ציון "נכשל" לנתניהו
גם בלי להיות פרופסור בהרווארד, אפשר היה להניח כבר לפני שנה שראש הממשלה לא יצליח לעמוד בהבטחתו להסיר את האיום האיראני
ב-10 בדצמבר 2009 דווח יוסי מלמן ב"הארץ" על משחק סימולציה שהתקיים באוניברסיטת הרווארד בהשתתפות נציגים בכירים ומומחים של כל הצדדים לסכסוך. את ישראל ייצג מקורבו של נתניהו ושגריר ישראל לשעבר באו"ם, ד"ר דורי גולד, יחד עם מומחה הגרעין ד"ר שי פלדמן. בצוות הישראלי נכחו גם קצינים ישראליים בכירים במילואים ואנשי מקצוע בתחומים הרלוונטיים. כל ההחלטות בצד הישראלי התקבלו פה אחד. צוותים דומים ייצגו את כל המדינות הנוגעות בדבר.
משחק הסימולציה נמשך יום שלם ואנו יכולים להניח שהצוות המקצועי והמנוסה שייצג את ישראל, והתנאים שדימו בצורה המושלמת ביותר את המציאות הגאו-פוליטית, מייצגים היטב את המציאות אליה נכנסת ישראל ככלות שנתה הראשונה של ממשלת נתניהו.
וזו אם כן מסקנת הסימולציה של אוניברסיטת הרווארד:
א – ארה"ב לא תתקוף את איראן
ב – רוסיה וסין לא יסכימו להכבדת העיצומים.
ג- ארה"ב תלחץ על ישראל במטרה למנוע ממנה לתקוף, ומשבר חמור עלול להתפתח בין
הצדדים.
ד – ישראל לא תתקוף.
ה – איראן תוכל לייצר נשק גרעיני אם רק תרצה.
האוניברסיטה האמריקנית היוקרתית הוציאה למעשה ציון 'נכשל' חמור ביותר, לראש ממשלת ישראל, במבחן אותו הוא עצמו הגדיר כמבחן היסטורי ראשון במעלה.
המסקנות הללו אינן מפתיעות. גם אם אינך פרופסור בהרווארד, יכולת להניח כבר לפני שנה שאם הנשיא בוש, שהבטיח להסיר את האיום האיראני לפני סיום הקדנציה שלו, לא עמד בדיבורו, קל וחומר שגם אובמה לא יעשה זאת.
גם הציפייה כי מדינות החירות והמוסר, שוחרות השלום והרגיעה – רוסיה וסין - תתגייסנה להטלת עיצומים על איראן, נראתה מופרכת עוד קודם שנכנס נתניהו לתפקידו.
לאור התבטאויותיו של אובמה, ניתן היה להבין כי יופעל לחץ אמריקני על ישראל שלא לתקוף.
לחץ כזה מופעל תמיד ערב הכרעות גורליות. הוא הופעל על בן-גוריון בדרישה שלא להכריז על הקמת המדינה; הוא הופעל על אשכול בדרישה שלא לפתוח במלחמת ששת
כיצד אם כן תכנן נתניהו להתמודד עם האתגר שהגדיר כ'אתגר מספר אחת' שלו כראש ממשלה?
יש שלוש אפשרויות:
או שנתניהו באמת בנה בכל זאת על הלחצים הבינלאומיים – כלומר פעל בתמימות ובחוסר היגיון;
או שנתניהו סתם דיבר דיבורים בעלמא, דיבורים של טרום בחירות בלי שהיה לו שמץ של מושג כיצד הוא מתכנן לפרוע את השטר;
או שהוא התכוון למימוש האופציה הצבאית.
על אף שהן רחוקות מלהיות משוללות יסוד, נתעלם משתי האופציות הראשונות ונתמקד באופציה הריאלית היחידה – האופציה השלישית - ונחזור בצורה ספציפית יותר על שאלתנו. האם בשנה האחרונה, קידמה ישראל את יכולתה למתקפה צבאית באיראן או התרחקה ממנה?
על היכולות הצבאיות הטכניות לא אדון במאמר הזה, כבר כתבתי עליהן מעל במה זאת ( "להציל את קיומנו – גם בשנת 2009 " ) בהתבסס על מחקר מקיף שערך המכון האסטרטגי בוושינגטון ה-CSIS.
כנראה שיש לישראל יכולת טכנית לתקיפה צבאית מוצלחת באיראן. אבל השאלה המרכזית אינה השאלה הצבאית אלא שאלת הלגיטימציה הבינלאומית למתקפה שכזו. האם בתום שנה לשלטון נתניהו, אנו חשים בטוחים יותר מבחינת הלגיטימציה הבינלאומית, כדי לבצע מתקפה רבתי על מתקני הגרעין של איראן.
נדמה לי שהתשובה הכנה שכל ישראלי חש עמוק בבטנו היא ברורה, וכיוון שכך - האופציה הצבאית הולכת ומתנדפת.
איראן גרעינית הופכת יותר ויותר למציאות שישראל נאלצת "להכיל". לא הלגיטימציה האיראנית נמוגה והולכת אלא להיפך, דווקא זו הישראלית הולכת ומתנדפת. לא שרים איראניים מנועים מלנחות בבירות אירופה, דווקא נגד שרים בכירים בישראל מוצאים צווי מעצר.
אם זקוק היה אחמדינג'אד לאישור כי ישראל אינה אלא נמר של נייר, באה הטראגיקומדיה של אילון וליברמן מול הטורקים - ונתנה לו אותה.
באוניברסיטת הרווארד – כמו בכל אוניברסיטה אחרת - מי שנכשל במבחני סוף השנה, אינו יכול להמשיך "בבית ספרנו..." אצלנו, באוניברסיטה של החיים, במשחק האמיתי, ראש הממשלה נכשל במבחן החשוב מכל והציבור מקבל זאת כאסון טבע.
הסטודנט שלנו נראה כיום כמי שמדלג לסמסטר הבא. השאלה היא אם בתום לימודיו, תישאר אוניברסיטה.
נא להמתין לטעינת התגובות
