנימו במידה זו או אחרת את משמעותה של אחריות חברתית-סביבתית. חמישה, למשל, פרסמו לצד הדוחות הכספיים שלהם דוחות אחריות חברתית. אבל כולם נמצאו לוקים בתחום אחד - שוויוניות ויחס לעובדים.
על הציבור להבין את כוחו
כמה מהחברות אמנם מעסיקות קבוצות מיעוטים, אבל בכולן, ככל שעולים בסולם נעלמים הנשים, הערבים, העולים והחרדים. באף לא אחת מהחברות יש ייצוג שווה לנשים בהנהלה (בדירקטוריון פז לא מכהנת אף אישה), ורק במחציתם יש התארגנות עובדים.
מטרת הדוח כפולה: לעודד חברות לאמץ אסטרטגיה של אחריות מתוך הבנה שלא רק שזו חובתן המוסרית, אלא שהדבר ישתלם להן, ולהבהיר לציבור שזכותו לדרוש אחריות מתאגידי הענק המשפיעים על כל תחום בחייו. אחת הדוגמאות הבולטות לקשר גומלין זה היא אימפריית מקדונלדס, שבתגובה לדרישות צרכניה החדירה רכיבים בריאים יותר לתפריט.
ככל שהתאגידים מתעצמים ומחלישים את הדומיננטיות של
הממשלות, כך גדלה חובתם לנהוג בשקיפות ובהגינות. כשם שבשיטת הממשל המערבית ממשלות חייבות דין וחשבון לאזרחיהן, כך חייבים התאגידים ללקוחותיהם. ואילו הציבור חייב להבין את כוחו - כשם שהשיטה הדמוקרטית מאפשרת לו להחליט מי ישלוט עליו, כך היא מאפשרת לו לקבוע כיצד ינהגו התאגידים שאותם הוא מפרנס.
השאלה היא באיזו מידה מוכן הישראלי לממש את זכותו. האם יהיה מוכן לנסוע כמה קילומטרים נוספים כדי לתדלק בתחנה של תאגיד שמגן על זכויות עובדיו, או שייסע לתחנה הקרובה ביותר? האם ישלם יותר עבור חליפה שנתפרה באולם ממוזג על ידי עובדים המועסקים בכבוד, או שיעדיף חליפה זולה ספוגה בזיעת התופרות?
נא להמתין לטעינת התגובות
